שלום, אבא מה שלומך?

תשעה חודשים חלפו מאז נפרדנו ואני לא מפסיקה לדבר איתך במחשבותיי. בימים האחרונים הפך המונולוג הזה כה אינטנסיבי, עד שהתיישבתי לכתוב לך. ואולי בעצם נשוחח? 

אני בבולגריה אבא, מה אתה יודע. שנים התנכרתי לארץ הזו שמעולם לא עזבת. ארץ שכוחה מעין כל, ארוזה באבק קומוניסטי מתפורר, מתקשה להסתגל לאובדנו. מדינה שלא עניינה אותי מעולם, שלא הבנתי מדוע אתה מתדפק בשעריה שוב ושוב. ואולי כן הבנתי, אבל לא בליבי ולא עד הסוף.

ועכשיו המסע הזה. כל דבר כאן מזכיר לי אותך. ודברים רבים כל כך מתבהרים. חלקי פסיפס קטנים, נגלים לעיני, עדיין אינני מסוגלת להרכיב אותם לפאזל שיגלה לי מי היית. האם אי פעם אוכל לדעת?

אז שנדבר אבא? יש לי מיליון סיפורים לספר, וכה הרבה חוויות לחלוק. אני רואה אותך במקומך הקבוע ליד שולחן הפורמייקה שלך במרפסת המשקיפה אל הים שלך בבת ים. השולחן מכוסה מפת פלסטיק פרחונית, הקירות והתקרה ששיפצת במו ידיך מחופים עץ. אין כאן בית אחד בלי תקרה כזו. מאפרת הברזל הישנה שלך לשמאלך, שתי כוסות קפה טורקי מבושל בינינו, ואתה מצמצם עיניים ומצית סיגריה בזרת מורמת, זו שפסקה להתכופף בתאונת מסור ישנה. " רק אחת או שתיים ביום" אתה מדגיש בפני, למרות ששנינו יודעים שזה לא נכון. ואז אתה רוכן מולי בעיניים בורקות וחיוך של ילד שלא פס ממבטך גם בגיל 80 ושואל

"אז מה בפיך בת שלי? ואיך את מבלה שם?"

היכן אתחיל? אולי ממש בכאן ועכשיו, היכן שאני נמצאת. אני בקמפינג בולגרי אבא, על שפת נחל קטן אי שם בשמורת טבע במרכז הבלקן. הכל ירוק סביב, גבעות צפופות עצים עבותים נישאות מעלי, למרגלותי פלג. מאחורי אוהל מפנק עם מיטה ושטיחים וכורסאות מרופדות. קוראים לזה גלאמפינג היום. או בלשון אחרת, קמפינג למפונקים כמוני.

"כמה שילמת" אתה שואל, אני הרי יודעת. אז לא כדאי שתדע. כי תתפלץ. כמו תמיד בעצם. מתי אמרתי לך כמה שילמתי עבור משהו מבלי שתשתנק. עזוב. זה יפה וירוק ובעלת האתר טיפחה כאן דונמים של דשא שאותם היא משקה לעת ערב. רק עבור זה צריך לשלם לא ככה? הכל מטופח כל כך. נקי ומסודר כמו שאתה אוהב.

אינני ישנה כאן, אני מתגוררת בחווה עתיקה במעלה ההר, באתי לטבול בנהר אבא'לה, ואז ראיתי את האוהלים מציצים אלי ובבת אחת נזרקתי חמישים שנה לאחור. אל חודשי הקיץ בסחנה ובמעיין חרוד אותם בילינו באוהל לא פחות מפואר שבועות ארוכים כל פעם. בלי שמישהו קרא לזה בשם מפוצץ, זוכר? ודאי שאתה זוכר.

אלה היו הימים המאושרים ביותר בילדותי, ימים שבהם הדבק שחיבר את משפחתנו עוד החזיק מעמד. ורק כעת אני מבינה היכן נולדה תשוקתך הפראית לחיות כך בפשטות היכן שירוק והמים קרים כקרח.

