לילי גלי לי

בעולם מתוקן, לזקני וזקנות השבט צריך להיות שוב מקום של כבוד. כך זה היה פעם, בעת הקדומה, בשבטים, וכך זה עדיין קיים אצל בעלי החיים. בלהקת קופי הגנון שלנו ישנה קופה בשם לילי והיא ממש מבוגרת. אין לנו רישום מדויק של שנת הלידה שלה, אבל היא הגיעה אלינו כבר כמבוגרת ומאז עברו 13 שנים, מה שאומר שהיא בערך בת 24 או 25 (וקופי גנון חיים בדרך כלל 25-28 שנים). קל לראות על לילי שבצעירותה היא היתה קופה יפה ושהיה לה גוף חזק וגמיש. גם היום בגילה המופלג, כשהגוף שלה כחוש מזיקנה, היא חזקה. לילי נעה בקצב שלה ממקום למקום, לא מבזבזת אנרגיה על לנסות ולהיות חזרה צעירה כי הרוח שלה צעירה והכל מבחינתה בסדר גמור. לילי יודעת להזדקן בחן ובאושר. ניכר עליה שהיא נהנית ממה שיש לה. הרוח שלה צעירה וזה רק הגוף שלה קצת עייף כי הוא זקן.

בזמן שאני יושבת ומתבוננת בלילי, ניגש אליה אביב, אחד הקופים. הוא זכר צעיר ושפת הגוף שלו מוחצנת ויהירה. נראה שהוא מחפש קצת אקשן. קוף צעיר וחזק מגיע אל קופה זקנה, רזה מאוד שגופה מעוות קצת. הוא מתקרב אליה בלי לבקש את רשותה, חודר למרחב האישי שלה בחוצפה "לא סופר אותה". זה במפורש נגד הכללים. הוא שוכח את מקומו ומתנהג בחוסר כבוד. הוא גם מניח עליה יד כבדה שמכופפת את גופה מבלי שהיא הסכימה לכך. לילי מסובבת אליו את ראשה ונועצת בו את "המבט" שלה. חושפת את מה שנשאר משיניה, בחצי חיוך חצי איום שאומר לו: "אל תטעה בי ילד, כבר ראיתי בחיי הרבה כמוך". המבט הנחוש שלה מעמיד את אביב על מקומו והוא מיד משפיל את מבטו לאדמה. מסמן לה שהוא מקבל את עליונותה עליו ומתרחק באטיות כאילו בכלל לא התכוון לכלום והיא לא הבינה אותו נכון. אני מחייכת וחושבת לעצמי שאם אביב היה יודע לשרוק הוא בטח היה משרקק לו עכשיו כדי שלא ישימו לב לפאדיחה שלו. ולילי חוזרת לעיסוקה החשוב, הנמנום. היא יושבת רגועה, עוצמת את עיניה, סופגת בהנאה את קרני השמש. 

אחרי כמה דקות היא פוקחת את עיניה הנבונות ומתבוננת בשקט של חכמים בנעשה סביבה. מבטה צלול. ככל שאני מביטה בה יותר אני חשה כבוד כלפיה, כלפי הפשטות שבה היא מתנהלת בעודה קשובה לעצמה ולצרכים האמיתיים שלה. נראה שגם הקופים בלהקה רואים אותה כמקור אור קורן. הם ניגשים אליה, מחבקים אותה, מנקים אותה מטפילים, מתייחסים אליה בכבוד ובאהבה. והיא? לפי מה שמתאים לה. לעתים מחזירה להם באותות חיבה הדדית ובקרבה. ולעיתים היא זקוקה לשקט שלה ומסמנת זאת. יש לה כוח נפשי לשבת שעות ארוכות לבד עם עצמה, וברור שהיא לא סובלת בשל כך. יש לה מרחב של כבוד שהיא זכתה בו עם ההתבגרות שלה, על פני שנים, וכולם מכירים בניסיון חייה. השנים פיתחו בה עדינות שנוגעת ללבי. אין בה שום פחד מגילה המופלג. היא לא עסוקה בחרדות מפני הזיקנה או המוות. אין בקיום שלה העכשווי שום בזבוז אנרגיה. להפך. גילה המבוגר מקנה לה מקום של כבוד ויקר. לכל חברי הלהקה ברור שהיא יודעת משהו חשוב שכדאי להם ללמוד ממנה, שהרי הודות לידע הזה שלה היא הגיעה בשלום לגילה המופלג. 

לילי היא עבורי מודל והשראה להזדקנות טובה. כי גם אני כמו כל בני האדם לעיתים מבוהלת מהצעידה קדימה בזמן, במקום לשמוח שהנה אני עדיין כאן ויש עוד הזדמנויות נפלאות שממתינות לי. רובנו מתכחשים לזיקנה, נרתעים ומפחדים ממנה כאילו היא איזו מחלה מידבקת ולא תהליך טבעי של החיים. הרי הזקנים שבקרבנו הם אלה שממש כמו לילי, הגיעו לגיל שראוי לכבוד. יש להם חוכמת חיים וניסיון חיים וכדאי לנו מאוד להקשיב לעצתם. אבל בתרבות שלנו, במקום לשאול בעצתם של כל מי שפסעו בשביל לפנינו, אנו דוחקים אותם הצידה. מבודדים אותם. מתרחקים מהם. 

