פרשת רְאֵה
"מִקֵּץ שֶׁבַע־שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל־בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא־יִגֹּשׂ אֶת־רֵעֵהוּ וְאֶת־אָחִיו כִּי־קָרָא שְׁמִטָּה לה'׃" (דברים ט"ו:א–ב).
תארו לכם שמיטת חובות. פעם בשבע שנים כל שירותי הגבייה, הריבית, ההוצאה לפועל הציבוריים, הפרטיים או האפורים, יוצאים לפגרה. לא נוגשׂים ולא נושׁים. למשך שנה שלמה תיעלם העננה האפורה–שחורה מעל ראשיהם של הלווים והחייבים.
כך נפתח המצע הכלכלי–חברתי של ספר דברים, מערכת ערבות פיננסית שבה אפשר יהיה לדאוג לכולם: "כִּי לֹא יִהְיֶה־בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי־בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה'". (שם:ד). כך נְמַגֵּר את העוני ונחיה כולנו ברווחה. נשמע מבטיח, אך כמו בחוזי הלוואות, הבהירות מתערפלת באותיות הקטנות.
תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)

לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.
מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?
טים קוק מנכ"ל אפל אמר פעם "אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה". בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.

מנוי דיגיטלי – גישה מלאה לספריית התוכן של בראשית

מנוי חודשי למגזין "בראשית" – חודש ניסיון

פרשת רְאֵה
"מִקֵּץ שֶׁבַע־שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל־בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא־יִגֹּשׂ אֶת־רֵעֵהוּ וְאֶת־אָחִיו כִּי־קָרָא שְׁמִטָּה לה'׃" (דברים ט"ו:א–ב).
תארו לכם שמיטת חובות. פעם בשבע שנים כל שירותי הגבייה, הריבית, ההוצאה לפועל הציבוריים, הפרטיים או האפורים, יוצאים לפגרה. לא נוגשׂים ולא נושׁים. למשך שנה שלמה תיעלם העננה האפורה–שחורה מעל ראשיהם של הלווים והחייבים.
כך נפתח המצע הכלכלי–חברתי של ספר דברים, מערכת ערבות פיננסית שבה אפשר יהיה לדאוג לכולם: "כִּי לֹא יִהְיֶה־בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי־בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה'". (שם:ד). כך נְמַגֵּר את העוני ונחיה כולנו ברווחה. נשמע מבטיח, אך כמו בחוזי הלוואות, הבהירות מתערפלת באותיות הקטנות.
כעבור שלושה פסוקים מסתבר שהעוני לא ימוגר. "כִּי־יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן … לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן׃" (שם:ז). במקרה זה מתבקש הציבור לתת בלב נדיב וביד רחבה, וגם לא להתקמצן אם שנת השמיטה קרבה. "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־יִהְיֶה דָבָר עִם־לְבָבְךָ בְלִיַּעַל … וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן". התורה מזהירה אותנו מפני המנגנון האנושי שגורם לנו לאגור רכוש ולמנוע צדקה מהחלש, ומנסה ליצור מערך תמריצים של אמונה: אם לא תתן, אלהים יראה שחטאת, ואם תתן, הנתינה תחזור אליך בברכה.
אך תוך ארבעה פסוקים נוספים התמימות כבר נושרת, "כִּי לֹא־יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" לא משנה כמה רפורמות נעשה, "עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (שם: יא).
יוזמת קרן מודרי האשראי מעולם לא הגיעה לכותרות הראשיות. רוב האנשים
בארץ בכלל לא יודעים מה זה. כמו הפסוקים על שמיטת החובות בספר דברים,
היא נדחקה לקרן זווית, נשארת בתחום האפור שבין האידיאל הכלכלי השוויוני