חודש בשנה. חודש! איך עשית זאת אבא? איך שכנעת את אמא חובבת בתי המלון המפוארים לעזוב הכל ולחיות באוהל על שפת הנחל? ואיך עמדת בכך כלכלית? הרי היית עצמאי, שרברב קשה יום. איך הצלחתם? אתה מחייך עכשיו חיוך של ילד שברח מבית הספר. "כשרוצים מספיק, הכל אפשרי בת שלי".

נחתתי כאן לפני שלושה ימים, שדה התעופה בסופיה מודרני וחדיש ודאי תשמח לדעת. נציג סוכנות הרכב השכור היה מקצועי אדיב וחייכן, כמו שאתה אוהב. אפילו שודרגתי בלי לבקש זאת בכלל.

כשיצאתי אל הדרך המהירה לכיוון מרכז העיר, קיבל את פניי ההר הגדול המגן עליה, הר ויטושה, מסוכך בצוקיו ושלוחותיו  על העמק שבו שוכנת הבירה. המראה מרהיב אבא, הטבע לופת אותך מיד. מזכיר לי הקטנה מי בעל הבית, ומדוע נעים כל כך הבית הזה. לפחות לאורחת כמוני.  ואולי זה היית אתה? מחבק אותי בזרועות ההר שהפכת להיות. 

תשעה חודשים לא בכיתי עליך אבא, גם לא בלוויה. היו דברים רבים מדי לארגן, טקס שצריך להפיק. אבל למראה ההר הגדול הזה פקע הבכי, מטלטל וקולני, הולך ומתגבר מסמא את עיניי, מרחיק ממני את מראה הדרך. עד שעצר אותי קול מורה הנהיגה שלך: "לא בוכים בנהיגה אושינקה, לא עכשיו, זה מסוכן. את צריכה להתרכז. אז ניסיתי אבא. ניסיתי מאוד, אבל הייפחות רק הלכו והתעצמו, ואיתן הגעגוע, לאבא שהיה לי פעם והלך ממני פעמים רבות כל כך, עד שהלך לבלי שוב. לא בכיתי בלוויה. כמעט שלא. אחר כך שבעה וכל כך הרבה אנשים לארח אז אין זמן לבכות. ואחר כך חיים ודמעות קטנות של געגוע ולב מכווץ.

ועכשיו הפרץ הזה ואיתו הקלה, ותחושה שחזרתי אליך הביתה. זה טוב שבעתיים מלעמוד מול מצבה קרה ודוממת. באתי לבקר אבא. ואין ספק שכמיטב המסורת הענקת לי את אחת החוויות המשמעותיות בחיי – גם כשאתה נמצא בעולם שמעבר.  

אני לא יודעת בדיוק מה גרם לי לבוא לכאן לבדי. זה לא היה התכנון. טל אמור היה להצטרף אבל ברגע האחרון הודיע לי שנבצר ממנו להגיע. עבודה, משפחה, עודף נסיעות ובכלל אולי רצה קצת מרחק ממני. מי כמוך יכול להבין זאת. ואני הרי בדיוק כמוך. אז הבנתי. 

"לבד לגמרי?" הייתה התשובה השכיחה לתוכניתי. חבריי חשבו שהשתגעתי. אפילו חבריי הבולגרים לא הצליחו להסתיר את הפתעתם, "את יודעת שאין שם כלום ושום דבר, חוץ מהרבה חיות בר וגם לא מעט דובים", ציינה בפני נייה, הבמאית איתה עבדתי על הסרט שהפקנו יחד לפני שנתיים. זה לא שאני כזו אמיצה, אבל האמת היא שלא התעכבתי לחשוב על פחד. מה יכול להיות מפחיד בטבע? זה לא שאני גרה באוהל בלב היער חשבתי לעצמי. נו… איך נהוג לומר. אז חשבתי

בהתחלה חשבתי לבטל, אבל אז דילגתי על שני הסעיפים והחלטתי משום מה לעמוד בתוכנית המקורית. הבית הישן בשמורת הטבע המבודדת קסם לי מזמן, חשבתי שיהיה נחמד למצוא מפלט מחום אוגוסט המעיק של תל אביב, אולי גם לכתוב קצת. ריח של הרפתקה עלה באפי, וכבר מזמן לא טיילתי ממש לבדי. התרגשות המוצ'ילרית שהייתי בגיל עשרים אחזה בי, אז למה לא בעצם?

