לעוף עם המוזיקה

ההופעה הראשונה שלי בחו"ל היא הופעה שלא ראיתי. קיץ 1980, פעם ראשונה בלונדון, עם ההורים. אבא לקח מלון קטן בבעלות הודים בשכונת ארלס קורט. יומיים לפני הטיסה חזרה לישראל יצאתי לשיטוט ברחובות. קניתי קסטות בפינת הרחוב ושתיתי מיץ, כשנכנסו משאיות אל הרחוב הקטן והחלו לפרוק ציוד כבד. הייתי בן 16, סקרן וחקרן, ניגשתי אל הפועלים האנגלים בגופיות ושאלתי מה הם עושים. "היי, בחור", אמר בלונדי גבוה וצרוב שמש ללא חולצה, "יש הופעה מחר בלילה".

הופעה? של מי? התעניינתי. הברנש הצביע על אחת המכולות. PINK FLOYD – היה מודפס עליה. לבי עצר מלכת. 

רצתי הכי מהר שיכולתי אל המלון וסיפרתי להורים שלי. פינק פלויד היתה מהלהקות האהובות עלי, את "החומה" הרצתי על הפטיפון בסלון שוב ושוב ושוב במהלך החודשים שחלפו מאז צאתו לאור, וגם אמא שלי כבר הכירה די טוב את רוב השירים.

אני נזכר בגשמים ובבוץ שהיו בפסטיבל רדינג באנגליה 1992 עם נירוונה וסוויד ומאניק סטריט פריצ'רז, וגם בפסטיבל רוסקילדה בדנמרק עם "המי", ביורק, רד הוט צ'ילי פפרס וארקטיק מנקיז ב-2006. לפרקים היה גם ממש קר. אבל המופעים נמשכו כסדרם. אף אחד לא ביטל ולא דחה. אגדות רוק עלו וירדו. עשרות אלפי אנשים אכלו, שתו, רקדו, שכבו. מזג האוויר לא היווה מעצור בפני איש. ואילו בישראל שטופת השמש 9 חודשים בשנה מהססים להפיק מופע חו"ל בפארק בחודשי החורף (הנעימים דווקא) כי מה יהיה אם יירד קצת גשם

אבל לא ניתן היה לעשות דבר. הכרטיס כורטס ואי אפשר היה לשנות את מועד השיבה. עולמי חרב עליי.  בזמן שמטוס אל-על הטיס אותנו בחזרה לארץ, פינק פלויד החלו את סדרת ההופעות של האלבום: החומה שנבנתה כל לילה מחדש, החזירים המעופפים, הלייזרים והאורות והמטוס שהתנגש אל תוך הקיר, והילדים השרים והמקהלה והתזמורת ודיוויד גילמור והגיטרה החשמלית. וכל זה קרה בלעדיי. ככה לא ראיתי את פינק פלויד, בהזדמנות האחרונה בהחלט לצפות בלהקה בגרסת הרביעיה הקלאסית: ווטרס-גילמור-רייט-מייסון. את אחד המופעים הגדולים והמפורסמים בהיסטוריה ראיתי רק בתיעוד נדיר 30 שנה אחר-כך.

צריבת ההחמצה ההיא ליוותה אותי עד גיל מאוחר והניעה אותי אחרי הצבא לצאת ולחפש בעולם את שאהבה נפשי. לישראל הגיעו (בשנות ה-80): הדייר סטרייטס, הפריטנדרס, קרלוס סנטנה, בוב דילן, טום פטי ושוברי הלבבות וצ'יק קוריאה וסטיבי וונדר וסטינג. שפע מרשים בהחלט. אבל הופעות בחו"ל תמיד נראו (ונשמעו) לי אטרקטיביות יותר. עם השנים ההופעות עצמן הפכו לסיבה העיקרית לקנות כרטיס טיסה ולחצות את הים או האוקיינוס.

