דם כחול, לב שחור

בני ובנות מלוכה מהווים מרכיב בלתי נפרד מהתרבות האנושית. סיפורי הילדות שעליהם אנו גדלים מרתקים את נפשנו הבוסרית ומפתים אותנו להזדהות עם חוויותיהם. חרושת פוריה של סרטים, סדרות טלוויזיה, ספרי פנטזיה ומותגים מנציחה את נוכחותם בתודעתנו. עושרם ועליונותם החברתית נתפסים כחלק מהסדר הטבעי של החיים, שלפיו רווחת העם כרוכה בנדיבות עריציו ואושרו תלוי בגורלם האישי. הנתינים ניזונים משמחתו של המלך ומתרגשים עד דמעות מאהבתם של הנסיכה והנסיך – כל עוד זו אהבת אמת, כמובן, וכל עוד היא אינה חורגת ממעגל האצולה הקדוש.

האגדות הללו אמנם מלמדות אותנו לעשות הבחנה מוסרית בין שליטים טובים לרעים – בין מלכים אכזריים כמו ג'ון, המתעמר בדלת עמו, לבין אחיו ריצ'ארד המובהל ממסע הצלב כדי להשיב את כבוד ממלכתו. אבל בה בעת הן מכשירות בתת-ההכרה שלנו את המעמד הפריביליגי של המונרכיה, כאילו היתה זו גזרת השכינה ולא מערכת אנושית המבוססת על שוד ודיכוי שיטתיים. מאז שחר הציוויליזציה השתלטה שכבה אליטיסטית על המשאבים של החברה והטילה עליה את מרותה בשמה של זכות אלוהית בלתי מעורערת. ריבונותו הבלעדית של המלך נבעה מסמכותו העליונה של הבורא, והמשכיותה היתה תלויה תמיד בשמירה אובססיבית על טוהר הדם וניקיון השושלת.

בכל אלה, בית המלוכה הבריטי הנוכחי אינו שונה מקודמיו ההיסטוריים. הוא אמנם רחוק מהעוצמה הפוליטית שהיתה בידיו בימים עברו, אך עמודיו נשענים עדיין על אליטה עשירה ועל פריבילגיה מולדת שרוב הציבור, גם היום, מקבל כמובן מאליו. שושלת וינדזור, שמוצאה למעשה מהעיר האנובר שבגרמניה, מקפידה להינשא בתוך מעגלי האריסטוקרטיה הישנה ושומרת על כל תו ותג בנוהגי הפולחן העתיקים ובכללי חלוקת התארים. גם אם רוב האנשים רואים בה לא יותר מתיאטרון מבדר ואנכרוניסטי, אין ספק שהיא עצמה לוקחת ברצינות תהומית את ייעודה עלי אדמות ואת המסורות העוטפות אותה בהילה מיתולוגית.

טקס ההכתרה של צ'ארלס השלישי, המתוכנן להיערך בכנסיית ווסטמינסטר בנוכחתם של נכבדי האצולה הבריטית והאירופית, אמור להיות, לפי אתר האינטרנט של בית המלוכה, "פחות או יותר כפי שהיה באלף השנים האחרונות", מאז הכתרתו של וויליאם הכובש. בעודו ישוב על כסא מהמאה ה-13 וחבוש בכתר זהב ויהלומים ששוויו עומד על חמישה מיליון דולר, יישבע המלך הנכנס בפני הארכיבישוף מקנטרברי למשול בצדק ביותר ממאה-וחמישים מיליוני נתיניו המתפרשים על פני שטח עצום ברחבי העולם. לעיני יותר משני מיליארד צופי טלוויזיה, ועל רקע קולם הנרגש של שדרנים הלומי חנופה, יירש צ'ארלס את כס הריבון של ממלכת בריטניה ושל עוד חמש-עשרה ממלכות חבר העמים הבריטי המוגדרות כ"נחלות המלך", ביניהן אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד וג'מייקה. באופן רשמי, זהו מעמד סמלי בלבד שאין לו כל משמעות פוליטית, אך האם כך המצב הלכה למעשה? האמנם משפחת המלוכה היא רק כלי ריק ונוצץ שנועד להעניק להמון תחושה של אחדות? או שמא כוחה האמיתי עולה בהרבה על זה המיוחס לה?

