כלב – פרק 3

אחרי שעובד הכין לי קפה הלכתי לקבץ נדבות. זה ההסכם בינינו, הוא עושה לי הפוך בכוס חד פעמית ואני לא מציק ללקוחות שלו. המשקה מחמם לי את הידיים ואת הוושט וההרואין עושה לי אותו דבר בלב. פחות משנה אני צורך את הסם הזה אבל הספקתי להתמכר אליו ולפתח עמידות שמאפיינת צרכנים של שנים. אני זוכר את הפעם הראשונה שהזרקתי. במנת הרואין משתחרר פי אלף יותר דופאמין מאשר באורגזמה. אם מזריקים את המנה הנכונה ואת החומר הנכון, זה כמו לעשות אהבה עם אלוהים. נשכבתי על המיטה באופוריה ולא האמנתי שזה מה שאני מרגיש, הגוף שלי היה רפוי עד שנדמה לי שאני מרחף באוויר, ואז מיליוני שפתיים נישקו לי את הגוף ואת הנפש, ודבר לא הטריד אותי. 

אבא שלי כבר היה אז צמח, מחובר לטפטפות שלו כמו איזה גידול הידרופוני, אני יודע שמספיק שהיה בהכרה כדי להראות לי את הדרך החוצה מהסמים. לפעמים אני שונא אותו על כל הרעל שהוא טפטף לי על הסיירת והסיפורים שלו על מלחמת לבנון הראשונה, על כיבוש הבופור ועל נפילתו של גוני הרניק, הוא הניק אותי בחלב מעשיות גולני ולקח אותי למפגשים עם החברה שלו שנשארו חברים טובים ולא הייתה לי ברירה אלה לגדול אל הנעלים שלו. 

אחי הגדול אמיר ידע מראש שהוא לא הולך לגולני, מגיל צעיר עניינה אותו המוזיקה. הסקוליוזיס שבעקבותיו עבר כמה ניתוחים לא פשוטים בילדותו סידר לו פרופיל נמוך ושירות צבאי נוח בעיתון במחנה ולאחר הצבא הוא טס לניו יורק והצטרף לאיזה הרכב ישראלי בתור חצוצרן. הוא הגיע לביקור בארץ כשאבא חטף את השבץ, נשאר כמה שבועות ונעלם חזרה לחיים שלו בקצה השני של העולם. יעל, אחותי הקטנה, היתה עסוקה בחיפוש עצמי בין ויפאסנה במדבר לטבעונות, ואמא שלי נשארה לשבת ליד המיטה של אבא ולקוות שיום אחד הוא יתעורר ויוציא אותי מהסמים ויחזיר את אמיר מניו יורק ויחבר את המשפחה הדפוקה שלנו. 

עד הצהרים קיבצתי יותר ממאה שקלים, אנשים היו היום נדיבים בגלל הגשם. ישבתי על המדרכה הרטובה על רוטשילד ביד מושטת וקערת מתכת חבוטה מונחת לפניי, ראשי היה מורכן, אך לא מבושה. מדהים כמה מהר התרגלתי למבטי העוברים והשבים והתחלתי להתייחס לקיבוץ נדבות כמו אל כל עבודה משעממת – דרך קלה להשיג את הכסף שהייתי צריך בזמן שמחשבותיי נתונות למנה הבאה שממתינה לי בסליק שבתוך המעיל; בדמיוני כבר ערבבתי את החומר על תחתית של פחית ריקה. 

