היה טוב – היה יוסי

לאחר מותו של שקי השקנאי מבליעת שקית ניילון עם חטיפים שאותה השליכו לעברו מבקרים, הבנתי שאני צריכה לקחת 100% אחריות על שלום החיות שנמצאות תחת חסותי. יותר לא אהיה בעמדה של חוסר אונים מול התנהגות מבקרים שחושבים שתפקיד החיות הוא לשעשע אותם ובטח שלא אצפה מהחיות להתנהג בדרך מסויימת שתרצה את המבקרים, כי הם שילמו כרטיס.

התיישבתי והתחלתי לכתוב על דף כללי התנהלות. דברים שאולי נראו לי נראו מובנים מאליהם, אבל אחרי מותו הטרגי של שקי, קלטתי שהם ממש לא. הרשימה היתה ארוכה מדי אז התחלתי לעשות סדר עדיפויות בכללי ההתנהגות כך שיהיו פשוטים ויכסו כמה שיותר אירועים אפשריים. היום הטיוטה הזאת היא אבן דרך של יער הקופים.

לדוגמה, אחד מכללי ההתנהגות החשובים ביותר קשור במגע עם החיות והוא: לא מלטפים! הכלל הזה תופס לגבי כל החיות ביער הקופים. אבל ברור שכמו תמיד לכל כלל יש יוצא מן הכלל והיוצא מן הכלל שלנו הוא יוסי, תוכי זכר מסוג קקדו אמברלה. התוכים האלה ידועים ברמת האינטליגנציה הגבוהה שלהם ובכך שהם רעשנים במיוחד.

הם מתחברים עמוקות אל הבעלים שלהם, משייכים את עצמם, נקשרים באהבה, בנאמנות וגם בקנאה למי שגידל אותם. הם בדרך כלל לא אוהבים שינויים וגם לא אנשים זרים. 

יוסי הגיע ליער שלנו כשכבר לא היה ילד – בגיל 30, לאחר שעבר אי אלו ידיים בלשון המעטה, לא מעט בעלים ומאורעות בחייו (תוחלת חייהם עד כ- 50 שנה). ריבוי הבתים, הקולות, הדמויות ומגע הידיים המשתנה של בעלי הבתים בהם שהה סדקו את האמון שלו. הוא הרגיש מאויים ברמת הביטחון הקיומי. בני אדם באופן טבעי כבר לא נראו לו כאלה אמינים או חביבים. מסע חייו הפך אותו לתוכי תוקפני וכעסן. בבתים הקודמים שלו, כך סיפרו לי, הוא היה בוחר בן משפחה אחד שאיתו הוא התנהג יפה, ואת כל שאר בני המשפחה הוא נהג לתקוף. 

תוכי הקקדו הם ממש כמו ילדים קטנים שצריכים להיות מוגנים בבועה אוהבת שהקיום שלהם בתוכה הוא: "העולם מקום בטוח והכל בסדר. את שמורה ומוגנת כאן". וכשאין את זה בתחילת החיים אז הכל משתבש בהמשך המסע. כך גם התוכים החכמים האלה כשהם גדלים בכלובים בבתים ולא בטבע. אם הם זוכים לבית יציב, לביטחון ואהבה, מתאפשרת להם איכות חיים נסבלת וטובה יחסית לחיות בשבי.

הבעיה איתם בדרך כלל היא שהם חכמים מאוד ורעשנים מאוד. כשהם לא מקבלים את מבוקשם הם צועקים. ממש, צועקים חזק. טוב, בעצם – צורחים. וכשהם צועקים הקול שלהם לא נעים. וזה בדיוק מה שגורם לאנשים לקחת תוכי כזה וכעבור זמן מה למסור את התוכי וחוזר חלילה. המעברים הרבים האלה, שלא באשמתו כמובן, הפכו את תוכי יוסי לתוכי הפכפך, בלתי צפוי, ואפילו קצת מפחיד. מצד אחד, כל מה שהמתוק הזה רוצה זה אהבה. אהבה שלא קיבל בילדותו. ביער זה התבטא בצורך קבוע שלו באהבת הקהל.

ובצד הזה, שהוא הפן הרך שלו, ישנה התמסרות אינסופית לליטופים ומילמולים רכים בשפת ג'יבריש עשירה הממיסים מיד את הלב לכל מי שבא איתו במגע. אבל ישנו גם הצד השני. בן רגע, מסיבה כאילו "לא ברורה" יוסי מתהפך עלייך ונהיה שדון אכזרי, ממש חיית טרף. מרגע אינטימי של רכות ואהבה הוא היה מתנפל עלינו ונועל לפתע פתאום את המקור החזק שלו על אצבע, אוזן או אף – עד זוב דם. כולנו בצוות חטפנו ממנו נשיכות ומתקפות שהותירו בנו צלקות בגוף ובנפש. ניסיתי להבין את המנגנון המשונה הזה של יוסי. מה עובר עליו? וככל שהתבוננתי בו, זה התפענח. הוא מכור לאהבה ולליטופים שלנו אבל באותו זמן, הוא גם לא באמת מאמין בנו.