"לבד לגמרי?" הייתה התשובה השכיחה לתוכניתי. חבריי חשבו שהשתגעתי. אפילו חבריי הבולגרים לא הצליחו להסתיר את הפתעתם, "את יודעת שאין שם כלום ושום דבר, חוץ מהרבה חיות בר וגם לא מעט דובים", ציינה בפני נייה, הבמאית איתה עבדתי על הסרט שהפקנו יחד לפני שנתיים. זה לא שאני כזו אמיצה, אבל האמת היא שלא התעכבתי לחשוב על פחד. מה יכול להיות מפחיד בטבע? זה לא שאני גרה באוהל בלב היער חשבתי לעצמי. נו… איך נהוג לומר. אז חשבתי.

כשהגעתי לבקתה מקץ שלוש וחצי שעות נסיעה מרהיבות ביופיין, התברר לי שמה שנייה תיארה די מדויק. זו היתה בקתה מבודדת עד מאוד בלב היער, עמוק בתוך סוף העולם שמאלה ואחר כך ימינה ושוב שמאלה, עד שלא נותר כל זכר לאנשים או ציוויליזציה. חוץ מקאלין, בעל החווה שהמתין לי במעלה ההר, בסופה של דרך חתחתים לא סלולה, שגם לה לא ציפיתי.

בקיצור, סרט. אבל חכה, כי זו רק ההתחלה. אחרי שהבולגרי הצעיר, ארכיטקט במקצועו הציג לי בגאווה את פרויקט חייו. שיחזור אותנטי מקסים של חווה בולגרית בת אלף שנה לפחות. התברר לי שבניגוד למה שחשבתי, הוא ואשתו הנחמדה שאיתם התכתבתי בחודשים האחרונים לא מתגוררים בחווה, אלא "ממש קרוב, לא יותר מחצי שעה נסיעה" ואם אני רק צריכה משהו אני מוזמנת להתקשר.

"רגע", עצרתי את המארח שלי בצחוק שנשזרו בו סימנים ראשונים של היסטריה קלה. "אתה רוצה להגיד לי שאתם לא גרים כאן, בבית הזה? הצבעתי לעבר מבנה האסם המשופץ במורד הגבעה. הייתי בטוחה שכשציינתם שאתם גרים קרוב התכוונתם לזה."

"לא מה פתאום", צחק קאלין, "אנחנו גרים בעיירה הקרובה, לא הייתי חולם להפריע לפרטיות של האורחים שלנו. המקום הזה עומד כולו לרשותך",

הצעתו היתה חבל הצלה. הרגשתי נבוכה כמו ילדה בת חמש שמפחדת לישון לבד בחושך. אבל באמת פחדתי לישון בשיממון הזה לבד בחושך, איפה האישה החזקה והעצמאית שהכרתי כל חיי לעזאזל? לפני שיתחרט מיהרתי לארוז את כבודי העצמי ולהשליך אותו לפח. "קאלין, אתה מקסים", חייכתי אליו כאחרונת הנשים התלותיות. "אין לך מושג כמה אני מעריכה את המחווה הזאת. ואנא מסור לאשתך את תודתי גם. אקבל את הצעתך הנדיבה רק בגלל שאני באפיסת כוחות מהדרך. ומחר נחשוב איך ממשיכים. לא עולה על דעתי שתעצור את חייך כדי לעשות בייביסיטר לאורחת העירונית מדי שלך"

הניף את ידו כשהוא מקיף בחצי סיבוב את פסגות ההרים שבאופק, היער שמאחורי הבית וחלקת הדשא המרהיבה שלמרגלותיו כולל האסם המשופץ. הכל עוצר נשימה ביופיו, אבל אין באופק ולו גג רעפים אחד לרפואה. שלא לדבר על הכפר הנטוש שאותו חציתי ברבע השעה האחרונה.

למראה פניי המתכרכמות בתדהמה, הוסיף מיד, "אבל אין לך שום סיבה לדאגה. המקום הזה בטוח לגמרי. ויש גם כמה שכנים לא רחוק מכאן". אוקיי. התמונה היתה ברורה, כל מה שהיה עליי לעשות זה להיכנס לרכב ולנהוג בחזרה לסופיה. המלון הוויקטוריאני במרכז העיר נשמע עכשיו כמו רעיון לא רע בכלל. מי אמר שחייבים להתבודד כדי לכתוב. גם חדר בקומה השמינית יכול להיות מבודד מאוד אחרי הכל, אם לא יוצאים ממנו. ושם אין דובים.