בריטניה מוגדרת כמונרכיה חוקתית, אם כי אין לה חוקה כתובה, אלא מערך של מוסכמות ונוהגים שהתגבשו עם הזמן במסגרת מאזן הכוחות העדין שבין האצולה הישנה והפרלמנט. מאז ימי "המהפכה המהוללת" של אמצע המאה ה-17 הלך ונמוג מעמדה של המלוכה לעומת הבורגנות החדשה שיוצגה על ידי הפרלמנט. אולם שלא כמו במדינות אחרות באירופה, היא לא נגרסה תחת הפרסות השועטות של העידן המודרני, אלא נותרה, כדברי הארכיאולוג והוגה הדעות הסוציאליסט ניל פוקנר, "נספח פיאודלי בחברה קפיטליסטית, שתפקידו לספק אדרת של מסורת מזוייפת עבור מעמד מנצל, מדכא ואלים."

המונרך הוא יסוד הריבונות ומקור הסמכות של המשטר בבריטניה, והוא מצידו "מתנדב" להאציל את סמכויותיו הבלעדיות על בית המחוקקים ומשרתי הציבור. ראש הממשלה וחברי הקבינט אינם מהווים את הרשות המבצעת אלא משמשים כיועצי המלך בלבד, וכולם מחוייבים להעניק לו שבועת אמונים ישירה. כך גם  –  חברי פרלמנט, שופטים, כמרים בכנסייה האנגליקנית, קציני משטרה וכל החיילים בצבא הוד מלכותו. המונרכיה הבריטית, לפיכך, אינה איזו יישות נטולת שיניים שמקבילה למוסד הנשיאות בישראל, אלא מוקד של עוצמה בל תשוער שעליו נסמך הבניין הפוליטי מן המסד ועד הטפחות.

התקשורת מסקרת בחמדה את מפגן העושר המוחצן של חברי המשפחה, אך ממעטת לדבר על סדרי הגודל האמיתיים של הונה ועל מקורותיו האפלים. דורות רבים של  ביזה קולוניאליסטית ניפחו את אוצרותיה של האריסטוקרטיה באנגליה והעניקו לה שליטה חסרת תקדים על קרקעות ומשאבים בעולם כולו. האימפריה ניכסה לעצמה כל מה שיכלה, חילקה טריטוריות בין נאמניה וחיסלה בברוטליות כל ניצן של התנגדות. במשך תקופה לא קצרה היתה בריטניה הכוח המוביל בסחר העבדים המשגשג.

ספינות "החברה המלכותית האפריקנית" היו נושאות משלוחי שבויים מאפריקה למטעי הסוכר בקריביים ולמושבות החדשות ביבשת אמריקה, ומשפחת המלוכה גזרה קופון נאה מכל אחד ואחד מהם. במאה ה-19 היו שדות הפרג של הודו מקור הכנסה נדיב בזכות האופיום שהופק מהם והוברח לסין. מבקרים בשנגחאי בימים ההם העידו על קטסטרופה חברתית בדמות המוני גברים מוטלים חסרי אונים ברחובות. כאשר ביקש הקיסר הסיני לפעול נגד התופעה ולעצור את ההברחות, הכריזה בריטניה מלחמה על סין וניצלה את עליונותה הטכנולוגית כדי להביס אותה בתוך זמן קצר. הבריטים כפו על הקיסרות את חידוש אספקת האופיום ואף לקחו לעצמם את הונג קונג כשלל.

כיום, עושרו האמיתי של בית המלוכה הבריטי לוט בערפל. ההון המוערך שיורש המלך החדש מאמו המנוחה עומד על כחצי מיליארד פאונד, והוא לא יחוייב לשלם בעבורו אפילו פני אחד לקופה הציבורית. מכיוון שהכתר אינו כפוף לפיקוח רשויות המס, ואף פטור לחלוטין מכללי חוק חופש המידע, כל סכום שננקב בתקשורת הוא בבחינת ניחוש. הרכוש הפרטי של צ'ארלס כולל עתה, מלבד שורה של אחוזות ובתי פאר, גם עשרות אלפי יצירות אמנות, צי של מכוניות יוקרה ואפילו כרכרה מזהב טהור. נוסף על כך, ברשותו של המונרך אוסף תכשיטים ויהלומים אגדיים ששוויים הכולל, לפי ההערכות די שמרניות, עומד על כארבעה מיליארד פאונד.