האמון שלו בבני אדם נשבר מזמן, לפני שנים. לכן הוא מתנהל בתוך מנעד רגשי של משיכה – דחייה. אהבה – שנאה. רכות – אלימות. אהבה ונטישה. מערכות היחסים בחייו התגבשו לכדי בעיה רצינית ביכולת שלו לפתח מערכת יחסים בריאה. יוסי התקשה לסמוך ולהאמין. כל הזמן ניכרה בו חשדנות כלפינו, מה שגרם לנו כמובן להיות מרוחקים וזהירים. המטפלים שלו התחילו להיכנס אל המתחם שלו עם הרבה חשש ומיגון על הגוף: מעיל עבה, כובע, כפפות עבות. היה לנו ברור שזה לא יכול להימשך ככה. ידענו שאנחנו רק מחזקים אצלו את הקושי ומרחיקים אותו עם כל הפחד הזה. ידענו שהוא קולט את זה ומגיב בהתאם בתוקפנות. "השיריון" שעטינו בכניסה אמנם הגן על גופנו, אבל לא איפשר מגע וקרבה איתו שזה הדבר שהוא הכי היה זקוק לו וערג אליו. החסר במגע וההפרדה שלנו ממנו, רק הכעיסו ואיכזבו אותו יותר.

נלכדנו במעגל סגור, יוסי היה אומלל ואני הייתי בחוויה של כישלון חרוץ איתו. התגנבה אל לבי תחושה של חוסר אונים והעדר תקווה לגבי היכולת שלנו לרפא אותו ולהחזיק את יוסי ביער, באופן שהיינו רוצים. ממש התקשיתי להאמין שנוכל להעניק לו אי פעם יחס אישי ואוהב. לא משנה מה עשינו, הוא היה בשלו. כלום לא עזר. הוא היה לרגע נחמד ואז מאיים ותוקפני – דפוס התנהגותי שוב ושוב. חששתי כמובן גם שיוסי יתקוף במפתיע מבקרים ובעיקר ידיים קטנות של ילדים האוחזים בגדר הכלוב שלו.

כאילו לא הספיק הניכור בינינו עוד הוספתי שלטים גדולים על הכלוב שלו. זהירות תוכי נושך! אסור ללטף! בשלב מסוים, החלטתי לנסות את הדבר שאני עושה עם כל חיה וחיה שלנו, שזה לשבת ולדבר איתם. ישבתי מולו שעות וימים ודיברתי איתו. אמרתי לו מה אני חושבת על המצב, שיתפתי אותו בתסכול שלי לגביו. כשהייתי מדברת איתו, הוא היה מתבונן בי כאילו הבין כל מילה ומילה. פשוט ישב והאזין ברוב קשב. יום אחד שיניתי את טון הדיבור שלי למתנגן יותר, והוא מיד הגיב בשמחה ו… בריקוד. משהו זז בו וכנראה גם בי. התקווה שוב ניעורה בי. כולנו הבנו שעבודת הריפוי איתו חייבת להתחיל בחידוש האמון שלו בנו, בני האדם. ושהמפתח החשוב ביותר הוא כנראה טון הדיבור שלנו איתו . יוסי זקוק לטון דיבור רגוע ושמח. לא מדי פעם, כל הזמן. השיפור היה ניכר. מצב רוחו השתפר מאוד. ואז, באחד החגים הגיעה משפחה ממש גדולה ליער, 15 איש, והם התמגנטו אל הכלוב של יוסי. היו ביניהם ילדים מכל הגילאים, רעשנים מאוד, יוסי מיד נלחץ והתחיל לצעוק. ניגשתי אליהם בדאגה, ועוד לפני שהספקתי להגיד מילה, הילדים התחילו ביוזמתם למחוא לו כפיים ולשיר לו שיר. יוסי מיד נענה להם בשמחה גדולה. בבת אחת הוא הפסיק לצעוק והתחיל לשרוק לפי קצב השיר שלהם תוך כדי שהוא רוקד מולם בשמחה.

"יואו איזה חמוד הוא", הם אמרו שוב ושוב, והיה ברור להם ולנו שהוא הבין בדיוק מה הם אמרו. ברגע מסוים, יוסי הוציא את אחת מרגליו מחוץ לכלוב, כמו מנפנף להם לשלום. כשזכה בתשומת ליבם, הוא הרכין את ראשו למטה וסימן להם באופן ברור ברגלו היכן ללטף אותו. המשפחה לא ממש התרגשה מהשלטים המורים באופן חד משמעי שאסור ללטף אותו כי הוא תוכי נושך, והם החלו ללטף אותו בזה אחר זה. אני עומדת ומסתכלת. לא מאמינה למראה עיניי: יוסי ממלמל ברכות מילים לא מובנות. כולו מפוייס ומאושר. והמשפחה הגדולה מלטפת אותו בתורנות. "זהירות", אני אומרת להם, בכל זאת, ליתר ביטחון. "הוא תוכי בלתי צפוי. הוא עלול לנשוך". הם וגם יוסי מביטים בי בחוסר אמון מוחלט. 

