קורה בקפה

אין דבר אשכנזי יותר מהסטרס שתוקף אותי כשאני מכין קפה למישהו שבא לתקן לי משהו בבית. החנחון הספציפי כשאני מציע, הצחקוק, הכיווץ בקול. הכל מתכווץ לשאלה: רוצה קפה? (אולי עעעראק זחחחלאווי? חחחחומוס משאווושה?) לפני כמה זמן היה אצלי טכנאי של סלקום. אחרי שהפתיע כשביקש קפה עם חלב שקדים שלא היה לי, הוא יצא לעבוד על עמוד תקשורת ליד הבית שלי. מתברר שיש שם תיבה שקשורה איכשהו למה שהוא עושה. ישבתי בבית בסטרס אשכנזי אופייני כי אוי–ויי, יש איש מקצוע בגזרה. פתאום הוא נכנס הביתה חיוור כולו ואמר שיש לו דילמה מוסרית. לא הבנתי. הסביר שבתוך התיבה יושב עטלף. לא הבנתי. אמר שהוא מוסרית לא מוכן להוציא חיה מהבית שלה. לא ידעתי מה לומר והמשכתי לעמוד הלום מול קריסת הסטריאוטיפים שהאיש מייצר לי בכל רגע נתון. עמדנו שנינו במרכז הסלון ושתקנו. ואז הוא אמר: "אוקיי, אני אעבוד בלי להפריע לו". עלה גבוה על הסולם ועבד בזהירות כשהעטלף מנמנם לידו. 

כעבור חודש הגיע טכנאי אחר, של בזק הפעם. לא רצה קפה. אנחת רווחה גדולה. עלה על הסולם. צלצל מבוהל מלמעלה, אמר שיש פה חיה קטנה, שזה כמו עכבר רק עם כנפיים. אמרתי לו "כן, זה העטלף שגר שם". שניה אחרי חשבתי שזו תשובה קצת קרינג'ית מצידי אבל מילא, העיקר שלא רצה קפה. אחרי דקה הוא ירד בבהלה ואמר לי שהוא לא עולה לשם, זה מפחיד אותו. עכבר עם כנפיים? הוא לא עולה. אולי הוא יעוף? אולי ינשך, אולי סתם ייגע בו. פחד. שתיקה בסלון. אתה רוצה אולי קפה, שאלתי? לא רצה. עם חלב שקדים? לא רצה. חחחומוס מסאבחחחה? שתיקה. בסוף אמרתי לו "טוב, אני אעלה ואוציא את העטלף". כזה אני, יוני נתניהו וטרומפלדור ביחד. לקחתי כפפות, מלקחיים של על האש וקרטון ועליתי על הסולם תוך שאני מזמזם את המנגינה של גבעת התחמושת. הגעתי לקצה הסולם. בתוך התיבה עטלף ישן. קטן וערמומי. בלעתי את הרוק. הבנתי שאין סיכוי שאני מוציא אותו בלי לפצוע אותו. אז ירדתי. אמרתי לטכנאי שיעלה הוא על הסולם ואני אאבטח אותו. זה אשכרה הרגיע אותו. ואז, באמצע רחוב בבוקר, גבר אחד על סולם רועד ועובד על תיבה קטנה כאילו הוא מפרק פצצה ובתחתית הסולם עומד גבר אחר, שזה אני, עם מלקחיים וכפפות, מוכן בכל רגע לתת מענה חד מול עטלף בגודל של עכבר קטן. הטכנאי סיים, פרקתי את המלקחיים והעטלף נשאר שם. הגבריות שלנו, לעומת זאת, התעופפה לבלי שוב.

אחת לכמה זמן אני מכין לי קפה, עם חלב רגיל למי ששאל, מדליק סיגריה, מעמעם את התריסים, מתיישב, עוטה על עצמי מבט אסי דייני מהורהר וצולל לתוך הגילטי פלז'ר שלי – להיכנס לאפליקציה לזיהוי שמות בפלאפון שלי ולראות איך אני שמור אצל אנשים. נכנס אל מאחורי הפרגוד של אנשי הקשר שלי ומתחיל לדפדף. יוצא למסע בין נקודות ציון שעולות מתוך אנשים שתיקשרתי איתם אי פעם. "מסע". זה נשמע עמוק ומשמעותי, נותן תחושה של הפלגות אל האופק הלא נודע לגלות תרבויות ועולמות. או אם תרצו, מסע פנימה אל הנפש ה–הו, כה עמוקה שלך. קולומבוס ופרויד באיש אחד. בפועל רוב הזמן זה הכינוי לגירוי הנרקיסיסטי של איש מסתכל באנשים שמסתכלים, ובכן, עליו. 

