פאסיב פרוגרסיב

בתחילת החודש אישרר הסנאט האמריקאי ברוב מאסיבי את הסכם ההצטרפות של פינלנד ושבדיה לברית נאטו. המהלך ההיסטורי הזה, ששם סוף למסורת הנייטרליות של שתי המדינות הסקנדינביות, הגיע לכדי מימוש מהיר על רקע הפלישה הרוסית לאוקראינה בסוף חודש פברואר השנה. על אף העיסוק התקשרותי המינורי בעניין, מדובר בהתפתחות בעלת משמעות עצומה שיוצקת דלק נוסף למנועיה הנמרצים של המלחמה הקרה השנייה.

בין התומכים בהחלטה היה גם ברני סנדרס, הסנאטור העצמאי ממדינת ורמונט, האיש שבמידה רבה נחשב לנציג המובהק של השמאל הפרוגרסיבי האמריקני. לכאורה, לאור הלך הרוח הפוליטי בעולם כולו, היתה הצבעתו צפויה ואף טבעית. אולם במבט מעמיק ונרחב יותר מהווה תמיכתו במהלך (כמו גם תמיכתם של כל בני בריתו בקונגרס) הפרה של מסריו העקביים וכניעה לרוח הזמנים המיליטנטית. בנוסף, היא מסמלת שבר אידיאולוגי, ובעיניי גם מוסרי, שממנו סובלת התנועה הפרוגרסיבית בארה"ב, ולמעשה העולם כולו.

בשנים האחרונות מהווים הפוליטיקאים והעיתונאים הליברליים ראש חץ בהסלמה המסוכנת שחלה ביחסים עם רוסיה, כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת רוסיה-גייט, ולאחרונה גם בקבלת הנראטיב של הממסד הביטחוני בכל מה שקשור למלחמה באוקראינה. באופן אבסורדי, הביקורת המעטה עולה עתה בעיקר משורות הימין, והיא אף מזוהה עמו, בעוד השמאל הממסדי השליך את הפציפיזם המוסרי ככלי אין חפץ בו, ובכך נעץ מסמר נוסף בארון הקבורה האידאולוגי שלו

אני מודה, אני לא יכול לכתוב על ברני סנדרס ועל התנהגותו בשנים האחרונות מתוך פרספקטיבה קורקטית ואובייקטיבית. מבחינתי, זה אינו סתם עוד מפח נפש מאישיות ציבורית שהכזיבה, אלא פגיעה רגשית אמיתית, כזו שחווים לעתים עם קריסתה של חברות אמיצה. ברני היה הפוליטיקאי האחרון שתמכתי בו בכל לבי. אהבתי את דמות האנטי-גיבור המחוספס, עם השיער הפרוע והמבטא של היהודי מברוקלין – אנטיתזה להדר הפוטוגני של פוליטיקאים מקו הייצור הסטנדרטי. עקבתי בדבקות אחר שני הקמפיינים המלהיבים שלו, שמומנו על טהרת התרומות הקטנות והצליחו לסחוף המוני בני אדם מכל רקע אפשרי.

חזיתי בהתפעלות במלחמתו ההירואית בדרקון המנוון של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, שעשתה כל שיכלה על מנת להכשילו. קראתי וניתחתי כמעט כל סקר שהתפרסם. נשארתי ער בלילות כדי לצפות בעימותים הטלוויזיוניים ולעקוב בלב מפרפר אחר ספירת הקולות באיווה ובניו-המפשיר ובנוואדה. למדתי בשקדנות את שיטות הפריימריז השונות בכל מדינה ומדינה. גלשתי תכופות בשדה המוקשים של טוויטר כדי להתחבר עם תומכיו ולסנגר עליו מפני מגדפיו. עקבתי בתחושה של מרירות מבודחת אחר הסיקור המחפיר של התקשורת שבתחילה התעלמה ממנו, אחר כך התייחסה אליו בביטול ובלעג, ולבסוף גיבשה נגדו חזית של נבזות מאורגנת.