עובר אורח קנה לי נקניקיה חמה בלחמנייה עם המון חרדל וקטשופ וגם כרוב חמוץ מקופסת שימורים עם טעם של ילדות וזיכרון של יום העצמאות. בחיי שכל הקומפוזיציה הייתה יכולה להוריד לי דמעה, אם הסם המזויין לא היה חוסם לי את הרצפטורים של הרגש. האיש הזה באמת היה נחמד, בלי רעש וצלצולים, ככה בשקט דחף לי ליד שקית עם פחית קוקה קולה קרה. וזה באמת סידור מצוין עבור שנינו. אני זכיתי לארוחה ואילו הוא השקיט את מצפונו שכספו לא ישמש אותי לרכישת סמים. נזכרתי איך היינו מסתובבים עם ההורים במסיבת יום העצמאות, בין מאות האנשים, ההמולה והצפיפות, אמא ואבא היו קונים לנו מזון מהיר מהדוכנים וצעצועים שזהרו והבהבו בצבעים והיינו מלאי ציפייה לזיקוקים, לפעמים אבא היה נושא אותי על הכתפיים שלו הרחבות והייתי אוחז בתלתלי ראשו כמו במושכות של סוס. אני זוכר את מגע שערו של אבא שלי סמיך וחזק בין אצבעותיי הקמוצות ואת התלהבותי להיות גבוה מעל כולם. כעת אני צועד בכבדות על המדרכות שכבר הספיקו להתייבש מממטרי הלילה, הרוח מקפיא את עצמותיי ומהתל בבגדיי, אני רוכס את המעיל הצבאי סביב צווארי ומסדר על ראשי את כובע הצמר השחור כדי שיכסה היטב על אוזניי. הצהרים לבשו תחפושת ערב ואור השמש החוויר והתקשה לחדור את העננים. אני רוצה להגיע לחורבה, לקחת עוד מנה, אינני יכול לחשוב על שום דבר אחר. אני מסיט את הפח הגלי שחוסם את הכניסה לחצר המוזנחת, הגשמים של הימים האחרונים הצמיחו עשביית פרא של חובזות גבוהות, דגנה הודית וסרפד. אני יודע לזהות את העשבים השונים בזכות אבי שהיה לוקח אותי אל השדות ומלמד אותי מה מהעשבים ניתן לאכול, ממה מכינים תה חם ובמה אסור לגעת. הוא היה חיית פרא, אבא שלי, הכיר את הארץ כמו את כף ידו; מה שהמבוגרים כינו "מלח הארץ", והזקנים היו וודאי קוראים לו "מאנץ'". בשבילי הוא היה כל יכול, עד שקיבל את השבץ המוחי ואז הוא לא היה יכול כלום.

המעטה הירוק מכסה על האשפה שהשכנים נוהגים להשליך פה, מה שמוזנח ונטוש וסגור סביב בגדר אטומה הוא לא יותר מאשר מזבלה האוגרת חפצים ישנים, אשפה ונרקומנים חסרי בית. אני שומע רעשים כשאני נכנס מבעד לפתח המיותם מדלת, הנעלים הצבאיות שלי גורסות שברי זכוכיות ואבנים קטנות הפזורות סביב, אני שומע נהמה או גרגור ומה שנשמע כמו בכי או יללה, וקללה או שתיים ברוסית, מה שמבהיר לי שהקווקזי נמצא בחדר השני. אני ממהר לשם כי יש לי תחושה לא נעימה, אני לא סומך על הקווקזי שלמעשה אינו קווקזי, הוא גבר רוסי בשנות החמישים לחייו, עוג גדל גוף ובעל עור מעט שחום ושיער בצבע פחם, ויכול להיות שבגלל זה קוראים לו הקווקזי. הפנים שלו קשות כמו אדמה ומחורצות כמו הירח, יש לו לסת ענקית ומחודדת, השפתיים הצרות שלו הופכות את פיו לפס חד ממדי ועיניו קטנות וערמומיות. 

הסיבה היחידה שאני חי עם הבריון הזה היא כי כל ההומלסים האחרים כל כך מפחדים ממנו עד שאף אחד אינו מתקרב לחורבה שלנו. החדר מואר באלומת פנס שהושלך על הארץ ומטיל בכתלים ובתקרה יותר צלליות מאשר אור, אני רואה את הקווקזי שרוע על שק השינה שלו ותחת זרועו השמאלית, בלפיתת חניקה, מבצבץ ראשו של כלב, בעוד ידו הימנית מחפשת משהו בתרמיל שלו. כשהוא מבחין בי הוא מחייך ומוציא את סכין הציד הגדולה שלו שהלהב שלה חד כל כך, שפעם הוא הראה לי איך הוא מצליח לחתוך ברזל בניין קוטר 8 מ"מ וזה אפילו לא גירד ללהב. על אף שהאור דלוח ואפרורי אני רואה את הפחד בפניו של הכלב, עיניו כמעט ויוצאות מחוריהן ופיו מקציף בריר. 