ההון הכולל של הכתר מנוהל על ידי גוף הנקרא "הפירמה המלכותית", שמגזין פורבס כינה: "מכונה לעשיית כסף", שברשותה תיק השקעות מגוון – החל מחוות בקר בסקוטלנד ועד למחצבות במחוז דורסט. יתר על כן מחזיקה הפירמה בנכסים חקלאיים ועירוניים ובזכויות כרייה ודיג. רבע מהרווח שהם מניבים זורמים הישר לכיס המשפחה המלכותית לצורך "כיסוי ההוצאות השוטפות". בני ובנות וינדזור נהנים מהכנסות נוספות באמצעות דוכסויות קרנוול ולנקסטר הפועלות כיישויות עצמאיות שאינן כפופות לדין הממלכה. יש המעריכים את הונה הכולל של המשפחה בכשמונים מיליארד פאונד, אולם עיתון הגרדיאן דיווח רק בחודש שעבר על נכסים בשווי מאות מיליונים שהוסתרו מעין הציבור באמצעות צוואות סודיות וטריקים משפטיים. העיתון העלה את הסברה שמדובר בקצה הקרחון של עושר אגדי שאין עליו כל בקרה אפקטיבית.

אליזבת' נמשחה למלוכה לאחר מותו של אביה, ג'ורג' השישי, המוכר לנו כנסיך המגמגם והביישן בגילומו של קולין פירת' מהסרט "נאום המלך", אחת מאותן הפקות מושקעות וחנפניות שנועדו להרים את קרנו הדועכת של בית המלוכה. ג'ורג' השישי זכה בכתר בעל כורחו בעקבות התפטרותו של אחיו הבכור, אדוארד השמיני, לאחר אירוסיו של האחרון עם אהובתו, הגרושה האמריקנית וואליס סימפסון. אדוארד היה ידוע בהערצתו למשטר הנאצי בכלל ולאדולף היטלר בפרט, ולאחר ירידתו מהכס הוא נסע לביקור מיוחצן בגרמניה, במהלכו הקפיד להצטלם בפומבי עם הפיהרר ואף להתפאר במוצאם הגזעי המשותף, "שדם ההונים זורם בעורקיו." בשנת 2015 דלף סרטון משנות השלושים שבו נראה אדוארד מלמד את אחייניותיו, אליזבת' ומרגרט, כיצד להצדיע במועל יד אל מול המצלמה.

תמיכתו המופגנת של אדוארד בנאצים שיקפה תופעה לא מבוטלת בקרב האריסטוקרטיה הבריטית. אנשיה ראו בפאשיזם תשובה מבורכת לאנרגיות המהפכניות "המסוכנות" של התקופה. מה עוד שמדע האיגניקה, שיסודותיו עוצבו על ידי הבריטי פרנסיס גאלטון והיה פופולרי בקרב האליטה האנגלו-סקסית, יושם בימים ההם הלכה למעשה בגרמניה של היטלר.

האיבה המוטמעת להמונים המאפיינת את שורות האצולה מימים ימימה, אמנם הצליחה להסוות את עצמה ברטוריקה הקורקטית של העידן החדש, אך מדי פעם מבליחות פניה הישנות והמוכרות באמצעות "פליטות פה" אקראיות. כך לדוגמה, הנסיך פיליפ, שהיה בעלה של המלכה אליזבת' (ושכל ארבע אחיותיו היו מקושרות לדרגים הגבוהים של המפלגה הנאצית בגרמניה), אמר פעם בראיון לסוכנות ידיעות גרמנית: "במקרה שאיוולד מחדש, הייתי רוצה לשוב כווירוס קטלני ובכך לתרום את חלקי לפתרון בעיית התפוצצות האוכלוסין."

תיאוריית התפוצצות האוכלוסין נהגתה על ידי תומאס מאלתוס הבריטי, אחד ממייסדי מדע הכלכלה המודרני ומבכיריה של חברת הודו המזרחית. רעיונותיה ניכרים עד היום בשורות האקדמיה ובקרב מובילי המדיניות הציבורית, שממהרים לתלות את חוליי העולם באזרחיו העניים במקום בטבעם המעוות של המוסדות הפוליטיים והכלכליים. באופן זה התנסח לאחרונה גם יורש העצר ויליאם כאשר האשים את הריבוי הטבעי של תושבי אפריקה בסכנת ההכחדה של חיות הבר ביבשת. אביו צ'ארלס, המכונה עתה בפי רבים "מלך האקלים", מקדם מזה שנים את מסר "צמצום האוכלוסין", שריח חריף של איגניקה נודף ממנו, ואף קרא לא פעם להידוק הפיקוח על הילודה במדינות המוחלשות.

