גנבו לי את האור

יא אללה, איזה דיכאון, נכון? בבת אחת כאילו מישהו לחץ על המתג ובשבוע שעבר, במהלומה אחת, נעשה פה חשוך יותר. ואין ממש מקום לאופטימיות, הניסיון מלמד שזה הולך להחמיר מיום ליום. תקופה חשוכה לפנינו, בזה אין ספק.

גם הקטע הזה של הבחירות קצת מבאס, וגם העננה שמרחפת מעל לעיתון אחד שאני ממש אוהב, אבל כמובן שאני לא מדבר על זה. כי כל אלה הם זבובים טורדניים ביחס לדבר שהכי מדכא אותי בימים האלה: המעבר לשעון חורף.

זה לא אנושי הדבר הזה. אני לא יודע איזו זכות יש למישהו לגזול ממני שעה תמימה של אור שמש מדי יום, דווקא בעונה שבה היא הכי חיונית. עם כל הרספקט שיש לי לאנשים ולאמונות שלהם, הרי אם אלוהים ציפה מכולם להתפלל שחרית מדי יום באותה שעה, אפשר גם להניח בסבירות די גבוהה שהוא ידע שבחורף זה יקרה בחושך, ולא יפה לרמות ולהזיז את השעון.  הטענה ששעון החורף הוא בעצם השעון "האמיתי", והמניפולציה היא דווקא בשעון הקיץ היא טענה מופרכת. אין דבר כזה שעון אמיתי, כל השעונים והשעות הם מניפולציה, תבנית מחשבה מלאכותית שנועדה לעשות לנו סדר בתוך הכאוס. ולכי תעשי סדר כשבארבע וחצי נגמר לך היום.

מהלומת האופל הברוטלית הזאת שהתרחשה בשעה שנמנו שנת ישרים בין שבת לראשון, מעוררת לחיים את המתלונן הכפייתי שבי. קודם כל תלונות על החורף (למרות שאני גם מת על חורף, מה זה קשור), אבל כמו הגשם הראשון, הן מציפות אל פני השטח משקעים שהיו רדומים כל הקיץ.

אז השבוע, עם ההפוגה הדרמטית (אבל הזמנית לגמרי, שיהיה ברור!) של בראשית, אני מכריז: נו מור מיסטר נייס גיי! הצד המואר שלי מיטשטש בתוך ההאפלה הזו, ובנקודת הזמן הספציפית הזאת אני קרנפה עצבנית עם תסמונת קדם וסתית. רגע לפני שאתכרבל במערה עם פוך ורומנטיקה, זה הזמן לאוורר ולנער את העצבים. נתחיל מכמה קיטורי חורף, אבל אני חושש שזה יילך ויסלים:

1.

מטריות. כמה מטריות נמכרות בעולם מדי חורף? זאת לא שאלה רטורית, בדקתי: מאות מיליונים, זה כמה. המכירות בתעשייה הזו לעולם לא יורדות, רק עולות. ובמילים נוצצות פחות מבחינה כלכלית אבל רלווטיות יותר לאדם הרטוב: מטריה זה מוצר מחורבן שלא מחזיק מעמד יותר מחורף אחד, ואפילו פחות. בעולם שבו כבר מתקשקשים עם ננוטכנולוגיה וחשמל אלחוטי, מיליארדי אנשים מסתובבים מדי חורף עם אביזר שהומצא לפני 200 שנה ולמעשה לא עבר שום שכלול משמעותי מאז. הוא עדיין יתקפל על עצמו עם הרוח הראשונה ויהפוך למשפך רב עוצמה מעל ראשו של הפראייר שקנה אותו, לפני שהוא מעיף אותו ברחבי העיר בסגנון מרי פופינס; הוא (כן, אני יודע שמטריה זו נקבה אבל אמרתי אביזר, שזה זכר. בבקשה אל תפסיקו אותי על כל שטות) עדיין יאיים לנקר את עיניה של כל מי שתתקרב אליך יותר מדי. וטרם נמצאה השיטה להיכנס לאוטו בגשם ולקפל את המטרייה בלי להפוך לסמרטוט ספונג'ה.  