ההופעה הראשונה שיצא לי כן לראות מעבר לים, היתה של פליטווד מק באצטדיון וומבלי. כמי שהיה רגיל לאי הסדר הלבנטיני, לצפיפות ולדוחק, המולה וזעם, איכות צפייה מוגבלת ואיכות שמע מצומצמת – המפגש עם הפקה בינלאומית במקום ענק ופתוח עם עשרות אלפי אנשים היכה אותי בהלם. הסדר והארגון, הביטחון האישי והדייקנות. על הכרטיס נרשם: הדלתות נפתחות ב-18:00, תחילת מופע 19:30, וכך בדיוק היה. התאהבתי בסטיבי ניקס, אפילו צילמתי אותה (בסתר, כי אסור היה) שתי תמונות, שרתי בהתלהבות את השירים, ובסיום, קצת לפני השעה עשר בלילה, הכל נגמר בן-רגע. 80 אלף בני אדם התפנו ברכבות שעצרו בזו אחר זו בתיאום ודיוק שלא מהעולם הזה. תוך זמן קצר היינו בחזרה בדירה בקנטיש טאון, עם טוסטים של גבינת צ'דר, תה אנגלי כהה ומתוק עם עוגיות קרם, משחזרים כל רגע במופע שעברנו.

עם השנים ראיתי ה-מון הופעות. ארזתי תרמילים ויצאתי לפסטיבלי רוק באנגליה, סקוטלנד, ספרד ודנמרק, ראיתי אמנים שאהבתי ולהקות שלא הכרתי, פגשתי אנשים, ראיינתי אמנים. בעיקר ניסיתי לפצח את חווית המופע בחו"ל לעומת המופעים  בישראל שהיו, ברוב המקרים, לקויים/מתסכלים בצורה כזו או אחרת. חלקם בגלל האופי הישראלי והמנטליות שלא אוהבת לסגור פינות. חלקם האחר בגלל בעיות אובייקטיביות, טכניות וכל מיני תקלות מקומיות.

אפילו היום, ב-2022, עדיין אין הרבה מקומות שהם מספיק טובים כדי לארח מופעי חו"ל אצלנו. להביא אמנים לישראל זה עסק יקר מאוד, ולכן היכל התרבות, למשל (אולם עם סאונד נפלא) לא יחזיר את ההשקעה. מוריסי, בריאן פרי, בריאן ווילסון, הפרויקט של אלן פרסונס (חלק מהופעות חו"ל שנערכו שם בשנים האחרונות) העניקו חוויות מושלמות לצופים. בשוני בנימינה הפליאה קאמל המיתולוגית בשלושה מופעים רצופים להעניק חווית מופע נהדרת.

אבל הרוב המכריע של המקומות הרגילים – פארק הירקון, נמל תל אביב, אמפי ראשון לציון – הם בעייתיים. קודם כל ברמה הפשוטה והבסיסית של הגעה למקום לפני המופע ויציאה ממנו בתום המופע. כבר קרה לי שביליתי יותר זמן באוטו בפקק ביציאה ממופע מאשר במופע עצמו. על איכות התחבורה הציבורית בישראל אין צורך להוסיף. פשוט אין דבר כזה.

אני נזכר בגשמים ובבוץ שהיו בפסטיבל רדינג באנגליה 1992 עם נירוונה וסוויד ומאניק סטריט פריצ'רז, וגם בפסטיבל רוסקילדה בדנמרק עם "המי", ביורק, רד הוט צ'ילי פפרס וארקטיק מנקיז ב-2006. לפרקים היה גם ממש קר. אבל המופעים נמשכו כסדרם. אף אחד לא ביטל ולא דחה. אגדות רוק עלו וירדו. עשרות אלפי אנשים אכלו, שתו, רקדו, שכבו. מזג האוויר לא היווה מעצור בפני איש. ואילו בישראל שטופת השמש 9 חודשים בשנה מהססים להפיק מופע חו"ל בפארק בחודשי החורף (הנעימים דווקא) כי מה יהיה אם יירד קצת גשם. באירופה וארה"ב ארובות השמיים אינן מהוות  שיקול כלל. הרוקנרול יכול להן.

אנחנו פרובינציה קטנה וחביבה עם מעט מדי מקומות שמתאימים למופעים בסדר גודל בינוני-קטן. וכך מפסיד הקהל הישראלי מאות מופעים שלא יעלו כאן, כי הם יקרים מדי להיכל התרבות, בנייני האומה או חיפה. 3000 איש לא יחזירו את ההשקעה. ככה הביאו את לאונרד כהן לאצטדיון רמת גן, מול 50 אלף צופים, ובברלין או בוקרשט אפשר היה לראות אותו באולם אינטימי יותר של 4000 איש. החוויה היא כמובן שונה מאוד.