בהקשר הזה, עלייתו של צ'ארלס לכס מהווה זריקת דלק למנועיה של תנועת האקלים, שמכתיבה שיח אפוקליפטי ושואפת להטיל משטר של צנע נוקשה על האנושות, שללא ספק ייטיב עם האינטרסים של האוליגרכיה. רבים מאמינים שבני המלוכה והאצולה המסורתית שותפים כיום לחרדה האוניברסלית לעתיד העולם ופועלים להצלתו מתוך סולידריות אותנטית. אולי הם צודקים, אבל הניסיון והתבונה ההיסטורית מלמדים דווקא את ההפך. מדובר בקבוצה מפונקת, מסוגרת וסוציופתית למדי, שההמונים (the unwashed masses) מהווים עבורה קרקע פוריה להתעשרות וטובתם בוודאי אינה עומדת לנגד עיניה.

האלמנטים האפלים יותר הקשורים בשושלת וינדזור מתפוגגים בענן האמנזיה הכללי ומעולם לא מצטברים לכדי זיכרון משמעותי העשוי לעורר תגובה פוליטית רדיקלית. זו אולי הסיבה שעל אף כל השערוריות, ולמרות השחיתות המוחצנת, רק פחות משליש מתושבי בריטניה תומכים כיום בביטול מוחלט של המלוכה. המדיה מלאה בשפע של פרטי רכילות על התנהגותם של דיירי בקינגהאם ועל עלילותיהם הרומנטיות, אך הפרשות החמורות יותר מדווחות באופן מצומצם ומוקפד. הן נתפסות כסקנדלים אקראיים הנובעים לכל היותר מפגם באישיות, ולא כסימפטומים של ריקבון עמוק וחולני. אחת הפרשיות שהמחישו זאת באופן בוטה למדי היתה החברות הקרובה וארוכת השנים בין הנסיך אנדרו, אחיו הצעיר של המלך החדש, עם איש הפיננסים והפדופיל ג'פרי אפשטיין, שהורשע בשנת 2008 בשידול קטינה לזנות ושילם על כך בשלושה-עשר חודשי מאסר בתנאי נופש.

הפרשייה הגיעה לפני שנים אחדות לכותרות, לאחר שאישה בשם וירג'יניה רוברטס טענה שבהיותה בת 17 הכריח אותה אפשטיין בכמה הזדמנויות לקיים יחסי מין עם הדוכס מיורק (הלא הוא הנסיך אנדרו). על פי עדויות שהצטברו בשני העשורים האחרונים, נהג אפשטיין, בסיוע שותפתו גיליין מקסוול, לפתות נערות בודדות לבוא לביתו בניו יורק ולאחוזתו בפלורידה כדי להעניק לו ולחבריו העשירים והמקושרים עיסויים ושירותי מין. אפשטיין הזמין אישים ידועים למטוסו הפרטי, שנודע בכינוי "לוליטה אקספרס", ואף נהג לארח אותם ברוב פאר באי הקאריבי שלו ("אי האורגיות"). בין האורחים המכובדים היו הנשיאים לשעבר ביל קלינטון ודונלד טראמפ, המיליארדר ביל גייטס, השחקן קווין ספייסי, המשפטן אלן דרשוביץ והנסיך אנדרו. ראש ממשלת ישראל לשעבר, אהוד ברק, הודה גם הוא שביקר באי של ידידו הטוב מוול-סטריט, אך טען שמעולם לא היה עד למסיבות החשק שתוארו בעדויות שהלכו והצטברו עם השנים.

