התאבדות מקצועית
הטור הזה יהיה כנראה הטקסט הכי אמיץ שכתבתי בכל הקריירה שלי. יכול להיות שהוא גם יהיה סוף הקריירה שלי.
כתבתי כבר נגד פוליטיקאים, תאגידים ודמויות רבות השפעה וכוח. אבל כאן מדובר ברמה אחרת לגמרי של הסתבכות, כפי שהוכיחה גם סדרת הלהיט של נטפליקס מתחילת ימי הקורונה, "Don't f**k with cats". ובכל זאת, העיתון שלנו הרי חרט על דגלו נאמנות בלתי מתפשרת לאמת.
אז הנה, והיו שלום: אני לא סובל את החתולים שלי. כשאני חוזר הביתה והם מגיחים מכל פינה בחצר אני בדרך כלל מפטיר "אתם עוד פה, קרציות?".
גילוי נאות
ועכשיו, עבור שני הקוראים הסוציופתים שעדיין נשארו איתי, כמה הבהרות:
- לא אמרתי שאני לא סובל חתולים. ממש לא. היו בחיי חתולים שאהבתי כמו משפחה. מעל כולם היה Bobcat, החתול האפור שחי איתי על ההר בקליפורניה. הוא למעשה התגורר על החזה שלי, ורק כשעברתי לתנוחות שלא איפשרו לו להישאר שם הוא היה בוחר לו איזה עיסוק אחר להעביר את הזמן. בלילה היה ישן עלי, ביום היה מצטרף לפטרולים שלי עם הכלבה זואי ומסייע במו"מ עם המוני הנחשים והדביבונים שחיו שם. והיתה סושי, הנסיכה הפרסית העדינה. והיה שועל קטן, יצירת האנימציה האולטימטיבית של הבריאה, והיתה תולה נעימת ההליכות – כל אחד עולם ומלואו. אז אני דווקא אוהב חתולים, רק באופן ספציפי לא סובל את החתולים שלי.
- הם לא באמת שלי. זה כל העניין. עברנו למושב עם דייגו החד–כלב שלי, וידעתי שאין לי שום כוונה להוסיף חתול, כי בעשרים השנים שלפני כן החלפתי יותר מ–20 בתים, וחתולים פחות זורמים בקטע הזה. כשהופיעה איינג'ל הכחושה היה ברור שאם לא אתן לה מים ומשהו לאכול היא תמות לי מול העיניים. אז מובן שנתתי לה אבל גם אמרתי לה "כפרה, למזלך נולדת במושב בטבע ולא בעיר. את לא צריכה בית. אני לא אתן לך למות מרעב, אבל מעבר לזה אני מכבד את החיה שבך ומניח לך לחיות חיי חופש ופרא."
- הסעיף הקודם הוא שקר מוחלט שנועד להוציא אותי טוב. האמת היא שנתתי לה אוכל וגם שם (שהתברר כאירוני להפליא) וגם ליטפתי אותה ודי שכחתי מכל ההצהרות התקיפות שלי, אבל היא היתה חתולה אנטיפטית בקטע קיצוני. בכל פעם שניסיתי ללטף או חלילה לכרבל אותה הרגשתי שלמחרת ייצא עליי פוסט #MeToo. העניין החמיר אחרי שהיא נכנסה להריון (בגיל צעיר מהרגיל ולכן גם לא צפוי). היא המליטה במחבוא שהיה בלתי נגיש לחלוטין לבני הבית, וכך ייסדה שושלת מפוארת של חתולים שסולדים מאנשים אבל מצפים שיאכילו אותם.

ההסכם
מאז, ההסכם הראשוני הזה נשמר: אני מאכיל אותם והם מתייחסים אלי כמו אוויר במקרה הטוב וכמו לסוטה בשאר הזמן. את רובם הצלחתי לעקר/לסרס במבצעים שלעומתם לכידת בן–לאדן היתה משחק דוקים. ועדיין, פה ושם חתולה חומקת, מתעברת ומביאה לעולם דור חדש של מלאכי–גיהנום. בשיא היו פה שמונה חתולים, כרגע מדובר בארבעה–חמישה, תלוי ביום.