איך זה קורה? נשיב על כך בסיפור מלנכולי ואמיתי לחורף: אי שם בארצות הברית דולקת לה ברצף נורה חשמלית בת למעלה מ-100 שנה. אבל כל בלונדיני שהחליף נורה בחייו יודע שהיום הן נשרפות כתוך כמה חודשים. אז מה הקטע? הקטע הוא שכשהומצאה נורת הליבון, היו בעולם שתי חברות גדולות ששלטו על השוק. בהתחלה המכירות היו כמובן מסחררות, אבל אז הן החלו להירגע, כי לכולם כבר היו נורות וזהו. לכן נפגשו ראשי שתי החברות והחליטו על תקן חדש של עובי חוט-הליבון, שיבטיח תוחלת חיים קצרה במיוחד (ולמי ששואלים "אבל מה זה משנה, הרי אמרת שלכולם ממילא כבר היו נורות?" אשיב שכמובן כל הזמן נולדים עוד אנשים ונבנים עוד בתים, ואוסיף שאני לא יכול ככה להמשיך עם כל הערות-הביניים האלה). וזהו: מאז ליצרנים של נורות אין שום אינטרס שהן לא יישרפו, ליצרנים של תרופות אין שום אינטרס שנישאר בריאים, ליצרנים של מכוניות אין שום אינטרס שייסעו ללא תקלות, ולמעצבים של מטריות אין שום אינטרס ליצור משהו שלא יתפרק עם הגשם הראשון, או שלפחות נהיה מספיק מרוצים ממנו כדי לא לקנות בחורף הבא מטריה קצת יותר יקרה, מתוך תקווה חלולה שהפעם זה יעבוד.

2.

ואם כבר דיברנו על נורות. כבר כמה שנים טובות שאי אפשר להשיג נורות ליבון, אלא רק את נורות הפלורסנט שהחליפו אותן. הנורות האלה הן אכן התקדמות מסחררת: חסכוניות הרבה יותר, מתברגות לשרוול הסטנדרטי הישן, ועושות תאורה מצמררת של מעבדה גרעינית. הן גם כנראה קצת מסרטנות, אבל היי, זה צעד חיובי בסך הכל, כי הנה יש לנו מוצר שמחזיק פי 3 יותר, וגם חוסך משמעותית בחשמל, לא? ברור שלא. בעולם הקפיטליסטי אין ארוחות חינם: הן גם עולות פי 3 ויותר. ובעניין החיסכון בחשמל, תאורה היא מקור צריכה מאוד צנוע במשק הבית ביחס למקרר, מכונת כביסה, מזגן, מדיח כלים וכל השאר. היה הרבה יותר אפקטיבי למכור מכשירים כאלה שצורכים פחות חשמל, וגם לעודד בנייה ירוקה של בתים עם חלונות גדולים שפונים לדרום, כי ככה לא היינו צריכים בכלל להדליק אור בימי החורף (ברור שבלילות כן. אמרתי בימי. מה יהיה?).

אז מה עושים? יורדים למחתרת כמובן. יש לי מקור סודי ששומר במדפי המחסן האחורי שלו סטוק גדול של נורות ליבון ישנות וטובות, ולפני כל חורף אני מצטייד לפחות בשישייה שלהן, כי החרא הזה נשרף כמו קפצונים.

3.

פיפי. הסעיף הזה מופיע פה גם כחלק מקמפיין השיווק למימון ההמונים של בראשית, ובזכותו יופיע באתר של וואלה הקליק-בייט: "מיהו הסופר המפורסם שישן בעירום כל השנה?". אני לא אקלקל לוואלה ולא אגלה לכם מיהו, רק אציין שזאת דווקא הדרך הכי טובה לשמור על חמימות בלילות החורף הקרים, ואוסיף עוד עניין בשמו של הסופר המסתורי: הכל טוב ונעים כשישנים עירומים, אבל מה קורה אם צריך לקום לעשות פיפי בלילה? בחורף צריך לעבור טקס ארוך ומייגע של לבישת שכבות פלוס גרביים בחושך מוחלט (כי אהובתך לא אשמה ששתית כמו גמל), לדשדש עשרה צעדים לשירותים, ואז לחזור ולפשוט את כל השכבות האלה, לחזור למיטה ולפשוט הכל ולא להירדם שעה כי כל התירגול הזה כבר העיר אותך לחלוטין.