"אה… קאלין, פתחתי בהיסוס. אין שום סיכוי שאני נשארת במקום הזה לבדי!" הגיח לפתע סימן קריאה מבוהל מאי שם. "לא עלה בדעתי שאתם גרים רחוק כל כך. אני בחורה עירונית, אתה מבין", ניסיתי לספק תירוץ מתקבל על הדעת לטמטום שלי. איך לא בדקתי מה המרחק מהכפר הקרוב ואם יש בני אדם בסביבה ולא רק חיות טרף. "אני לא רגילה להיות לבד במקומות כאלה". חייכתי במבוכה. "אני חוששת שאיאלץ לבטל".

"אם זה ירגיש לך נוח יותר אני יכול לבוא לישון כאן הלילה" הציע הבחור שלפניי באבירות. "אף פעם לא חשבתי שמישהו ירצה בכך, אבל אל תרגישי לא נוח, גם אשתי לא מוכנה להישאר כאן לבד. היא תבין בהחלט. אגיד לך מה נעשה", הסתכל בשעונו. "בואי אקח אותך למכולת הקרובה ואכיר לך מעט את האזור. ואחר כך אסע הביתה אגיד שלום לאשתי ובתי שיוצאות מחר לחופשה בים השחור. ואז אחזור לכאן. זה מרגיש לך בסדר להיות כאן עד תשע בערב נניח? החשכה לא יורדת לפני תשע וחצי ואני מבטיח לחזור לפניה".

הצעתו היתה חבל הצלה. הרגשתי נבוכה כמו ילדה בת חמש שמפחדת לישון לבד בחושך. אבל באמת פחדתי לישון בשיממון הזה לבד בחושך, איפה האישה החזקה והעצמאית שהכרתי כל חיי לעזאזל? לפני שיתחרט מיהרתי לארוז את כבודי העצמי ולהשליך אותו לפח. "קאלין, אתה מקסים", חייכתי אליו כאחרונת הנשים התלותיות. "אין לך מושג כמה אני מעריכה את המחווה הזאת. ואנא מסור לאשתך את תודתי גם. אקבל את הצעתך הנדיבה רק בגלל שאני באפיסת כוחות מהדרך. ומחר נחשוב איך ממשיכים. לא עולה על דעתי שתעצור את חייך כדי לעשות בייביסיטר לאורחת העירונית מדי שלך".

"עיזבי שטויות", נופף קאלין בידו בביטול. "את עושה לי טובה גדולה, כי אני מעדיף לעבוד כאן בשקט מאשר בביתי שמלא כרגע באורחים. אחותי בעלה ובתה התינוקת מקסימים, אבל אחרי שבוע של ביקור, זה נהיה צפוף מדי. אז הסירי דאגה מלבך. עכשיו אני יכול לומר שאני חייב להישאר בעבודה כל הלילה!".

וכך היה, אבא. אין ספק שיש דברים שיכולים להתרחש רק בבולגריה. אתה לא מבין מה עשה הבחור הצעיר הזה כדי לגרום לי להרגיש בנוח. הוא נסע איתי עשרים וחמש דקות לכפר השכן, כן, רק שם יש מכולת, ואחר כך עוד רבע שעה לירקן, שהרי אתה זוכר בוודאי שבכפרים המרוחקים עדיין שולטת הרוח הקומוניסטית הישנה. כל דבר קונים במקום אחר. כששבנו ממסע הקניות, הוא עזר לי לסחוב את כל הכבודה במעלה הגבעה והבטיח לשוב בתשע.

