החסה שאהבה אותי

היום שבו פגשתי את הקיסר, התחיל כמו יום שחבל שבכלל התחיל, יום כזה שעדיף היה להיכנס חזרה למיטה, לסגור את החלונות, לפתוח מזגן ולהיכנס עם הראש מתחת לשמיכה. לעצום עיניים, להתפלל שאצליח בכלל להירדם ולעשות ריסטארט. כל זה לא יכול היה לקרות כי מדובר היה ביום העמוס בחיי, יום שכולו בסימן מנחוס.

קיץ, אמצע אוגוסט. כיוונתי שעון ל–7:00, בשביל להתחיל את היום בכיף, עם קפה קר, מקלחת טובה, ארוחת בוקר של אלופים ויציאה מלכותית מהבית.

במקום כל זה, התעוררתי מחלום בלהות על כלבים שלועסים לי את הרגליים. התעוררתי שטוף זיעה קרה, השעה היתה 9:25 בדיוק, וזו השעה שבה היה לי תור לרופא מומחה, שקבעתי שלושה חודשים קודם לכן.
קפצתי מהמיטה, זרקתי על עצמי בגד ויצאתי בריצה מהבית. עליתי במהירות על האופנוע וגיליתי שהשארתי את המפתח ואת הטלפון בבית, ככה שאין לי דרך אפילו להודיע שאני מאחר, (וגם אין לי איך להגיע לשם).
המרפאה היתה קרובה לבית, אז התחלתי ללכת. איך שיצאתי מכניסת הבניין הרגשתי שהמוח נמס לי, כמו שוקולד שנמרח בתיק על כל החפצים, אבל ממש מיהרתי, והעולם המשיך לעשות ככל שביכולתו להמשיך להפריע לי.

בכניסה לקופת החולים, השומר שאל אותי הרבה שאלות לא רלוונטיות, ואפילו החל מחטט לי בתיק. פקידת הקבלה אמרה לי, בחיוך מלא רחמים, שבגלל שאיחרתי עליי להמתין שעתיים (!) וזה כשאני יודע שהפגישה שלי בבנק מתחילה בעוד חצי שעה, ואחריה מחכה לי עוד פגישה בביטוח לאומי, כאמור, יום סיוט!
לקחתי החלטה, עזבתי את המקום, ואמרתי שאשוב בעוד שעתיים.

הלכתי (ברגל כמובן), לפגישה שלי בבנק עם מנהל הסניף. הם רק שכחו להודיע לי שהוא חולה, והפגישה בעצם התבטלה.

נשמתי עמוק וחזק אל תוך חלל הבטן, והבטחתי לעצמי שזה לא ישבור אותי. המשכתי לי לפגישה בביטוח לאומי, לאורך כל כל הדרך עשיתי לעצמי דמיון מודרך, על איך הולך להשתפר לי היום (אני מזכיר שוב שאוגוסט ורותח בחוץ, והמוח שלי בשלב הזה, קווץ׳), אני הולך ומזיע את נשמתי, וחושב לעצמי שלא ידעתי שיש בי כל כך הרבה נוזלי גוף שיודעים לצאת ככה ביחד, כולי כבר מים מכף רגל ועד ראש. שלולית מהלכת.
בדרך, אני נתקל בהרבה אנשים כועסים, והכל נראה שחור, חם ומבאס. אבל אני בשלי – דמיון מודרך, עדיין הולך על הקו.

כשהגעתי סוף סוף לביטוח לאומי ראיתי על דלת הכניסה שלט: ״אנחנו בעיצומים״.
זה היה רגע השבירה שלי.
צרחתי לשמים!!!

חזרתי אל הרופא, כעבור קצת יותר משעתיים, וכמובן שהוא כבר לא היה במרפאה. זהו, נשברתי. מודה. הפעם פשוט נשברתי. עצוב, עצבני וכעוס, שונא את החיים, הלכתי הביתה. לא עשיתי שום דבר ממה שתכננתי, וגם הזעתי את חיי.

הגעתי לפתח הבית, נזכרתי שאין לי מפתח וגם אין לי טלפון להתקשר לפורץ, צחקתי לעצמי והחלטתי להחליף דיסק, כי בסוף הכל אצלנו ובאחריותינו. יצאתי שוב אל הכבשן התל אביבי, רק שהפעם בראש מורם, עם חיוך ושיר בלב. אחרי חצי שעה של הליכה לכיוון הים, עצרתי רגע ונכנסתי למקום ממוזג. מולי עמדה מלצרית עם שיער בצבע אגוז וחיוך מז׳ורנל, היא קיבלה אותי בברכה (למרות שנראיתי כמו בריכה), שאלה אותי לשלומי, ואני, בלי להתבלבל, סיפרתי לה על היום השחור. היא אמרה שהיום שלי משתנה כאן ועכשיו: אם לא תספר על הבעיות שלך, הן לא ייפתרו.

הזמנתי לי קפה קר, בדיוק כמו שחלמתי עליו הבוקר, ופתאום משום מקום הוא מופיע מולי, בהדרת מלך! כולו רענן, כמו אחרי מקלחת קרח, ומדיטציה בהרים, יפה טוהר, זקוף ומרגש ברמות של כלה ביום חתונתה.
הנה, הוא כאן בשבילך, היא אומרת, במיוחד בשבילך. הוא ולא אחר: הקיסר!

סלט קיסר

רוטב

• 50 גרם אנשובי
• מיץ מלימון אחד
• 50 גרם צלפים במלח
• כפית חרדל
• ביצה אחת
• חלמון אחד
• 100 גרם גבינת פרמזן
• שן אחת של שום
• 100 מיל' שמן זית

טוחנים במעבד מזון עד לקבלת מרקם חלק אחיד ומחובר.

סלט

• אריזה של לבבות חסה, לקרוע ביד
• 150 גרם עגבניות שרי חתוכות גס
• בצל חתוך לסהרונים דק דק (כי אין בבצל דק מדי)
• רצועות עוף חתוכות לגודל אצבע
• מטוגנות במחבת על שמן זית מלח ופלפל.

קרוטונים

• כדאי להכין מראש
• עדיף להכין בבית מלחם שאבד עליו הכלח:
• לעטוף את הלחם בשמן זית, שום כתוש וטיפה מלח
• להכניס לתנור ב–120 מעלות לשעה וחצי.
• לקרר.
• לגרד פרמז׳ן מלמעלה.
• לנשום עמוק, להפעיל מזגן, לשטוף פנים,
• ולהודות על כל רגע שבו הכל רגיל:)