לבין המציאות המקוטבת. אף מפלגה לא תטרח להתייחס לנושא הזה בקמפיין
שלה. שוק האשראי והחובות ימשיך להתגלגל, צדו האחד באור למי שיש
להם יכולת לקבל ולהחזיר, וצדו האחר בערפל, סוחף אל תוך מערבולת העוני
את מי שמלכתחילה לא היה להם מספיק, ועכשיו יש להם עוד פחות
וכך, במהלך משפטים ספורים עוברת מטוטלת התורה הכלכלית מאידיאליזם סוציאליסטי לריאליזם קפיטליסטי. משמאל מדמיין האידיאליזם מערכת צדק חלוקתי שתספק את צרכי הציבור כולו, העשירים ישמטו חובות והעניים לא יישמטו אל שולי החברה. מימין עומד הקפיטליזם עם חוכמת הבדיעבד ואומר: הכלים האלה אולי עובדים על הנייר או בפינלנד. אבל אצלנו בארץ תמיד יהיו מסכנים שצריכים עזרה. בסופו של דבר בעל המאה יחליט למי איך וכמה לתת צדקה, ומי שאין לו ייאלץ להשלים עם רוע הגזירה. ובאמצע, בין שני הקצוות, נמצאים החיים, נמצאים כל האביונים שהם לפעמים אנחנו, לפעמים אחינו, לפעמים אחרים. לריאליזם הקפיטליסטי יש הוכחות. כלל שמיטת החובות היה אחד הראשונים שנשמט בממלכה היהודית. בבית ראשון הוא לא שרד אפילו דור אחד. בימי בית שני הניסיון לחדש אותו נתקל באתגר: "הִלֵל הַזָקֵן, כְּשֶרָאָה שֶנִמְּנְּעוּ העָם מִלְּהַלְּווֹת זֶה אֶת זֶה, וְּעוֹברִין עַל מַה שֶכָתוּב בַתּוֹרָה 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־יִהְיֶה דָבָר עִם־לְבָבְךָ בְלִיַּעַל' הִתְּקִין פְּרוּזְּבוּל."
כפי שיודע להסביר כל סטודנט שנה א' לכלכלה או מנהל עסקים: שמיטת חובות זה רעיון יפה על הנייר, אבל בפועל הוא יוצר תמריץ שלילי ומביא לכך שבעלי ההון בכלל לא מלווים, ודאי שלא למי שנראה שיהיה להם קשה להחזיר. כך הרעיון הנאצל של שנת שמיטה מביא לתוצאה הפוכה ויוצר רק יותר ויותר אביונים. זה גם מה שראה הלל הזקן לנגד עיניו. ככל שהתקרבה שנת השמיטה, הנכונות להלוות לאביונים פחתה. כקובע מדיניות הוא היה חייב למצוא פתרון ומצא את ה"פרוזבול" מושג ביוונית שמשמעו תקנה שמעבירה את גביית ההלוואה לאחריות בית הדין ובכך עוקפת את השמיטה. במונחים של היום, המדינה התערבה בכשל השוק.
בשנת 2016 הגיע משרד האוצר בישראל למסקנה דומה לזו של הלל הזקן. "חוק נתוני האשראי" שעבר באותה שנה יצר מצב שבו לכל אזרח בישראל יש "דירוג אשראי" המשפיע על תנאי ההלוואות שלו. מטרת החוק היתה להסדיר את התנאים ואת השקיפות בשוק כדי לאפשר זרימה חופשית יותר של הלוואות בתנאים מפוקחים. אך אחת מתוצאות הלוואי של החוק היתה יצירת מעמד של "מוּדַרֵי אשראי" – מי שהדירוג שלהם נמוך מכדי שיהיו זכאים להלוואה. ההערכות לגודל הציבור הזה נעות בין 300 אלף למיליון וחצי אנשים. אביונים עם תעודה.
שכבה חברתית–כלכלית עבה שיכולה למצוא הלוואות רק במה שנקרא "שוק האשראי החוץ בנקאי" – אותן חברות פרטיות שמציפות לנו את תיבת ההודעות בהצעות מימון אטרקטיביות ומיידיות שנושאות ריביות של עשרות אחוזים ומפעילות אמצעי גביה אלימים. כדי להגן על מודרי האשראי משיניו הנשכניות והפליליות של שוק ההלוואות האפור, תיקנה המדינה את הפרוזבול. החדש נקרא "הקרן למודרי אשראי", במסגרתה המדינה תיתן ערבות על הלוואות בסך כולל של כמה עשרות מיליוני שקלים למסורבי אשראי.
מדובר בסכום פעוט מכלל שוק ההלוואות האפור שעומד, על פי הערכת המשרד לביטחון פנים, על סך כולל של 70 מיליארד ש"ח. הסיבה שההערכה מגיעה מהמשרד לביטחון פנים היא כי מי שמודרים מהאשראי הבנקאי נדחפים לידיהם של עבריינים קטנים וארגוני פשיעה גדולים.