נותרתי לבד. דממה. אבל ממש דממה אבא. כבר הייתי בימי חיי במקומות נידחים, כמי שגדלה מעל שלוש טברנות קולניות בטיילת של בת ים אני מאוד אוהבת שקט. אבל הדממה במקום הזה היתה טוטאלית. לא ציפורים, לא צרצרים, לא רחש מרוחק של דרך, אפילו קול הרוח בעצים לא נשמע. כלום. ואולי אלו קירות האבן הקדומים והעבים שחונקים כל רעש? פרצתי החוצה מהבקתה החנוקה משהו, אל רחבת הדשא רחבת הידיים. שלושה כיסאות נוח מגולפים בעץ, המתינו לי שאירגע מול הנוף. אתה היית בטח מעשן סיגריה ומתענג על השקט הטוטאלי והנוף המרהיב. למה לא בעצם? 

חזרתי לבקתה לקחת את הטבק שלי, גילגלתי לעצמי סיגריה, תליתי מבטי בפסגות וניסיתי להזכיר לעצמי את התעלות הנפש שאליה הגעתי במסעותי בסובב מון בלאן רק לפני שנים ספורות.

הנוף היה משכר. אבל משהו לא היה בסדר. התבוננתי מעבר לכתפי, גדר עץ מאולתרת הקיפה את שטח החווה ומאחוריה הצטופף לו יער עבות. לא היה שום סיכוי שהגדר המגוחכת הזאת תעצור את החיה המזדמנת שתחשוק בקצת אוכל. אוי תפסיקי כבר עם הפחדים המגוחכים שלך, שלושים שנה את מודטת, אולי זה הזמן לקצת מדיטציה מול הנוף? אז גם את זה ניסיתי, אבל בעיניים פקוחות לרווחה. על כל חיה שלא תבוא.

אחרי עשרים דקות משהו בכל זאת נרגע והחלטתי לגלות בגרות ולסייר בביתי החדש. הבית העתיק היה בנוי מאבנים צפופות שכמו הונחו זו על גבי זו בחוסר סדר חינני עד לגובה של שני מטר לערך. קירות הקומה השניה היו צבועים לבן ובהם היו קבועים חלונות עץ גדולים שחולקו לכמה עשרות חלונות קטנים יותר. גפן עשירה באשכולות ענבים שטרם בשלו, כך גיליתי כשניסיתי לטעום מפירותיה, הקיפה את הקומה הראשונה והשתרגה ביד אמן לעבר חלונות הקומה השניה. אריחי ציפחה עתיקים בצבע חום כהה יצרו את גג הרעפים והשלימו את המראה הכפרי האותנטי של הבלקן, כך הבנתי מאוחר יותר מקאלין. היית משתגע על הבית הזה אבא. מימין לרחבת הכניסה הקטנה, סידר קאלין פינת קפה שצופה אל ההרים והמדשאה, קירות הפינה הזו היו שורה צפופה ומסודרת של עצי הסקה. כך גם קירות האסם הגדול שהתנשא לגובה שלוש קומות במורד הגבעה הקטנה משמאל לפינה.

כאן אכתוב, החלטתי אחרי שסרקתי את פנים הבית. המקום היחיד שיש בו גם נוף גם אוויר וגם שולחן. בפנים עצר הזמן מלכת וביתר שאת, אח עצומת מימדים שנועדה לבישול ועשתה רושם כאילו מישהו גם באמת בישל בה לאחרונה, חלשה על המטבח שריצפתו היתה מרוצפת אבן גסה. התקרה היתה נמוכה מאוד ונתמכה בקורות עץ עבים. שולחן ארוך לשמונה סועדים חיבר בין האח לפינת בישול מודרנית יותר בקצה השני. היה שם הכל. מקרר, תנור מודרני בעיצוב עתיק לבשלנים פחות הרפתקנים, כמוני. מכונת אספרסו חדישה, מכונת כביסה, מכונת כלים, ואפילו סליק עוצר נשימה שהיה מעלה דמעות בעיניך.

זוכר שסיפרת לי איך אימך היתה רוקחת ריבות ומחמיצה כל ירק שזז בקיץ כדי שיהיה מה לאכול בחורף? אז זה מה שהיה בסליק.

שורות על גבי שורות של צנצנות בגדלים משתנים הציעו למכירה במחיר סימלי ריבות בשלל סוגים, מרקחות של פלפלים, לימונים כבושים מלפפונים חמוצים, קומפוט בטעמים שונים ואפילו בקבוקי ראקי תוצרת בית. זה היה מטבח אוהב ללא ספק. ממרח הפלפלים, הליוטיניצה אהובתך, היה מעולה.