נתחיל באלה שקוראים לי "אבא של" – ואז אחד השמות של הילדים שלי. מדובר ברשימה ארוכה מאוד של הורים שאפשר לסכם אותה ב"האיש שאני הולך לסנג'ר למשהו רק בגלל שהילדים שלנו באותה כיתה". ואגב הילדים, הבת שלי שומרת את השם שלי בטלפון שלה כ–"אבוש". קטן כזה, חמוד, כמו טושטוש, כמו בובוש, חמודוש, טושטוש, אבוש. אם הייתי אני קורא לאבא שלי אבוש זה היה נגמר רע. הבן שלי לעומת זאת שומר אותי בשם "father", כי כזה הוא, קוסמופוליטי, מין ילד בריטי שכזה עם שביל בצד, וול–דאן לרילוקיישן. אפרופו הבת שלי (עוד אומרים ככה, אפרופו?) אצל חצי מהאנשים שהיא שמורה אצלם היא שמורה כ"פאתן". למה? באיזשהו שלב הבנו שפאתן היא דרוזית שכנראה היה לה עסק של משהו שבגללו אנשים קראו לה "פאתן המשהו שהיא מוכרת" והבת שלי קיבלה את המספר שלה. אבל לפעמים אני נזכר שדרוזים מאמינים בגלגול נשמות ואולי, רק אולי, הבת שלי… ובכן, פאתן? איפה היית כל השנים? 

יש את אלה שמייצגים את כל הבדיקות שעשיתי לגבי מוצרים שרציתי. הם קוראים לי "אודי שבודק לגבי מחשב", "אודי שמחפש משרד", "אודי שבודק לגבי רכב". אין אף אחד ששומר אותי כ"אודי שבודק לגבי פנטהאוז במגדל", "אודי שבודק לגבי יאכטה" או אפילו "אודי שמביא דוגמאות שמייצגות עושר והצלחה אבל אין לו מושג אז הוא כותב פנטהאוז ויאכטה". לא, זה תמיד נשאר בגזרת ה"אודי הצעת מחיר לביטוח", "אודי דוחות סוף שנה", "אודי עם התקלה בבזק". סיכם יפה האיש ששמר אותי כ"אודי פוייקה". לרגע זה החמיא לי, יצאתי יועז הנדל. אבל אז שאלתי את עצמי באיזה הקשר לעזאזל הוא שמר אותי ככה ואולי בעצם הוא כתב את זה כדי לתאר מה אני מזכיר לו כשהוא רואה אותי? שזה הרבה פחות יועז הנדל. 

ויש את זה שאין לי מושג למה אבל שמר אותי בטלפון שלו כ"אודי סנדביץ'". שזה חיבור מופלא בין מה שאני מחפש תמיד לאיך שאני מרגיש. שנים של טיפול בתוך שם אחד שמישהו רשם כשהוא שמר את הטלפון שלי. אגב טיפול, אצל לא מעט אני שמור כ"אודי מרצה" שזה מה שאני עושה רוב הזמן, הרצאות, אבל אם לרגע נשנה את הניקוד ייצא גם איך שאני מתנהג, שזה ריצוי באופן כללי. יש שלושה שקוראים לי "אודי חמודי". שזה קצת כמו לצבוט לי בלחיים וללטף לי את הראש רק בווירטואלי. כי זה לא "אודי והאאודי". זה אודי. החמודי. אודוש. אבוש. 

אבל יש כמה, כאלה שבימים קשים אני נכנס לאיך שהם קוראים לי בשביל לקבל רוח בכתפיים. אצלם אני שמור כ"אודי המלך". זה התחיל בחבר אחד ששמר אותי ככה, שלח לשני האחרים את המספר ומאז אני שמור גם אצלם ככה. מה זה חשוב מלך באמת או לא, מה שחשוב זה שיש אי שם, במרחב האינסופי של הביג דאטה, בין הרים ובין סלעים, שם יש ממלכה ויש לה מלך. והוא אני. אודי. המלך. 