יש עוד תכונה גנטית שמשותפת כמעט לכל שרשרת החתולים הזו, ואין דרך יפה להגיד את זה: הם מכוערים באופן נדיר. תראו, אני לא שטחי, ואני מוצא יופי וחן גם בחולדות ובעקרבים, אבל פה זה כאילו שמישהו בנה אלגוריתם שמחבר את כל מה שאנחנו מוצאים לא אטרקטיבי. מיעוטם שחורים מהסוג השפיצי הגרום, רובם מהזן השחור–לבן, עם חלוקת הכתמים הכי א–סימטרית שאפשר לדמיין. אוקיי, אני כן שטחי. אבל מה אני יכול לעשות? בכל פעם שאני מתבונן באחד מהם עולה בי מין OCD שמבקש לסדר מחדש את הפאזל המבולגן הזה. אני פשוט לא מצליח למצוא מה לאהוב בהם.
ברור לי שזה מעגל זדוני שיש לי בו חלק משמעותי. וגם ברור לי שכמו עם טיילים ישראלים בהודו – הייתי יכול לחבב כל אחד מהם בנפרד אלמלא הם תמיד היו בחבורה. ואני בסדר עם זה. בתור אחד הפראיירים הכי גדולים של עולם החי, כמי שמילדות אימץ כל חיה פצועה, התאהב בכל גור נטוש ומעניק שמות פרטיים לעכבישים ולג'וקים בבית שלו – זאת חוויה מאוד מרעננת עבורי לא לסבול כמה חתולים.
יש לי גם מצע אידיאולוגי פורה להניח עליו את ההסכם הזה. אני באמת מאמין שאחת הבעיות ביחסים שלנו עם מה שמכונה "חיות בית" או "חיות מחמד" הוא ביחסי הבעלות, שגוררים גם עקירה וניוון של הטבע החייתי שלהן. חתולים הם נמרים קטנים. הם חיות פרא לתפארת. הם ציידים אימתניים, הם רואים בחושך, יש להם אינסטינקטים פסיכיים ומנגנון נהדר של חוקי להקה. הם לא בובות שצריך לקשט בפונפונים, הם לא תינוקות–אדם שצריך לדבר אליהם בקול חמודי ולשאת על כפיים ולסדר להם ארגז קקי. כבני אדם תלשנו את רובם מהסביבה הטבעית שלהם והבאנו להתרבות חסרת פרופורציה, ולכן יש לנו אחריות לדאוג להישרדותם.
אבל אנחנו מחויבים גם לכבד את החיה שבהם ולתת לה להתבטא ככל האפשר. ופה במושב זה לגמרי אפשרי. מכוניות נוסעות כאן לאט ומעט, לא מפזרים רעל, אין אויבים טבעיים, יש שפע של טבע. הזדמנות פז עבור החתולים האלה לחוות את טבעם הראשוני, פלוס שתי ארוחות ביום. נשמע לי דיל לא רע (עבורם, לפחות).
הלהקה
כרגע מדובר כאמור בארבעה–חמישה חתולים, משלושה דורות שונים אבל מאותה שושלת. גיליתי שיש סדר טבעי (ביחד עם מאמצי העיקור שלי) שממש כמו בסוואנה מונע צפיפות יתר. זכרים בוגרים שאינם אלפא עוזבים, לפעמים גם נקבות, פה ושם חתול מת. ככה זה בטבע. ואלה שמות (טוב, לא באמת שמות. אלה רק הדרכים שלי ושל יורשת העצר להגיד מי ספציפית מעצבן אותנו היום):
סירנה: הרוויחה את הכינוי הזה כבר בינקותה. אם רק היית מתקרב אליה (וגם כשלא) היא היתה מרימה אזעקה חורכת אוזניים שאין שום קשר בינה לבין קול של חתול. אין לי שמץ מושג מה המכניקה שמעורבת פה אבל זה ממשיך להדהד לך בעצמות שעה ארוכה אחרי שהתרחקת מהמפגעת. היא שחורה, גרומה ושפיצית, עם מבט של סבתא מקסיקנית שלא חוותה יום אחד של חסד. ככל שהתבגרה, הסירנה שלה התחלפה בתופעה אפילו יותר מטרידה – קולות של רדיאטור רותח, שבכל רגע עלול להתפרץ בקיטור גועש. היתה לה גם בת, קופי שלה בכל מובן, שכינינו אותה סירנה 2. אחת מהן עזבה ואחת נשארה, אנחנו לא סגורים עם איזה דגם נשארנו, אבל כך או כך אכלנו אותה.