שבוע אחרי הפרסום בוואלה יופיע במאקו הקליקבייט הבא: "מיהו הסופר התמהוני שרכש לעצמו וואנזי במחלקת הנערות של גולף?". בלי ספויילרים אסביר רק שוואנזי זה בגד שכולו חתיכה אחת מהשרוולים ועד הקרסוליים, בדרך כלל בעיצובים עליזים של חיות שונות; אוסיף גם שהוא קנה במחלקת נערות כי לא מוכרים כאלה למבוגרים משום מה והוא חשב שזה יפתור לו את בעיית השכבות בדרך אל הפיפי; אדליף גם שהוואנזי הספציפי שלו היה בדגם של ג'ירפה, ולבסוף אדווח שזה ממש לא עבד, כי היצרנים הגאונים של הוואנזים לא עצרו שנייה לחשוב מה קורה כשלמי שלובש אותו יש פיפי, אז יש איזה סופר תמהוני שבדק את זה: מה שקורה הוא שאין בדבר הזה מה שמכונה "חנות" אלא רק ריצ'רץ' שמגיע עד הפופיק, ואז מי שעושה פיפי צריך לפתוח את כל הריצ'רץ' וגם לפשוט את זה עוד, ולהחזיק את כל הג'ירפה המקופלת ביד אחת כדי שלא תשתרך על הרצפה הקפואה, וביד השניה לא חשוב מה, כשהוא כולו עירום, צונן ומושפל עד עפר. 

לשתות כדי לשכוח

בשלב הזה, כפי שאולי חשו הרגישים שבין הקוראים הנאמנים של בראשית שבזכותם התקיימנו עד היום ובזכות שכמותם עוד נלבלב וגם נפרח, השלתי מעליי כבר את שאריות הדימוי הרוחני המואר, וזו הזדמנות נהדרת להתעצבן על עוד כמה דברים שמעלים לי את הסעיף ושאפשר היה בקלות למנוע אותם אלמלא לאף אחד לא היה אכפת שזה מעלה לי את הסעיף. אז במחלקת השתייה יש לי כרגע שלושה, איך נקרא להם? סעיפים.

1.

בירה מחבית. כה ייתן לי זאוס וכה תוסיף לי ונוס אם אני מבין איך זה שבארץ כל כך עאלק אנינה עם קפה-טחון-טרי-מסחר-חופשי-מפולים-אינדונזיים וגם גלידות-נפוליטניות-בטעם-קרמל-מלוח-וצ'ילי-ממוזמביק, אף אחד לא יודע למזוג בירה שהקצף שלה לא יתנדף תוך עשרים שניות, אם בכלל היה שם קצף. הקצף, או "הראש" של הבירה, הוא לא לכלוך ולא בזבוז של חלל בתוך הכוס. הוא זה שאחראי על חווית שתייה רכה וגם מונע מהבירה לאבד גזים במהירות ולהפוך שטוחה כמו כדור הארץ. יש דרך מאוד פשוטה להבטיח את זה במזיגה, כל ילד יכול לחפש סרטון ביוטיוב ולהשתלט על זה תוך מקסימום חצי שעה. אבל לברמנים בישראל, שיכולים להתנשא עליך בדקלום דף המסרים של יקבי-בוטיק אלמוניים מחבל הבשור, אין זמן לשטויות כאלה ולא אכפת להם שטכניקת המזיגה שלהם היתה גוזרת עליהם מאסר בפועל במדינות תרבותיות. 

לאחר שבברים מסויימים ברחבי הארץ התחילו להפיץ תמונות שלי עם אזהרה לא לתת לי להיכנס כי אני מטריד מוזגים, נכנעתי ואני כבר לא טורח לבקש בירה מזוגה כהלכה. מצאתי לי סדק במטריקס: אני מבקש בירת חיטה או גינס – שני סוגים שבהם ככל שהברמנית תתאמץ היא לא תצליח לחרב את הראש.

2.

יין. קופי-פייסט למשפט השני בסעיף הקודם. איך זה שבארצנו האנינה והיקרה להחריד כמעט בכל המסעדות מאכסנים את בקבוקי היין היקרים-להתפלץ בעמידה ולא בשכיבה? למה המלצרים והמלצריות האומללים צריכות להתבזות ליד השולחן כשהפקק היבש מתפרק בתוך הבקבוק או מסרב לצאת לאוויר העולם בלי ניתוח קיסרי? בקבוק יין צריך לשכב, ככה הפקק נשאר רטוב. פיזיקה כיתה ו'. כשבקבוק עומד (ובמיוחד, למרבה הפרדוקס, בקבוקים יוקרתיים מבצירים ישנים), הפקק שלו הולך ומצטפד עד שהוא הופך לאבן.