ויש את אלה שאני שמור אצלם בערבית. והם, יא זלמה, הם מחמיאים מאד לאפיל השמאלני שלי. יש אי שם, רחוק בכפר, ערבים שאני שמור אצלם בטלפון. לא משנה למה, אין לי מושג אם הם כתבו שם "אודי" או "אודי הזבל" או "אודי לא לענות", אני לא יודע לקרוא ערבית, אבל העיקר שאני יכול לומר לעצמי ולעולם שהם שם, בין עצי הזית והקפה השחחחור, מישהו שמר בטלפון הערבי שלו את "אודי". מענג כמעט כמו לכתוב בפייסבוק "רמאדן כרים לכל חבריי המוסלמים". 

אבל אלה ששומרים אותי באנגלית (חוץ מהבן שלי) הם, הם מרימים לי מאוד. כי באיזשהו מקום בעמקי הדאטה של הטלפונים אני בעצם איש שכתוב באנגלית וזה עוטף אותי בתחושה של שדה תעופה, מנהטן, שווקים בין לאומיים, מה לא. היי, אני לא אודי, בן אדם. אני פאקינג Udi. ועם אות גדולה. 

ויש לאפליקציה פונקציה נוספת – לזהות מי מתקשר אליך גם אם הוא לא שמור אצלך. וזה נפלא. כי זה מפחיד נורא שמישהו מתקשר ואתה לא יודע מי הוא. כי הלא מזוהה הוא בהכרח קטסטרופלי. אולי זה מילואים? הבנק? קבר רחל? איש בורח מטלפון לא מזוהה. והנה, באה האפליקציה ובלעה את כולם לתוך שורה של "ספאם לא לענות". אבל היה רגע אחד, באמצע היום, בשיאה של התשוקה לשנ"צ אי שם ביום שני, כשבמסך הופיע לי "אבא". 

ואבא שלי, שהלך מהעולם וחסר לי מאוד, פתאום הוא מופיע לי על הצג. ככה, מאי שם, מתוך האין הגדול של המוות, מצליח לבקוע אליי באמצע יום שני ולהתקשר. לרגע התרגשות ענקית ובהלה תהומית אבל שניה אחר כך הבנתי שפשוט מישהו שמר את המישהו שמתקשר אליי עכשיו בשם "אבא" ועכשיו הוא מתקשר אליי והוא, ובכן, הוא מאוד לא האבא שלי. הוא ירון במילעיל שמתקשר לבדוק איתי משהו ואבא שלי ממשיך ונשאר אי שם, באין הגדול. לא בא וגם לא מצלצל. 

אבל היא לא עוצרת שם השובבה. מדי פעם האפליקציה הזו מדליקה אותי, מפתה אותי לסוג מידע חדש כמו – "מי צפה בפרופיל שלך" ו"מי מחק אותך". היא תגלה אבל רק אם אשלם לה. שנים של הנדסות תוכנה מתנקזות לאנרגיות פיתוי של נערה מתלחששת עם עוד נערה ליד הברזייה בהפסקה. אבל הרי ההנדסות האלה יודעות יותר ממני על טבע האדם. מכירות את הליבידו של הליבידו. יודעות את הקוד הפנימי של התשוקה והפחד. ומה זה הליבידו הזה? הסוד. הסוד הבלתי נשלט של מה אנשים חושבים ומרגישים והכי חשוב: מה אנשים חושבים עליי באמת. כי אני הרי חשוב והאמת מתמוססת באוויר.

יש אי שם מישהו שחושב עליי. העובדה הפשוטה, החותכת, שלאדם האחר יש עולם פנימי. תיבה קטנה שהיא רק שלו ואולי יש שם עטלפים שאני לא מכיר. ובעולם הפנימי הזה יש רגשות ומחשבות וכמיהות ויאדה יאדה, הבנתי בסדר, אבל מה שחשוב באמת הוא שאי שם בעולם מישהו – משהו מתייחס אליי – אליי! ואין לי שום מושג איך וכמה. והעולם הפנימי הזה, עם החופש לחשוב משהו שאף אחד לא יודע, החופש הזה של האחר הוא בלתי נסבל בעיניי, הוא סמוי ממני וסמוי זה לא ידוע ולא ידוע זה לא נשלט ולא נשלט זה קטסטרופה. הפער הזה, הסוד שיש בו את הפער בין מה שהאחר חושב לבין מה שאני יודע שהוא חושב, הפער הזה מלא בכוחות שלמים של משיכה וסקרנות, חיים שלמים. אבל הוא גם עושה לי חרדה וחרדה זה… ובכן, חרדה! אז הנה היא באה, האפליקציה. ושימו לב איך היא עולה על הסולם, הופה, הנה, עוד רגע והיא תשחרר בשבילנו את כל העטלפים.