בניגוד למה שרבים עשויים לחשוב, ברני אינו רדיקל ומעולם לא היה כזה. הוא לכל היותר פוליטיקאי ממסורת הניו-דיל של המפלגה הדמוקרטית, שנולדה בימי פרנקלין רוזוולט ונקברה קבורת חמור תחת ממשל קלינטון. אישיותו הפוליטית החלה להתגבש בשנות השישים המוקדמות. בהיותו סטודנט בשיקגו הוא הצטרף למאבקיה של הקהילה השחורה המקומית ואף נעצר באחת ההפגנות. הוא התנגד למלחמת וייטנאם והגיש בקשה להכיר בו כסרבן מצפון. בשנות השמונים, בהיותו ראש העיר ברלינגטון בוורמונט, הוא הצטרף למשלחת שביקרה בניקרגואה בעיצומה של המלחמה המלוכלכת שניהל ממשל רייגן נגד משטר הסנדיניסטים – הממשלה הנבחרת הראשונה בתולדות המדינה, שהפילה את הדיקטטורה ארוכת השנים של המריונטה האמריקנית אנסטסיו סמוזה.

התנועה הסביבתית, שמזוהה כיום אולי יותר מכל עם השמאל הליברלי, סובלת גם היא מניתוק טראגי מההקשרים המעמדיים והחברתיים של הנושא. נראה שהספונסרים הנלהבים ביותר שלה נמנים על עשירי תבל וגביריה, שנכסיהם מושקעים בעסקים המזהמים והנצלניים ביותר. נוסף על כך, ההתמקדות הכמעט מוחלטת בשינוי האקלים, ללא קשר למידת הסכנה הנובעת מהמהלך, מסייעת להפיח אימה אפוקליפטית באוכלוסיית העולם ומקדמת פתרונות ברוטליים שיעמיקו את העוני ויפגעו אנושות בזכויות האדם – מבלי לקחת בחשבון פתרונות אלטרנטיביים, מושכלים ואנושיים יותר

בשנות כהונתו בבית הנבחרים ובסנאט הוא בלט במיוחד במאבקיו בחזית הכלכלית, ובעיקר בנושאי ביטוחי הבריאות, פערי ההכנסה המתרחבים וזכויות העובדים. זה היה המטען שהוא הביא עמו למסעי הבחירות נגד הילארי קלינטון וג'ו ביידן. הוא לא איים במהפכה ואף לא בצעדים מרחיקי לכת, אלא רק ביקש לפגום מעט בהגמוניה הקפיטליסטית המופרעת כדי לתקן באופן חלקי את העוול העצום שהיא יוצרת – ודי היה בכך כדי לסמן אותו כסכנה ממשית.

שורש התנועה הפרוגרסיבית באמריקה נטוע במאה התשע-עשרה. היא התחילה כאשכול רופף של התארגנויות ויוזמות שהתגבש על רקע שרשרת של משברים פיננסיים, עוני מצטבר בערים המתועשות ונסיקה של ברוני הון כגון משפחות רוקפלר וקרנגי. המפלגה הפופוליסטית והתנועות הסוציאליסטיות עלו והתחזקו בעקבות סדרה של התקוממויות חקלאים והתפשטות מאבקי העובדים בבתי החרושת ובמיכרות הפחם. במקביל לנחשולי המרי העממי, צמחה שכבה של אינטלקטואלים שבחנה את אתוס השוויון והשגשוג האמריקאי וחשפה את העוול המובנה שבשיטה הכלכלית והפוליטית.