3.

קפה בטייק-אוויי. ויותר ספציפית: פיסת הפלסטיק הדקיקה שמחכה ליד הסוכר ומכונה בשם שעד עכשיו היה שמור לטיפוסים סכסכנים וזממנים: בוחשן. הסיבה שקוראים לאביזר הזה ככה היא כדי לבחוש לנו במוח. יותר הגיוני היה לקרוא לו חטטן, כי הוא בטח עובד די בסדר לחיטוט באף; או מסניפן, כי אפשר להסניף ממנו קוק. הרבה יותר משהוא יכול לעבוד למטרה המוצהרת – בחישת קפה חם. מה שקורה בפועל הוא שאתה אוחז את הקצה העליון בקצה הציפורניים ומתחיל לנסות לבחוש. ואז מה קורה? 

ובכן, כלום. מדי פעם הזרבוב המיניאטורי פוגע באיזה גרגר סוכר ביש מזל, מתנצל בנימוס וממשיך לשוטט בנוזל החם ללא מטרה אמיתית בחיים. ואת עומדת כמו דבילית בבית הקפה ותוהה מה עשית לא נכון. אבל האמת היא ששוב זו לא את, זה הוא. נאמר זאת בבוטות, יונית: זאת לא כפית. יש סיבה לכך שכפיות הן אשכרה רחבות: כדי שיהיה להן מספיק שטח על-מנת לערבב את הסוכר. זאת גם הסיבה שיפנים שותים את התה שלהם בלי סוכר: כי אי אפשר לבחוש בצ'ופסטיקס. והבוחשן הזה הוא לא יותר מצ'ופסטיק חד-מימדי עם פרונקל בתחת. ואם מישהו חושב שהזעם שלי מוגזם, שיזמין קפה גדול לקחת. יודעים מה קורה אז? לא, לא כלום: מה שקורה אם ניסית להגיע עם הבוחשן הזה לתחתית של כוס גדולה הוא שהאצבעות שלך נכוות, כי המבחוש הזה הוא מצד אחד דקיק מדי, אבל מצד שני הוא גם קצר מדי.

והאזרח הקטן נאלץ לתהות: למה בעצם? למה מישהו חשב שהמצאת הכפית היא פדיחה, וטרח לפתח את הדבר הזה? כדי לחסוך בקצת פלסטיק? כן, בטח, זה ידוע על רשתות הטייק אוויי שהן בקטע של איכות הסביבה. ואיך המישהו הזה הצליח לשכנע לא בית קפה אחד אלא את כל התעשייה העולמית להשתמש ביבחושים? והשאלה הכי חשובה – איך זה שמאות מיליוני בני אדם נכנעים להתעללות הנפשית הזאת ללא מחאה? אתם יודעים כמה אלפי שנות חיים קולקטיביות התבזבזו על הפלנטה שלנו בניסיונות נואלים לבחוש עם הבוחשן? ברור לי שמישהו מרוויח מזה, אני עוד לא סגור על מי זה, אבל אני אומר – לא עוד. נבחשנו מספיק. עכשיו אנחנו חוזרים למושב הבוחש ומביאים כפית מהבית. 

לשון הרע

עברית היא שפה חיה ומתפתחת, אלחמדולילה. הבעיה היא שלפעמים היא מתפתחת לכיוונים שליליים ומדכדכים, ואני רוצה להזמין את הקרנפית הקדם וסתית שלי לסקור בנחת אופיינית כמה דוגמיות:

1.

"תקשיב". זה יכול לבוא בתחילת משפט או פוסט בפייסבוק, שם הנוסח יהיה בדרך כלל "אוקיי, תקשיבו". ובכן, אין דרך מהירה יותר לאבד את מלוא תשומת-לבי. תגידו לי אוקיי גבי תקשיב, ואתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שלא אשמע ולא אקרא עוד מילה אחת. רק חסר שתגידו לי גם לעמוד דום ולהצדיע. פשוט דברו. אם זה יהיה מעניין, אני כנראה אקשיב. ככה זה עובד.