אפשטיין מצא את מותו המסתורי בשנת 2019 בכלא בניו יורק, וככל הנראה לקח עמו לקבר שק עמוס בסודות נפיצים. הרשויות טוענות שהתאבד בתלייה, ולפי הדוח הרשמי הדבר התאפשר לאחר ששני הסוהרים שהיו אמורים לפקח עליו נרדמו במהלך משמרת הלילה. בתגובה לסערה הציבורית, נטלה המלכה אליזבת' מבנה את תאריו הצבאיים ופטרה אותו מחובותיו המלכותיות הרשמיות. בפברואר השנה הגיעו וירג'יניה רוברטס ואנדרו להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט. תנאיו וסכום הפיצוי הנקוב בו נותרו חסויים. בעקבות כך, ובסיוע הזיכרון הציבורי הקצר, נראה שהוכשרה הדרך לשובו של הנסיך המודח אל חיקה הפריבילגי של המשפחה.

פרשה אפלה אחרת שהעיבה על בית המלוכה היתה השערוריה מסמרת השיער שנקשרה בכוכב ה-BBC ג'ימי סאביל, שבמשך יותר מחמישה עשורים היה "נכס לאומי" פופולרי בבריטניה. סאביל, בדרן טלוויזיה צנום ומוחצן, עם שארם שובבי וסיגר נצחי בזווית הפה, הקדיש את מרבית זמנו למטרות צדקה שהקנו לו אהדה חוצת מחנות ומעמדות, ואף זיכו אותו, בשל היותו קתולי מאמין, באות הוקרה מהאפיפיור. על אף מוצאו הצנוע, כבן מעמד הפועלים שעבד בצעירותו ככורה פחם, הוא הצליח לקשור קשרים אישיים עם דמויות חשובות מהאריסטוקרטיה ועם אישים מרכזיים בצמרת ההנהגה הפוליטית. מרגרט תאצ'ר, "אשת הברזל" שכיהנה כראש ממשלה לאורך שנות השמונים, הזמינה אותו תכופות למעונה הרשמי והפעילה את השפעתה בחצר המלכה להשיג עבורו את תואר האבירות הנכסף.

אבל במהלך השנים צפו ועלו שמועות על כך שסאביל "אוהב ילדות קטנות". השמועות הללו לא הצליחו לערער את מעמדו ולא הטרידו במיוחד את מעסיקיו ב-BBC. התחקירים הספורים שהתבצעו בתקשורת נבלמו בעודם באיבם, והנשים הבודדות שהעזו להעיד על מעשיו בעודו בחייו נתקלו לרוב בחומה גבוהה של שתיקה עויינת. בשנת 2012, זמן מה לאחר פטירתו בשיבה טובה, בעקבות סרט תיעודי ששודר ברשת ITV, נפתחו מעיינות תהום ושטפון העדויות הציף את הזירה הציבורית.

בתוך שבועות ספורים הגישו נגדו מאות נשים (וגם כמה גברים) תלונות במשטרה על מעשי אונס ותקיפות מיניות, ואפילו התקשורת התחילה להעניק במה נרחבת לקורבנות. התברר שהשדרן האהוב ניצל את מעמדו כפילנתרופ כדי לתקוף אינספור קטינים וקטינות חסרי ישע בבתי חולים, במוסדות חסות ובבתי ספר לחינוך מיוחד. נודע כי הוא אף מונה לנהל מרכז ענקי לחולי נפש במחוז ברקשייר, ובזמן שהותו במתקן ניתנה לו גישה חופשית למחלקת הנערות, שלעתים היו מרותקות למיטתן בזמן שהוא ביצע בהן את זממו.

בהתאם לנראטיב המקובל, סאביל פיתח יחסי ידידות קרובים עם הנסיך פיליפ ועם בנו בתחילת שנות השבעים, כביכול בזכות פעילות הצדקה העניפה שעשתה לו מוניטין של "מלאך מושיע". הוא היה אורח קבוע בארמון בקינגהאם. יורש העצר צ'ארלס נעזר בו בכתיבת נאומיו ובתכנון אסטרטגיית יחסי הציבור שלו. כשנישואיו עם דיאנה עלו על שרטון, שימש בדרן הטלוויזיה כמתווך בין בני הזוג. על פי עדותו של סאביל עצמו הוא הוצג לראשונה בפני משפחת המלוכה עוד בשנות השישים על ידי לורד לואי מאונטבאטן, דודו של פיליפ ובן דודה של המלכה אליזבת', שהיה קרוב לצ'ארלס ואף שימש כמנטור האישי שלו. השמועות על העדפותיו המיניות של מאונטבאטן קיבלו חיזוק בדמות מסמך של ה-FBI משנות הארבעים שנחשף לאחרונה, ובו מצוטטת אחת מבנות האריסטוקרטיה שציינה את "המוסר הירוד" של הלורד ואת "אהבתו הפרוורסית לבנים צעירים, שהינה סוד גלוי בחוגי האליטה הבריטית."