לכך הצטרפה ביקורת פנימית גוברת על הפיכתה של ארה"ב לכוח אימפריאלי עולה, במיוחד בעקבות המלחמה הספרדית ומלחמת העולם הראשונה. הזרם הפרוגרסיבי הלך והתעצב דרך הסערות המטלטלות של המאה-העשרים ששינו לעומק את סדרי החברה: המהפכה הפמיניסטית והתנועה לזכויות האזרח, הרדיפה המקארתיסטית, ההתנגדות המאורגנת למלחמת וייטנאם, המאבק בתאגידי ענק ובגלובליזציה, התהוותה של התנועה הסביבתית ועוד. בבסיס ההכרה הפרוגרסיבית נחקקה הזיקה המובנית שקיימת בין ניצול כלכלי ומדיניות מליטריסטית, לאפלייה גזעית או מגדרית, ולהשחתת הסביבה והפרת זכויות אדם. כל אלה הם סימפטומים של חולייה של החברה והדרך להבראתה מחייבת מעקב פקוח עיניים אחר כל אחד ואחד מהם, ואינה יכולה לסבול דחיקת האחד מפני האחר.

אבל במציאות, המאבקים בכל מישור הם מפוצלים ובלתי מתואמים. נוסף על כך, התנועה הפרוגרסיבית זנחה לפני שנים רבות את הקשר החיוני עם המעמדות הנמוכים לטובת רטוריקה ליברלית ובלתי מחייבת על "מאבק בעוני" ועל "הפערים הכלכליים". חיבוק הדוב של המפלגה הדמוקרטית ניטרל את המסרים המהותיים של השמאל ההיסטורי והפך אותו בסופו של יום לכלי לאכיפתה של מדיניות אלטיסטית. העובדה שטראמפ זכה בבחירות 2016 לתמיכה מאסיבית של מעמד העובדים בפנסילבניה ובוויסקונסין לא נבעה מתעמולה מתוחכמת של פוטין ברשתות החברתיות (כפי שטענה הילארי קלינטון), אלא היתה תוצאה של החורבן הנאו-ליברלי שהמיט ממשל אובמה על האנשים שבהתחלה נשאו אליו עיניים בתקווה.

אולם ניוונה של התנועה הפרוגרסיבית נובע גם מההזנחה הלא פחות חמורה של הביקורת נגד "מדיניות החוץ" של ארה"ב, שכוללת סדרה ארוכה (ולפעמים פושעת) של מלחמות, התערבויות והפלות משטרים. בשנים האחרונות מהווים הפוליטיקאים והעיתונאים הליברליים ראש חץ בהסלמה המסוכנת שחלה ביחסים עם רוסיה, כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת רוסיה-גייט (פארסה שראויה למאמר נפרד), ולאחרונה גם בקבלת הנראטיב של הממסד הביטחוני בכל מה שקשור למלחמה באוקראינה. באופן אבסורדי, הביקורת המעטה עולה עתה בעיקר משורות הימין, והיא אף מזוהה עמו, בעוד השמאל הממסדי השליך את הפציפיזם המוסרי ככלי אין חפץ בו, ובכך נעץ מסמר נוסף בארון הקבורה האידאולוגי שלו.

תמיכתו של ברני סנדרס בהרחבת נאטו עומדת בניגוד לדעות שהשמיע בעבר הלא רחוק. במשך הקריירה הציבורית שלו הוא שב והביע התנגדות להתפשטות נאטו מזרחה מחשש להתגרות מיותרת ברוסיה.  בשנת 2015 הוא קרא לצירוף רוסיה לברית "כדי להתמודד עם הסיכונים הביטחוניים של המאה ה- 21." אולם להט העתים ורוח הזמן סחפו גם אותו. כעת הוא מתייצב באופן מלא מאחורי מדיניות ממשל ביידן, שממשיך בימים אלה להזין את המלחמה באוקראינה במקום לחתור להסדר מדיני חיוני.