יש בנו פחד ומלחמה תמידית בתהליך החיצוני של ההזדקנות, ואיננו מבינים שהדבר היחיד המשמעותי הוא לשמר את רוחנו צעירה וחיה. אולי זה קשור לכך שבצעירותנו, עולם החומר מקבל משמעות אדירה: לימודים, עבודה, קריירה, להתבסס, בית, משפחה. וכל זה נקשר אוטומטית לאיך אנחנו נתפסים בעיני הסביבה. ההתפתחות הרוחנית והרגשית מוזנחות במשך הרבה שנים כמעט לחלוטין. אלא שבעולם החומר, כמו כל חומר, גם הגוף הפיזי שלנו משתנה ומתבלה. החברה והתקשורת מעודדים אותנו להישאר צעירים לנצח, לפחות במראה שלנו. ובכך הם יוצרים מצב שהזיקנה חיה בתוכנו הרבה לפני שהיא מגיעה באמת. הפחד ממנה והניסיונות להימנע ממנה על ידי אינסוף טיפולים וניתוחים קוסמטיים והשד יודע מה, מתישים אותנו בשל האנרגיה העצומה שאנו משקיעים בענין. יוצא שאנחנו פועלים נגד עצמנו בהפוך על הפוך. אנו משקיעים ומשקיעות מאמץ במה שממילא יתרחש, במקום לטפח ולהזין את ההתפתחות הרוחנית, את האש הפנימית שלנו. וכשהנפש נזנחת בצד, האור שלנו כבה אט אט כי הוא לא מוזן. ובסופו של דבר, למרות הבוטוקס, ההזרקות והניתוחים, כולנו מזדקנות, מזקנים. 

לעומת זאת, לעולמנו הפנימי, הרוחני והרגשי אין גיל. שם אנחנו באמת יכולות להיות צעירות לנצח. ברוח, תמיד מקבלים הזדמנויות להתפתחות, לגדילה ולשינוי. ואם משקיעים בהתפתחות שלנו, האור לא כבה. אנו יכולים להגדיל את האור הפנימי הזה ולהשביח עוד ועוד את הכישורים האנושיים שלנו. את ההבנה שלנו את הזולת. להביא חמלה לאחרים ולעצמנו. ככל שאנו מתבגרים, האיכויות האלה שלנו משתבחות. התבגרות היא תהליך בלתי פוסק של למידה והתפתחות וכל עוד אנו חוקרים, סקרנים ולומדים את נפשנו ואת הנפשות שסביבנו, אנו צעירים לפחות מבפנים. ואז יש גם בונוס: כשאנו צעירים ומוארים מתוכנו זה ניכר גם במראה החיצוני שלנו בלי קשר לגיל הביולוגי שלנו.

אין לי שום דבר אישי נגד טיפולים אנטי אייג'ינג כאלה ואחרים. זו לא הנקודה. שכל אחת ואחד יעשו מה שגורם להם להרגיש טוב עם עצמם. אבל בעיניי מומלץ ללמוד מלילי החכמה את השיעור החשוב: יחד עם טיפוח חיצוני, כדאי לטפח את האור הפנימי. כי בסופו של דבר האור הפנימי הוא זה שזוהר על עור פנינו.

חיות וחיות ולא מתות

בעולם החי יש גם יצורים שלא טורחים לדאוג בקשר לזיקנה, מהסיבה הפשוטה שהיא לא משפיעה עליהם. הנה ארבעה מהם:

• מדוזה עדינה ויפהפיה בשם טורטופסיס דומי היא בת אלמוות, מבחינה תאורטית: כשהיא נפצעת או חולה, הגוף שלה נסוג בכיוון ההפוך, חוזר למצב ינקות (טוב, הן לא יונקות אבל הבנתם), וחוזר להתחיל את תהליך ההתבגרות והגדילה, שוב ושוב.
• ככל הידוע למדע, כל הלובסטרים מתים ממחלות, פציעה או זלילה במסעדות יוקרה. לא תועד עדיין לובסטר שפשוט מת מזיקנה.
• צבי ים הם מהחיות הזקנות ביותר על כדור הארץ, מגיעים לגיל 250 שנה ויותר, ולמעשה התאים שלהם כלל לא מזדקנים.
• החיה הכי עמידה על פני הפלנטה (ומתברר שגם מחוץ לה) חובקת גם את השם החמוד "דובוני מים". הענקיים שבהם מגיעים לגודל מילימטר וחצי, אבל אל תזלזלו: הם שורדים בטמפרטורות של 150 מעלות צלזיוס וגם במינוס 200. הם עמידים לקרינה פי 1000 מכל יצור חי אחר. הם יכולים להתקיים ללא מזון או שתיה במשך 10 שנים. הם עמידים בלחץ אטמוספרי גדול פי 6 מזה שבנקודה העמוקה ביותר באוקיינוסים. חומצות ורעלים לא מדגדגים להם. והשיא – דובוני מים יכולים לשרוד בסבבה גם בריק שבחלל.