הסיקור התקשורתי של הפרשה, כמו גם החקירות הרשמיות שנערכו בעניינה, התמקדו במעשיו האישיים של סר ג'ימי (סאביל) לאורך חמישים שנות תועבה. אולם כל השאלות העולות מהעובדה שהוא היה בשר מבשרו של הממסד "ומחובר לעשירים ובעלי הכוח", כדברי העיתון "האינדיפנדנט", קיבלו תשומת לב מועטה ונדחקו אל מרחבי "הקונספירציה" המגונים. הרעיון שסאביל "פעל לבדו" היתה מלכתחילה אקסיומה בלתי מעורערת. האפשרות שהוא פעל במסגרת מעגלי פדופיליה חשאיים בחוגי "החברה הגבוהה" לא עלתה על דל שפתיהם של ידידיו ושותפיו משכבר. אלה מיהרו לנער את חוצנם ממנו ולשטוף את העלילה המזוויעה הזו בנהר האמנזיה הגדול.

מבין כל פצעיה של שושלת וינדזור במאה השנים האחרונות, זיכרה של הנסיכה דיאנה, כך זה נראה, הוא הכואב והמזוהם ביותר. היא היתה בתו של הרוזן ספנסר, שאחד מאבותיו היה "משרת בית הכיסא" של המלך ג'ורג' הראשון והיה אמון בין היתר על ניקיון אחוריו האלוהיים של המונרך. בגיל 20 היא נישאה לאיש שמעולם לא אהב אותה והתייחס אליה, כדבריה, כאל "סוסת רבייה" שתפקידה להוליד יורש עצר שהדם הנכון זורם בעורקיו.

הנישואין של דיאנה עם צ'ארלס היו מעורערים מלכתחילה, כמו גם מערכת יחסיה עם המשפחה כולה, שהשתמשה בה, לדבריה, כמו "מוצר יפה שמוצג על המדף". היא חשה כיצד "המכונה המלכותית" משתלטת על האישיות שלה ונוהגת בה "כטלה שמובל לשחיטה." היא ניהלה רומן עם קצין צבא, ועוד רומן עם אחד משומרי הראש שלה, שנהרג בהמשך בתאונת אופנוע מיסתורית. כאשר נפרדה מהנסיך צ'ארלס ב-1992 החלה דיאנה לנהל את חייה האישיים והציבוריים לפי טעמה, והקדישה חלק גדול מזמנה למאבק מתוקשר ומוצלח במוקשים נגד אדם – קמפיין עולמי שעורר עליה את חמתם של ממשלות המערב ותאגידי הנשק. היא קיבלה איומים מרומזים ומפורשים על חייה. ה-NSA האמריקני צותת לשיחות טלפון שלה, וככל הנראה גם השירות החשאי הבריטי.

בקיץ 1997, כשנה לאחר גירושיה מצ'ארלס ושבועות ספורים לפני מותה, נודעה ברבים מערכת היחסים שלה עם דודי אל פאייד, בנו של המיליארדר המצרי מוחמד אל פאייד. במרחבי המדיה החלו לפרפר שמועות על כך שהנסיכה המודרת מטפחת ברחמה עובר עם דם מוסלמי, אח או אחות עתידיים ליורש העצר ויליאם. בליל ה-31 באוגוסט 1997 סיימו בני הזוג לאכול ארוחת ערב במלון ריץ שבלב פריס, ונסעו במרצדס שחורה לכיוון דירתו של דודי בשאנז אליזה. כעבור דקות ספורות נכנס הרכב למנהרת התנועה "פונט ד'אלמה" והתנגש בעוצמה באחד מעמודיה. דודי והנהג, הנרי פול, נהרגו במקום.