"הוא באמת מאוד חמוד", אני מסבירה להם, "אבל הוא גם הפכפך". ויוסי? הוא מוכיח להם שאני מדברת שטויות. סתם אחת לא אמינה; הוא מדבר איתם בג'יבריש שוטפת, שורק ורוקד להם ואז שוב מבקש ליטופים ומראה להם איפה ללטף בדיוק.

האירוע הזה סתר לגמרי את הכלל של לא ללטף את יוסי (או כל חיה אחרת). כולם ליטפו אותו, מגדול עד קטן, ויוסי היה ברקיע השמיני. עמדתי בצד, מתבוננת ולא מתערבת. דרוכה למקרה ששפת הגוף שלו תסגיר היפוך במצב הרוח. זה לא קרה. המשפחה נפרדה ממנו לבסוף לשלום והמשיכה בטיול. נשארתי לבד עם יוסי. התקרבתי אליו. "אהבת את זה יוסי?, אה" שאלתי אותו והוא הושיט רגל החוצה, הרכין ראש והראה לי בדיוק רב היכן ללטף אותו. ליטפתי אותו ודיברתי איתו. והוא המשיך לפטפט לעצמו ופשוט נמס בין אצבעותיי.

הבנתי שלא הבנתי נכון עד עכשיו. יוסי הפך לתוקפני בשל שינויים רבים ותחלופת בתים ובעלים. הוא היה זקוק לזמן הסתגלות אצלנו. אבל עכשיו הוא שרוי במצב הפוך: הוא יושב במקום אחד בבית שלו, במקדש הבטוח שלו ומה שמשתנה הם האנשים/המבקרים שחולפים על פניו כל יום. אנחנו, המטפלים שלו, תמיד כאן. פותחים איתו את היום וסוגרים איתו את היום. הוא רגוע. שליו. בוטח. אף אחד לא נוטש אותו יותר. והשינוי שחל בו היה מדהים. 

יוסי קורא כל בוקר לאנשים לבוא אליו באמירת "בוקר טוב" ו"שלום", ממש לכל מי שחולף לידו. כשהמבקרים מתקרבים, הוא מוציא את רגלו לשלום, מרכין ראש ומסמן להם בדיוק היכן ללטף אותו. המבקרים נשבים מיד בקסמו, יוצרים איתו קשר ומלטפים. לפעמים הוא שורק להם מנגינה או רוקד. לפעמים הוא גם קצת צועק. הוא בביטוי עצמי מלא, אבל הוא לא נושך. השלט " סכנה תוכי נושך"עדיין מותקן על הכלוב שלו, כי כן צריך לשים לב ולהיות בתשומת לב ובערנות לרצון שלו. אבל אין ספק שיוסי הוא היוצא מן הכלל שלנו בכלל שאסור ללטף את החיות. 

כשהוא שבע ליטופים ואינטראקציות, הוא פורש אל בית העץ שלו לנמנם זמן מה. אחר כך הוא חוזר לקבל את פני הקהל. ניכר בו שהוא מאושר להיות בתוך הכלוב הענקי שלו ולפגוש את האנשים מחוץ לכלוב. השינוי שהתחולל בו בעקבות המגע עם האנשים ממשיך. הוא השאיר מאחור את דמותו התוקפנית, אין לו צורך בה יותר. הרכות והשמחה שלו משמחים אותם ואותנו. המגע עם בני האדם שבאים ליער הבריא את נפשו והוא בתמורה מקיים את המופע שלו – מאפשר לכולם ללטף אותו, רוקד, שורק ושר, משמח מבוגרים וילדים.

תוכי עם מטריה על הראש

תוכי קקדו-אמברלה, או בשמם הרשמי, קקדו לבן, נחשבים לאחד מזני התוכיים בעלי האינטליגנציה הכי גבוהה בקרב התוכיים בכלל. הם מכונים "קקדו אמברלה" כי במצבי שמחה ואושר עילאיים נפתחת פתאום מראשם מניפת נוצות, מעין כרבולת לבנה המזכירה בצורתה מטריה.
תוחלת חייהם הממוצעת היא 40 שנה, אבל בתנאי חיים טובים ושלווים יש המגיעים ל-50 ואפילו 60 שנים. גופם של הקקדו-אמברלה לבן כולו חוץ מקצוות הזנב והכנפיים שלהם גוון צהוב בהיר. לזכרים גוון עיניים שחור, ולנקבות חום בהיר. הם ניזונים מפירות, פירות יער, זרעים, אגוזים ושורשים. בעונת הרבייה, הם מוסיפים לתפריט גם חרקים וזחלים. עקב חיבתם של בני האדם לתוכים כאלה בתוך בתיהם, מטעמים מסחריים, הקקדו נהיה יעד לציד פרוע ונרחב עד שהאוכלוסיה שלו התדלדלה קשות. מוצאו ומרחב חייו הבלעדי הם איי מאלוקו, אינדונזיה וכיום הוא מין בסכנת הכחדה.