2.

"בוא". כמובן גם "בואו" וגם "בואי". קודם כל בגלל העצלנות הבלתי נסלחת: בוא מה? בואו לאן? ושנית, וזה יותר עקרוני, כי זה ביטוי בלתי נסבל של בני משפחת הצנונים שמתכוון להגיד לך – בוא תרד מהענן שלך, בואי תפסיקי להתלהב, בואו תנחתו על הקרקע הקוצנית, הקשה והשמימה של המציאות. הביטוי הזה הוא נגיף בנפש האנושות, והתשובה היחידה שבאה בחשבון לכל מי שאומרים לכם "בואו" הוא "לכו".

3.

"אם כן". זה אפילו כבר לא ביטוי, זאת עוד אחת מאותיות אהו"י בעולמם של כתבי החדשות. לא יודע מאיפה באה המוטציה הזאת, אבל אי אפשר לפתוח כתבה או פרשנות בלי הביטוי הזה. "אם כן, גאולה, בשעה זו מתכוון שר החוץ…" או "אם כן, כעת כבר ברור שתוצאות הבחירות…" וכו' וכו'. ואני רק שאלה (והקרנפית רק קללה): אם מה כן? אם אני כן יודע על מה אני מדבר? אם אלוהים כן קיים? אם הצופים שלי הם כן דבילים? באותה מידה אפשר לפתוח כל דיווח ב"אבניניבי, יונית, בשעה זו…", או ב"פה פה לא פה, גאולה, כעת כבר ברור…"

4.

"דיוק". מושג מהתחום הרוחני שעושה לי חשק לרמוס לוכדי-חלומות ולנפץ קריסטלים. בשנים האחרונות פתאום כולם מדייקים את עצמם. וזה את זה. ואם אני לא נזהר, פתאום מישהו או מישהי אומרים לי "תרשה לי לדייק אותך" או "תודה שדייקת אותי". וזה הכי מעצבן, כי אני מודה שבא לי לעשות דברים שונים ומגוונים לאנשים שונים ומגוונות, אבל מעולם לא רציתי לדייק אף אחד וגם לא בא לי שמישהו ידייק אותי. אני לא טבלת אקסל. אני יצור חי, שזה משהו מאוד לא מדויק, אלחמדולילה.

אפילו ההגייה של המילה הזאת. תגידו "דיוק" ותראו איך כל השרירים הטבעתיים שלכם מתכווצים כמו של איזה פרוייקטור קורונה חמור. כל היצירה המופלאה והמטורפת שהננו מצטמצמת לאיזה קוף-מחט נוקדני. המסע הזה לדיוק עצמי נובע מהרצון המבורך לגדול ולהעמיק ולהשתפר, אבל מושפע מהאשליה האנושית שיש דבר כזה שנקרא "בדיוק". מה לעשות שבטבע אין שום דבר מדוייק? בטבע אין קו אחד לגמרי ישר, אין עיגול מושלם, אין כלל בלי יוצאים מן הכלל, אין דבר בלי היפוכו. זה יכול לשגע אותנו, אבל התנגדות לא תועיל. המדע ניסה במשך דורות להשתלט על כל הבלגן הזה על ידי מדידות יותר ויותר מדויקות של יחידות יותר ויותר קטנות, עד שהגיע לקוואנטים וכל המתמטיקה הפכה לעננים של מרשמלו.

אני לא נמשך לאנשים מדויקים. אני נמשך לאנשים מוגזמים, לאנשים מתבלבלים, לאנשים מלאי סתירות, אל הדבר והיפוכו, אל הגורם האחד הקבוע בעולם הזה: השינוי. אני יודע שזה נכון רק בערך, ובדיוק ככה אני אוהב את הנכון שלי.

5.