אף ורוד: בת דורה (אולי) של סירנה ונקראת כך כדי להבדיל אותה מאחיה הדומה לה, אף שחור. היא מהמודל השחור לבן, ויש איתה קטע יוצא דופן: אחרי שהיתה היצור הכי גועלי בחבורה גם ככה לא אטרקטיבית, והיתה מתנפלת במכות וגידופים על איזה גור בלי שום פרובוקציה, באיזשהו שלב של חייה היא התהפכה ונהייתה פריקית של בני אדם. או ככה לפחות חשבתי לרגע אחד פתטי. אם רק אצא למרפסת היא מייד תאוץ אליי ביבבות שמחה ותתחכך לי ברגליים. אבל אם אתכופף ללטף אותה היא תעבור להתחכך ברגל השנייה או ברגל של הכיסא או בקקטוס. כי לא, היא לא הפכה לחתולה מתלטפת או אוהבת אדם – היא פשוט אובססיבית לחיכוך. היא מתחככת בכל מה שזז – ברגליים שלנו, ברגליים של דייגו, בתחת של הטווס, וגם במה שלא זז כשאין ברירה. פריקשן–פריק. אין בזה שום דבר אישי, אין פה שום חיבה לאובייקט או אפילו הכרה בקיומו כיצור שלם. אנחנו רק חפצים לסיפוק איזה צורך ביזארי.
השנייה או השחורה–לבנה: זה מקסימום הזיהוי שהיא קיבלה. גם שחורה–לבנה כמו רוב השושלת, גם שומרת נגיעה מידי אדם. היא שייכת לדור האחרון, ויש חן מסויים בשאריות הנעורים שלה, כמה פירורים של שובבות, הבהוב קלוש של זיק בעיניים. אבל זה כמו – – – אוקיי, הרי כבר הרגתי את עצמי פה בשידור חי, זה לא הזמן להתחיל להיות פוליטיקלי–קורקט: זה כמו שאני רואה ילדים חרדיים קטנטנים, בגיל שבו הם עדיין פשוט גורים בלי שום עול, ואני תמיד נעצב וחושב איך תיכף כל זה יכוסה בשכבות ואיסורים ואשמה וסיגופים.
טיפשוני: הוא היה המיועד שלנו. למרות הגישה הלא מתערבת ומכבדת את הטבע ובלה–בלה–בלה שלנו, התאהבנו בו מהרגע הראשון. ואני לא רוצה להגיד שאנחנו שטחיים, אבל הוא היה במקרה גם יפהפה, אריה שחור קטן שבאור השמש אתה קולט שכמעט אין לו שערה שחורה אחת, זה למעשה החתול הג'ינג'י הכי כהה שנוצר אי פעם. וגם אם לוקחים בחשבון שחתולים לא ממש ניצבים בחזית האינטליגנציה של עולם החי, עדיין טיפשוני הוא ממש ממש נבוב מוח ברמה אולימפית, וזה רק גורם לך לאהוב אותו יותר. הטיפשונות שלו היא סוג של גאונות: כשהוא מזנק נגיד על כיסא ומוצא את עצמו מרוח על האדמה כי הוא לא חישב נכון – הוא לא מתבאס, הוא לא מנסה לשמור פאסון, הוא לא מתפדח. ככה זה החיים, זה העולם ואין בפנים מי שישאל שאלות. זן–בודהיסט. וזאת גם הסיבה שהוא נשאר כאן כזכר בוגר ושרד את ההתקפות של זכר האלפא אף–שחור: כי כל פעם אחרי שהוא חטף וברח הוא שכח למה הוא ברח, אז הוא חזר. עד שאפילו לאף–שחור נמאס.
טיפשוני נראה בתחילת דרכו כמו חתול הבית הקלאסי: גם כל–כולו פרווה כירבולית אינסופית, וגם תכלס כל מה שאמרתי על זה שחתולים הם נמרים קטנים לגמרי לא רלוונטי במקרה שלו; הוא עדיין לא סגור על איך מגרדים את האוזן בלי לאבד שיווי משקל. ובחורף כל הפרווה המפוארת שלו הופכת בחוץ לסמרטוט ספונג'ה דלוח. אז ממש התכוונו להציע לו אזרחות בבית. אבל מתחת לכל זה עדיין מסתתרים הגנים הסוררים של הלהקה. בכל פעם שמנסים ללטף אותו הוא נצמד לאדמה בבעתה, וברגע שמערכת ההפעלה שלו חוזרת לחיים הוא בורח, מנער את הפרווה ושוקע בשיכחה מבורכת. ופעם אחת ניסינו להכניס אותו הביתה והוא אשכרה כמעט התעלף מעומס האינפורמציה החדשה.