הגרסאות על אירועי הלילה ההוא הן רבות ומגוונות, מהולות בהרבה שמועות ובשפע של דיסאינפורמציה. השלטונות הצרפתיים האשימו את הנהג שהיה "שיכור כמו חזיר", ואילו ועדת החקירה הבריטית, שקמה כעשר שנים לאחר הטרגדיה, הטילה את האחריות על הרכבים המיסתוריים שליוו את המרצדס בכניסה למנהרה. התקשורת, באופן שגוי, הסיקה שהוועדה התכוונה לצלמי הפפראצי שרדפו אחר דיאנה באשר הלכה. אולם העובדות שנודעו מאז, ושלגביהן אין כמעט כל מחלוקת, יוצרות עננה כבדה של חשד שיתכן שבאמת היתה זו, כדברי חברתה הקרובה כריסטין פיצג'רלד, "קונספירציה מתוזמרת היטב, התנקשות בסגנון המאפיה."

בחודשיה האחרונים עלי אדמות חששה דיאנה לחייה והתבטאה בגלוי על רצונם של בעלה לשעבר ומשפחתו להיפטר ממנה. לא רבים יודעים את העובדה הבאה: "זו תקופה מסוכנת בחיי," היא כתבה למשרת האישי שלה, "הוא מתכנן את מותי, וזה יקרה באמצעות 'תאונה' במכונית שלי, תקלה בבלמים ופציעת ראש אנושה." לאורך מסלול הנסיעה הקצר ממלון ריץ ועד מנהרת הדמים היו מותקנות שבע-עשרה מצלמות בטיחות, אך לטענת רשויות פריס אף אחת מהן לא עבדה באותו לילה. עדי ראיה העידו על פיאט אונו לבנה שהתנגשה בדופן המרצדס והסיטה אותה ממסלולה, ועל מכוניות מיסתוריות שחסמו כמה מהנתיבים.

רבים מהם שמעו פיצוץ כמה שניות לפני ההתנגשות ויש מי שראו הבזק רב-עוצמה שהופעל עם כניסת המרצדס למנהרה וככל הנראה סינוור את הנהג לכדי עיוורון זמני. כשהגיעו האמבולנסים לאתר התאונה היתה דיאנה בחיים ואף הגיבה למתרחש סביבה. על אף שהצד שבו ישבה ברכב לא נמחץ, עברו יותר מארבעים דקות עד שחולצה ממנו והועברה לאמבולנס. מסיבה עלומה כלשהי, שגם המומחים שהעידו בוועדת החקירה לא ידעו להסביר, חלפו כארבעים דקות נוספות עד שהאמבולנס יצא לדרכו, ואז עוד כחצי שעה של נסיעה זוחלת עד שהגיע לבית החולים שהיה מרוחק כחמישה קילומטרים מהמנהרה. בשעה ארבע לפנות בוקר נפטרה דיאנה על שולחן הניתוחים.

על פי הסקרים העדכניים ביותר, יותר משלושים אחוזים מאזרחי בריטניה סבורים שהנסיכה האהובה נרצחה בדם קר. אולם, כמו במקרים האחרים שצוינו לעיל, דעת הציבור אינה מקבלת משקל משמעותי באופן שבו הנראטיב מוכתב ומעוצב. שושלת וינדזור נהנית ממכונת יחסי ציבור משומנת שיודעת להסוות את צחנתה מאחורי חזות של פאר מבושם. היא מוכרת להמונים דימויים נדושים של אגדות ילדות ושואבת את כוחה מחלומותיו ומעמלו, ותמיד יכולה לסמוך על כך שסודותיה יישארו בתחום האפור והמוצלל.

עצם קיומה של המונרכיה במקביל למוסדות הפוליטיים המודרניים בבריטניה אינו מעיד על דו-קיום יציב ורציונלי אלא על יחסי תלות חולניים. האינטרס של מעמד האצולה לעולם לא יכול להתמזג עם הרצון הפופולרי ואף לא להגיע עמו לפשרה. לדברי ניל פוקנר, "המעמד השליט הבריטי, שבראשו עומד בית המלוכה, הוא אנטי דמוקרטי מיסודו", והוא ערוך ומוכן לחסל את המשטר הפרלמנטרי ברגע שהוא ייצא משליטתו. למעשה, הוסיף פוקנר, "רק פעם אחת בהיסטוריה היתה לעם הבריטי מערכת יחסים בריאה עם המונרכיה. זה היה בעיצומה של המהפכה האנגלית, כשהמלך צ'ארלס הראשון הוצא להורג באשמת בגידה."