ועכשיו, כמה טיפים למתקדמים: מי שהולך בעקבות אהבתו אל הלהקות והאמנים החורשים את העולם כדאי שיתכנן היטב, ומראש, את תאריכי הנסיעה והפגישות האמנותיות שלו איתם. מומלץ לעקוב אחרי הדפים שלהם בפייסבוק ואינסטגרם, להירשם לאתרים שלהם, לניוזלטר של האמן, כדי לדעת תמיד היכן ומתי יתקיימו ההופעות הבאות. אפשר גם להתחקות אחרי עמודי פייסבוק של חברות ישראליות שמוכרות חבילות להופעות בחו"ל.
את תאריכי הטיסה שלי אני קובע לפי סיבוב ההופעות שיפורסם,
אבל צריך להיות עם האצבע על הדופק, כי להופעות הטובות הכרטיסים נמכרים מראש.

בדרך כלל, כמה ימים ימים לפני מכירת הכרטיסים, האמן או הלהקה יפרסמו בפייסבוק או באתר האינטרנט שלהם את לוח ההופעות. יש גם דפים לחברות מקצועיות המוכרות כרטיסים. גם זו דרך טובה. מניסיון, הטיסות הזולות והכרטיסים האטרקטיביים להופעות יהיו למזרח-אירופה. בסרביה, קרואטיה, פולין ורומניה אפשר לראות להקות גדולות ולשלם פי 4 פחות(!) על הכרטיס. לפעמים גם ברלין היא אופציה טובה. האולמות מצוינים ויש לא פעם מחירים נוחים להופעות.

וישנם, כמובן, הפסטיבלים. אם יש דרך מושלמת לראות המון להקות והרבה אמנים, ידועים, מפורסמים, מצליחים וגם טירונים ואלמונים ומסקרנים ומאתגרים – זו דרך הפסטיבלים. אוהב מוזיקה אמיתי לא יחמיץ את החוויה המיוחדת. היא באה בית היתר גם עם – ריח נקניקיות ובירה, שמיים פתוחים (אפורים, לרוב), ואוהלים קטנים. נוצרת לה קהילה בינלאומית לכמה ימים סביב אהבה גדולה ללהקה ספציפית וזה מתכון של אושר מרוכז: הרכבות, הסיורים, השינה המאוחרת עמוק אל תוך הבוקר והשמש העולה, שקי השינה או חדרי המלון הקטנים מחוץ למתחם. האינטנסיביות הלוהטת שבה חוצים ממתחם למתחם אחר, מהופעה להופעה, מהיפ-הופ טרי לקלאסיקת רוק וותיקה, מהבמה האלקטרונית אל הבמה המרכזית שעליה קולדפליי, או רדיוהד, או מטאליקה.

בעבר, כרטיסי הפסטיבלים היו לגמרי שווים לכל כיס, הזמן שינה גם את זה. פסטיבל היום זה כבר לא עסק זול כשהיה – ועדיין: מי שלא היה ורקד ובכה ושר שם, מחמיץ את אחת החוויות העזות ביותר שמפגש עם מוזיקה יכול להניב. לדעתי, האתר הכי טוב להזמנת כרטיסים יהיה תמיד אתר הבית הרשמי של האמן או אתר הבית הרשמי של מקום האירוע (איצטדיון, אולם).

ומה עושים אם נגמרו הכרטיסים להופעה? אפשרות ראשונה, לפנות לחברות ישראליות שמוכרות כרטיסים למופעים, טיקטיק או איבנטים. האפשרות השנייה (והמעט מסוכנת) היא לפנות לאתרי יד שנייה Reseller – אתרים כמו ויה גוגו. אני יכול להעיד שעשיתי זאת כמה  פעמים והכל הלך לא רע. מצד שני, במידה שרכשתם כרטיס אלקטרוני למופע (כרטיס שנשלח אליכם ישירות למייל או לסלולרי) אותו כרטיס עלול להימכר כמה פעמים אם המוכר הוא נוכל, וכבר היו דברים מעולם. מילא הכסף. עוגמת הנפש שעלולה להיגרם מכך שלא מכניסים אותך להופעה שטסת אליה לא שווה את הסיכון.