אף שחור
למרות שאף שחור הוא חלק מהלהקה ואחיה התאום של אף ורוד הוא זוכה בסעיף משלו, וזאת משתי סיבות. האחת: בניגוד לארבעת הקודמים הוא בא והולך כל הזמן, הטריטוריה שלו מתפרשת על פני מרחב הרבה יותר גדול מהחצר שלנו. השניה: הוא ההוכחה לזה שרק אני אחראי לזה שאני לא סובל את החתולים שלי, והופך את כל שאר ההסברים לאוסף תירוצים קלושים.
זה הולך ככה: אף שחור, בקונצנזוס מוחץ של דרי הבית, מזדמניו ואורחיו לרגע, היה החתול הכי בלתי נסבל בכל החבורה. הוא הזכר הבוגר הראשון, בנה הישיר של איינג'ל השטנית, ומרגע שאשכיו הגיעו לקוטר מסוים הוא התנהג כמו הפטריארך הכי מתועב שאפשר להעלות על הדעת: מתעמר בכולם, מסלק אותם מהאוכל בשריטות ונשיכות, נוהם לכל עבר וכמובן נאה כמו אחיו המכוער של היטלר. בכל פעם שהייתי יוצא לחצר, אם מרצוני ואם בגלל צווחות של הקורבנות שלו, הייתי נושא מבט לשמיים ותוהה מה עשיתי כל כך רע שמגיע לי חתול מתועב שכזה. ניסיתי אפילו להתערב פה ושם ולהגן על השאר מחמת הזעם שלו, אבל כאמור הם לא שלי וזה וזה. אז הסתפקתי בלא סתם לא לסבול אותו, אלא ממש לשנוא אותו.
ואז יום אחד יצאתי להשקות את הצמחים ופתאום איכשהו ראיתי אותו. לא את הסיפור שלי עליו, לא את הדעות שלי לגביו, פשוט ראיתי אותו: יושב בכבדות, מצולק מקרבות עם זכרים אחרים, מתנשם בכבדות, דרוך להילחם ולנהל את הטריטוריה ואת הלהקה המטורללת שנכפתה עליו. מעוך מאחריות, מפוצץ מטסטוסטרון. וברגע אחד הלב שלי יצא אליו (הקוראות מתבקשות בכל לשון של בקשה לא לעשות לי אנלוגיות פסיכולוגיות בגרוש). ראיתי שאין לו ברירה, הוא לא בחר להיות הזכר הבוגר במשפחה הלא מתפקדת הזאת, הוא לא בחר להיות מוקף זכרים מושבניקים ענקיים. הוא עייף, הוא כועס, הוא כואב. התכופפתי ללטף אותו. נדמה לי שזה הצליח כי שנינו הופתענו באותה מידה. וגם כי בתוך תוכו לא היה דבר שהוא יותר השתוקק לו, שמישהו סוף סוף יאהב אותו, שמישהו ידאג לו, ולא רק הוא לכל העולם.
הוא התמסר. כל יום הרבה יותר, וגם אני. ובתוך לא יותר משבוע הוא היה חתול אחר לגמרי, נשבע לכם. מלכותי, אצילי, רגוע. נותן לכולם לאכול לפניו. מתלטף איתי קלות בלי לנג'ס, משגיח על הקטנים, מחליף רחרוחים עם אחותו הצעירה או הבוגרת סירנה 1 או סירנה 2, אחר כך עם טיפשוני הזכר שכבר לא מגורש ועם אחותו הבוגרת אף ורוד, ומסתלק בלי דרמה כשהיא מתחילה להתחכך בו. למרות שבינתיים הצלחתי לסרס אותו (טוב, לא במו ידיי), הוא עדיין זכר אלפא גאה, אפילו יותר מקודם. ואפילו שכאמור הטריטוריה שלו התרחבה מאוד, הוא עדיין יגיע בריצה אם ישמע קולות מצוקה של מישהו מהלהקה.
אז מה כל זה אומר? שאין חתולים בלתי נסבלים כמובן. יש רק אנשים בלי סבלנות. כאילו שלא ידעתי את זה מההתחלה. אבל מה אכפת לי. עדיין אין לכם מושג כמה מרענן ומשחרר זה עבור אדם כמוני להגיד "אני לא סובל את החתולים שלי". אפילו שזה שקר מוחלט.








































































הכתבה הכי טובה שהייתה עד עכשיו.