המכרז הראשון להקמת הקרן נכשל כי אף גורם בנקאי לא הגיש מועמדות. אותם ארגוני ענק שמתפרנסים מהחזקת כל נכסיהם של משקי הבית בישראל, ומגביית רביות ממי שהשיגו הלוואות, אימצו לבבם וקמצו ידם. הקרן לא הוקמה.
כעבור שש שנים וקורונה אחת, לא חדלו אביונים מקרב הארץ, נהפוך הוא – מעגל מודרי האשראי רק הלך וגדל, השוק האפור רק הלך והשחיר, ובני דמותו של הלל הזקן המשיכו לחפש את הפשרה שתאפשר למדינה ולחברה לקחת אחריות על ענייה. קומץ של ארגוני חברה אזרחית ועסקים חברתיים (רבנים לזכויות אדם, נקודת מפנה, עוגן ועוד) המשיכו להתדפק על דלתות ועדות הכלכלה המתחלפות בין גלי מערכות הבחירות התכופות. עד שבינואר האחרון, בלב שנת השמיטה הנוכחית, נמצאו מספיק לבבות פתוחים בוועדת הכלכלה של הכנסת, שהורתה למשרד האוצר לחדש את המאמצים להקמת הקרן. במאי השנה פורסם מכרז חדש, הפעם פתוח גם לארגוני אשראי חוץ–בנקאיים. ביוני 2022 היתה אמורה להיות הקרן מוקמת סוף סוף. ואז, במקום זאת – התפזרה הכנסת ושוב אנחנו במערכת בחירות.
רְאֵה – נאמר לנו בפתיחת הפרשה – אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה׃ אם לא נפקח את עינינו לא נראה, לא את הברכה ולא את הקללה. יוזמת קרן מודרי האשראי מעולם לא הגיעה לכותרות הראשיות. רוב האנשים בארץ בכלל לא יודעים מה זה. כמו הפסוקים על שמיטת החובות בספר דברים, היא נדחקה לקרן זווית, נשארת בתחום האפור שבין האידיאל הכלכלי השוויוני לבין המציאות המקוטבת. אף מפלגה לא תטרח להתייחס לנושא הזה בקמפיין שלה. שוק האשראי והחובות ימשיך להתגלגל, צדו האחד באור למי שיש להם יכולת לקבל ולהחזיר, וצדו האחר בערפל, סוחף אל תוך מערבולת העוני את מי שמלכתחילה לא היה להם מספיק, ועכשיו יש להם עוד פחות.
גם אותי, בעודי כותבת את הטור הזה, טורדת כל הזמן המחשבה: את מי זה מעניין? ומה זה משנה אם אכתוב או לא אכתוב? מה יעזור אם אנשים ידעו, אם עוד אנשים יחלקו איתי את תחושת חוסר האונים מול מעגל האביונים המתרחב?
יש לי רק שברי תשובות, החזרים חלקיים על החוב הרוחני שאני סוחבת מעצם היותי חלק מהרקמה האנושית–חברתית–כלכלית של גמילות חסדים, של חוב והלוואה, של שכר ועונש שהיא אנחנו. פרשת ראה מזכירה לנו השנה שאין פתרונות קסם. שהציפייה שהמדינה תדאג לרווחתם הכלכלית של כל תושביה היא אידיאל יפה, שמתנפץ פעם אחר פעם על סלעי המציאות. פרשת ראה מסבירה לנו שאולי עדיף שהתנדפה מחאת האוהלים השנה. כי אם נמשיך למחות, ולהרים מבט אל מערכות השלטון בציפיה שיפשרו ויפתרו את הבעיות שלנו כאן למטה, פשוט ייתפס לנו הצוואר. אין שם למעלה אף אחד. לא באמת.
אבל אסור גם להשפיל מבט בהכנעה, ולקבל את המציאות כפי שהיא. פרשת ראה מזכירה לי להביט במציאות, להכיר בקללה, לתת ללב לכאוב כדי שהכאב יניע לפעולה, לחיבור לעזרה. להכיר גם בברכה שנפלה בחלקי. הברכה בעצם כך שיש בידי לתת למי שאין להם, אפילו אם מעט. כל פעם קצת. הברכה בכך שעוד יש בקרבנו א.נשים וארגונים שמקבלים את פניהם של מי שאבדה דרכם, עוזרים להם לראות את מצבם, להסיר את דוק הבושה מהעיניים ולומר באותה נשימה: זה לא צריך להיות, אבל זה ככה.
המזל מפריד בינינו, מחלק אותנו לאביונים ולנושים. גם אם כל שנותר מהשמיטה יהיה הרמת המסך הזאת, שנוכל לדמיין את עצמנו מן העבר השני של המתרס, כבר תהיה בזה מידה, ולו קטנה, של גאולה.








































































הלוואי. מחשבה יפה