חציה השני של קומת הקרקע היה חדר אורחים. שחלונותיו הקטנים מדי לטעמי פנו אל הנוף. לא אוכל לכתוב בתוך הבית הבנתי מיד. חנוק מדי, קטן מדי, חשוך מדי. גם בקומה העליונה, שם עמדו לרשותי לא פחות משלושה חדרי שינה, לא מצאתי פינה נעימה מספיק לכתוב. היית נחרד מהבזבוז המשווע אבא. וכמו שאני מכירה אותך, כבר היית מזמין גם את אחותו של קאלין בעלה והתינוקת להתארח בחווה. רק כדי לא לבזבז אל כל היופי הזה על אדם אחד. למה באמת לא עשיתי זאת? 

קאלין חזר מקץ שעה. הבחור דרך בבית לשתי דקות כנראה, אחרת לא ניתן להסביר איך הגיע כל כך מהר. זה נגע לליבי. הכנתי לשנינו ארוחת ערב ישראלית ועל הדרך למדתי איך נראים חייהם של זוג בולגרים בני ארבעים בספר הבלקני. הוא היה מארח למופת. באמת שיש משהו אחר באנשים האלה אבא. הרגישות שלו נגעה לליבי. אני כל כך יכולה להבין מדוע קשה היה לך להיפרד מתרבות שהולידה כזו התחשבות, עדינות ודרך ארץ.

כשנפרדנו כבר העמיקה בחוץ החשיכה, עד כדי כך שאי אפשר היה לראות דבר מעבר לקצה האף. זה לא היה ליל ירח. "אני יכול להדליק את האורות באסם הציע קאלין". יש בחוץ מנגנון הדלקה אוטומטי לרחבה בקומת הכניסה, אם תרצי לרדת למטבח באמצע הלילה. אבל יהיה לך נעים יותר אם משהו יהיה מואר.

כמובן שמיד שמעתי אותך רועם באוזני: "חשמל דלוק כל הלילה? את יודעת כמה האנשים האלה מרוויחים בחודש? את מה שאת מרוויחה בחצי יום עבודה. מחירי החשמל עלו בארבע מאות אחוז כך סיפרה לך נייה רק אתמול. מספיק עם החרדות המטופשות שלך. תתמודדי". "תודה קאלין עניתי בצחוק, זה מאוד מתחשב מצדך, אבל אבא שלי היה הורג אותי לו היה יודע שאתה מבזבז כך חשמל בגללי. אתה הרי מכיר קצת את הדור ההוא. עכשיו זה כבר בזרם הדם גם אצלי." קאלין ענה בחיוך. "אל דאגה, התקנתי שם נורה חסכונית. זה לא עולה הרבה. תמסרי לאבא שהכל בסדר.  אני כאן בדירה הקטנה מתחת לאסם אם את צריכה משהו", אמר בעודו מתרחק. "אה ועוד משהו, יתכן ותשמעי יללות במהלך הלילה. אל תדאגי, אלה צבועים, ואם לא משאירים דברי אוכל מחוץ לבקתה אין סיכוי שהם יתקרבו לכאן. הם בכלל אוהבים פגרים את יודעת. אז תהיי רגועה".

נו, עכשיו ממש נרגעתי כמובן. מקץ שתי שניות קאלין נעלם ונותרתי שוב לבדי. דילגתי בריצה לקומה השניה, סגרתי את בריח הדלת פעמיים, וידאתי שכל החלונות סגורים. והתפללתי שאצליח להירדם.

בחצות התחילו יללות הצבועים. תשושה מרב עייפות נרדמתי לבסוף איכשהו. שעות ארוכות ניסיתי לשכנע את עצמי שהפחד שלי הוא פחד מפני החושך הפנימי לא החיצוני ושזו בכלל הזדמנות לפשפש קצת בפחדים הקמאיים שלי, כפי שהציע טולי החכם. אז פחדתי בחושך, מנסה להזכיר לעצמי ששומר עליי איזה קאלין שאני בעצם בכלל לא מכירה, ואולי הוא בכלל אנס פוטנציאלי או רוצח סידרתי.

לא הגיוני, נכון, אבל בלילה ההוא הכל נראה אפשרי, אבא.