המאיית האוטומטי. או בשמו הלועזי – האוטוקורקט. האפליקציה הזו שמצורפת למקלדת הטלפון ושתפקידה להקל על אנשים בעלי אצבעות דוב מגושמות, לא חשוב כרגע שמות, להציע מילים עם תחילת ההקלדה ולתקן טעויות כתיב. זה היה יכול להיות רעיון נפלא, אם היו מוסיפים לאפליקציה הזאת עוד פיצ'ר קטן ומועיל: ידיעה מינימלית של השפה העברית. מכיוון שלא הוסיפו, המאיית האוטומטי הופך למחרב סדרתי, לפעמים גורם לתקריות קשות וברגעי שיא גם הופך הודעה תמימה למסר של הטרדה מינית. ולא תגידו באג של אפליקציה חדשה. כי היא הכי לא חדשה, וגם כי חלק מהקטע שלה הוא שהיא כאילו יכולה ללמוד ולהשתפר עם הזמן. החתולים שלי לומדים ומשתפרים עם הזמן יותר טוב ממנה (והם לא). והייתי יכול להמחיש ולתת שפע של דוגמאות אבל למה לי? נניח למאיית האוטומטי לומר את המילה האחרונה.

הנה איך הוא רואה את הפסקה הקודמת:

המאיירת האוטומטי: או בשמו בלועזית האוטו קורקוס. האפליקציה הזוג שמצורפת למקלדת הטלפון ושתפקידה להקליד על אנשים בעלי אצבעות דוב מקודמות, לא חשוב כרגע שמות, להצביע מילים עם תחילת ההקלדה ולתקן טעויות כתיב. זה היה יכול להיות רעיון נפלא, אם היו מוסיפים לאפליקציה הזאת עוד פיצה קטן מועיל: יגיעה מינימלית של השפה העברית. מכיוון שלאחר הוסיפו, המאיירת האוטומטי הופך למחאה סדרתי, לפעמים גורם לתקרית קשות, בורגני שיא גם הופך הודעה תמימה לנסר של הורדה צינית. אלא תגידי באגף של אפליקציה חששה. כי היא הכי לא חששה, וגם כי חלק מהקטע שלה הוא שהביא כאילו יכולה ללמוד ולהשתפר עם הזמן. החתולים שלי לומדים ומשתפרים יותר מהר ממנה (להם לא). והייתי יכולה להמחיז וחצי שפע של דוגמאות אבל למה לי? נניח למטייל האוטומטי חומר את המילה האחרונה, הנה אחת רואה את הפיסקה הקודמות.

זהו, איי רסט מיי קייס.

או באוטוקורקטית:
סנן, אייל אסא מייל קייב.
בשורות טובו

 בימים הקרובים הקרנפית תירגע, תבייץ ותהפוך לדביבון צמרירי וכירבולי. ממש עוד שנייה, רק נאוורר פה עוד טיפה חול מהקיץ. בואו. סתם. בואו נדבר על ההמצאה הישראלית הכי גדולה מאז המכת"זית: הצלייה. המוצר הזה ששטף בסערה את חופי המדינה: רשת צל ססגונית שנפרשת בקלות ונשארת על משמרתה בזכות ארבעה שקי חול שקושרים כמו יתדות. ואם אתם בעליה של צלייה כזו אולי אתם שואלים בחשש – נו, ומה הבעיה? במקום תשובה, אבקש מכם רק דבר אחד: תפתחו בבקשה לרגע את הצלייה בסלון ביתכם. ברצינות, מה אכפת לכם? מה, מה זאת אומרת אין מקום? מה זאת אומרת זה יתנגש בדברים ויפיל חפצים? לא יכול להיות, הרי זה בסך הכל נועד להטיל מעט צל על פדחתכם. אז למה זה תופס מספיק מקום לצופף בו את כל מצביעי אומץ? ולמה אתם חושבים שזה בסדר להשתלט על חלקת נדל"ן יותר גדולה מהסלון שלכם על החול הציבורי? ועוד משהו – לא יודע אם שמתם לב, אבל בכל שעה שאינה שיא הצהריים, הצל נופל הרחק מתחום הפרישה של הצלייה, וכך יוצא שהיא תופסת רבע חוף, ואתם בכלל יושבים חמישה מטר ממנה.

אבל הבטחתי בשורות טובות ודובוני אכפת לי, אז הנה: מה שיפה בצליות האלה הוא שהן מתקפלות לגודל ממש פיצפוני, ולכן לא תהיה שום בעיה למצוא להן מקום בבוידם לצד מכונת הפסטה, מכונת הגלידה, מקציף החלב החשמלי ושאר החפצים שקיבלתם או קניתם בטעות והבנתם שהם בעצם פדיחה.

חורף נעים, מאדרפאקרז.