אהבה נכזבת

אני זקנה, ישראלית, אוהבת את המדינה, ונראה לי שזו אהבה חד–כיוונית.

יש לי קבלות על האהבה שלי ושל משפחתי: אחי הבכור מכר את רכושו, תרם את תמורתו ל"הגנה", עזב חיים נוחים בארגנטינה, התגייס למח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ונלחם מיוני 48 לאורך כל מלחמת העצמאות. עליתי אחריו יחד עם יתר בני משפחתי, השארנו אחרינו חיים נוחים ובטוחים והתנסינו בחבלי הקליטה הידועים, בהתלהבות, באופטימיות, בידיעה שנפלה בידינו הזכות לבנות בית טוב והוגן לעם היהודי. עסקתי בחינוך כל חיי, רוב הזמן בהוראת עברית לעולים חדשים, והמשכתי בכך בהתנדבות גם אחרי שיצאתי לגמלאות.

בעלי המנוח, משה, עלה ארצה בפסח 49, באחת ההפוגות במלחמת השחרור, עם הוריו, אחיו ואחיותיו. הם היו המשפחה היהודית הראשונה שעלתה בשלמותה מארגנטינה. הוא עבד בתעשייה, הקים מפעלים, הכשיר עובדים, שירת במילואים עד אמצע שנות החמישים שלו, יצא לחו"ל כמה פעמים בשירות המדינה, חי חיים של עבודה, יצירה ונתינה. הוא המשיך לעבוד חלקית בפרויקט למען ילדים חולי סרטן, עד גיל 89. אז חלה.

ואז חיכו לו כמה הפתעות לא נעימות. הביטוח הלאומי חתך את קצבת הסיעוד המגיעה לו לחצי, כיוון שההכנסות המשותפות שלנו עברו בכמה מאות שקלים את התקרה שנקבעה. לא התחכמנו, קיבלנו את הדין. הדין הזה כלל כמויות אדירות של בירוקרטיה אטומה ומדכאה. עברנו את ייסוריה כדי לקבל אישור לטיפול בקנביס רפואי שקצת הקטין את סבלו. בירוקרטיה שחזרה על עצמה כל חצי שנה, והוצאה כספית גבוהה מאוד.
בתקופת הקורונה סבלנו מהסגרים, כמו כולם, אלא שמשטר הריחוק החברתי היה קשה במיוחד לזקנים, כי הוא לא לווה בהנגשה ממשית של שירותים, אלא רק במתק שפתיים של דאגה "לסבא ולסבתא". פגשנו אנשי רפואה מסורים, אבל מערכת בריאות שיצרה הפחדה, חרדה ודיכאון.

משה זכה למות בבית, ואני "זכיתי" למנה מחודשת של בירוקרטיה. על פי החוק הגיעה אלינו משטרה. לאחר בדיקתם לא קיבלנו, כמצופה, רישיון קבורה. אנחנו גרים בכפר סבא, אבל את הרישיון אפשר היה לקבל רק בפתח תקווה. השעה היתה בערך שתיים וחצי, יום שישי, בפתח תקווה סוגרים בשלוש. למזלנו בתי נסעה והספיקה להביא את הרישיון. בעלי לווה למקום מנוחתו, הוספד ונקבר. אבל את תעודת הפטירה קיבלנו רק אחרי שלוש פניות למשרד הפנים, כעבור למעלה מחודש. רק אז אפשר לבקש "צו קיום צוואה", שבלעדיה אי אפשר להסדיר את העניינים הכספיים. על הצו יש לשלם אגרה, ושכר טרחה של עורך דין. כל ההליכים המסורבלים, גוזלי הזמן והסבלנות, חזרו על עצמם בהליכים הבאים מול קופות הגמל, רשויות המס וכיוב'. בחודשים הראשונים אחרי מות האיש שלי נראה לי שרק עסקתי בביורוקרטיה, בלי זמן ושקט נפשי פשוט להתאבל.

ואני זקנה "פריבילגית": אני יודעת עברית, אני עדיין צלולה, ילדיי גרים בארץ. מה קורה, במצב דומה, לזקן/ה בודד שלא שולט בשפה, לא מסוגל להבין ולהתמודד עם כל סגנונות הביורוקרטיה?
אין שם "למעלה" איזה רשע המתכנן איך למרר את חיינו, אבל גם אין מחשבה או רצון לשרת כראוי את האוכלוסייה המבוגרת. אין רשעות, אבל יש מין אטימות מטופשת, ולתחושתי, בעיקר, יש חוסר כבוד.

בעלי הלך לעולמו שבע ימים ושבע מעש, אך בלב כבד. הוא ראה, ואני איתו, איך השאיפות להקמת חברה צודקת, האידיאלים שהביאו אותנו הנה, נמוגים, ובמקומם מובילים אותנו רדיפת בצע, הפגנת עושר, זלזול בוטה בהשכלה, כוחנות, אובדן סולידריות פנימית וכלל אנושית, גסות רוח וגסות לב. הפערים הכלכליים גדלים ואיתם גם ניכור, שנאה וליבוי ציני של השנאה. בן זוגי הלך לעולמו כשהוא עדיין אוהב את המדינה אבל מאוכזב עמוקות מדמותה. אהבתנו למדינה התבררה כחד–צדדית. ובכל זאת, אני עדיין מקווה לראות, עוד בימי חיי, התחלה של שינוי.