אם דעיכתו של השמאל הפרוגרסיבי באה לידי ביטוי בשחיקה ההדרגתית של העקרונות שנבעו מלקחי העידן המודרני, הרי שעידן הקורונה מסמן אולי את שירת הברבור שלו. תקצר היריעה מלפרט את הכשלים העמוקים של נציגיו ונושאי דגליו במהלך האפיזודה הבלתי נגמרת של המגיפה: מתקפה כוללת על זכויות האדם, פגיעה אנושה בעובדים ובעסקים קטנים, העמקת שיעורי העוני, מקארתיזם רפואי, קיבעון מדעי, כפייה מעשית של הזריקות, סודיות ההסכמים עם תאגידי הפארמה וחגיגת הרווחים שלהן – כל אלה לא הצליחו לעורר את החיישנים הרדומים של השמאל השבע. ברני סנדרס, מיותר לומר, שימש גם הוא שופר נאמן להלך הרוח המנוון הזה. לצד ביקורת מינורית וטכנית הוא אימץ ללא עוררין את אגדות האימים של "מגיפת קץ האנושות". בכך הוא איבד סופית כל סימפטייה שהיתה בי כלפיו. גם ההוגן והאמיץ שבפוליטיקאים, שעד לא מכבר נחשב להתגשמותו של החלום הפרוגרסיבי, הפך לעוד זרוע ממסדית נדושה.

אז מה נותר מהתנועה הפרוגרסיבית ומה ערכה הפוליטי האמיתי כיום? נדמה שיותר מכל היא מהווה השתקפות של השיח הפנימי בקרב המעמדות האמידים והמשכילים, המנותקים באופן טרגי ממאוויו וצרכיו של רוב הציבור. במקום חתירה לתיקון שורשי של החברה, מושקעת האנרגיה הפרוגרסיבית בייצוגים שטחיים של שוויון וצדק ובאכיפה נמרצת של עקרונות התקינות הפוליטית. הזעם הקדוש, גם אם מוצדק, על מקרים של אפלייה ועוול מהווה תחליף למצע פוליטי אמיץ שעלול להרעיד את הסטטוס-קוו הנינוח, המושתת על יסודות של דיכוי וביזה. הפרוגרסיביים מתהדרים לעתים בניצחונות בקרבות ארעיים, בעוד שאת המלחמה הם מפסידים באופן שיטתי.

התנועה הסביבתית, שמזוהה כיום אולי יותר מכל עם השמאל הליברלי, סובלת גם היא מניתוק טראגי מההקשרים המעמדיים והחברתיים של הנושא. נראה שהספונסרים הנלהבים ביותר שלה נמנים על עשירי תבל וגביריה, שנכסיהם מושקעים בעסקים המזהמים והנצלניים ביותר. נוסף על כך, ההתמקדות הכמעט מוחלטת בשינוי האקלים, ללא קשר למידת הסכנה הנובעת מהמהלך, מסייעת להפיח אימה אפוקליפטית באוכלוסיית העולם ומקדמת פתרונות ברוטליים שיעמיקו את העוני ויפגעו אנושות בזכויות האדם – מבלי לקחת בחשבון פתרונות אלטרנטיביים, מושכלים ואנושיים יותר.

הגישה הפרוגרסיבית המתנשאת באה לידי ביטוי מוחשי בשיח האקלימי, באופן שמזכיר את משטרת המחשבות שהתהוותה סביב הקורונה. הביטול המוחלט של דעות ביקורתיות ודחיקת כל עמדה אלטרנטיבית (לכאורה בשם המדע והאמת המוחלטת שהוא מייצג) לא רק יוצרים ניכור ואנטגוניזם בקרב רבים, אלא גם מכוננים מנגנון של צנזורה מעשית. זהו אולי החטא החמור ביותר של מי שהיו אמורים לעמוד בחזית המאבק לחופש הביטוי. לא לחינם מקדמים נציגי השמאל הממסדי את הידוק הפיקוח על הרשתות החברתיות, לכאורה במסגרת המאבק בתופעת "הפייק-ניוז". השליטה על השיח הציבורי ועיצובו לפי נחת רוחם הינם הקלף הפוליטי העיקרי שנותר בידם כיום, לאחר שנטשו את הביקורת על בעלי העוצמה, את המאבק במפלצת המלחמה, את השאיפה לחלוקה כלכלית הוגנת ולשינוי עמוק של המבנה המעוות של החברה. בכך, אולי, הפכו ילדי הפרחים לשומרי הסף של הממסד. המורדים הנועזים מתהדרים כעת במדי הקיסר ובדרגותיו. הרדיקלים של העבר הם עכשיו השמרנים החדשים.