"שלום לך, מר גלר, היום אני להכין ארוחת כלב חחח," הוא צוחק והכלב מתחיל להשתולל, מניע את גפיו כמו חרק מגודל ומנסה לנשוך את הקווקזי, אבל זרועו של הקווקזי סוגרת בעוצמה על הצוואר הקטן וכל שנשאר לכלב לעשות הוא לנשוך את האוויר. 

"מה אתה עושה?" אני שואל אותו ואני רואה שהוא מקרב את הסכין לצווארו של הכלב. 

"אמרתי לך, אני הולך להכין לנו ארוחת כלב."

אני מרגיש בחילה בדפנות הבטן והלב שלי פועם במהירות, אני לא יודע אם הוא מתכוון לאכול את הכלב אבל אין לי ספק שהוא יהרוג אותו רק בשביל הכיף. 

"מה הוא עשה לך?"

"סוכה בלאט ישן בשק שינה שלי," הוא אומר ויורק על הגוף המפרפר תחת ידיו.

"בבקשה תשחרר אותו," אני מבקש

"אתה לא להיות חייב לאכול ממנו". "אבל זה טינופת אני להרוג אותו בכל מקרה."

"אני לא רוצה פה את כל הדם איפה שאנחנו ישנים," אני מנסה כיוון אחר.

הוא חושב רגע, הגבות שלו מתכווצות כמו גומי של תחתונים, אבל היד שלו עדין מצמידה את הסכין לצוואר של הכלב. 

"זה לא להיות בעיה בכלל גלר, אני לשחוט אותו בחוץ בלאט," הוא אומר, צוחק ומתחיל להתרומם על רגליו, הכלב בין זרועותיו מתנפנף כמו חבילת סמרטוטים.

"אני אתן לך מנה בשבילו," אני אומר מבלי לחשוב.

הוא עומד מולי, אולי מטר תשעים וחמש גובהו, הכלב ממשיך להשתולל בידיו כאילו היה עכבר במלכודת, ואני כמעט יכול לראות את הגלגלים בראש עובדים כשהוא שוקל את הצעתי. אך אז במפתיע הוא מושך בכתפיו ומתקדם לפתח ומותיר אחריו ריח חזק של אלכוהול. 

"קווקזי," אני קורא אחריו ורואה את גופו הענק חוסם את אפלולית היום ומסתובב כלפיי,

"אני רוצה את הכלב הזה." 

"ואני להרוג אותו רוצה בלאט, אני למצות אותו, אתה לך למצות לך כלב שלך!" הוא אומר ואני מסתכל על החיה המסכנה לכודה בין הידיים שלו, בטוח שזו רק שאלה של מחיר. 

"שתי מנות, אני מוכן לתת לך, שתי מנות מזויינות," אני מרים עליו את קולי ושוקל אם יהיה שווה לריב אתו בשביל הכלב העזוב.

הוא פוסע לעברי ונעמד קרוב ואני מריח את מבשלת האלכוהול שנודפת מהבל פיו, אני רואה את העיניים אחוזות האימה של הכלב. מתעורר בתוכי משהו שרציתי לשכוח, שהדפתי מעליי, ופתאום אני מוצא שזה חזק ממני, שאין לי כל כוונה לתת לו להרוג את הכלב. אני מרים אליו את המבט כדי שיראה שאני לא מתכוון לוותר. 

"אני רוצה את הכלב ואני מוכן לשלם לך עליו שתי מנות, זה דיל הוגן," אני אומר ומושיט כלפיו את ידי. אין בפנים שלו שום דבר רך ואין שם הסכמה, ההפך, הוא מקשיח אותן יותר ואני רואה בזווית שפתיו שריר קופץ בעצבנות ומושך עמו פיסה קטנה של לחי שעירה. כל הגוף שלי נדרך, אני מרגיש שכל החרא עלול להציף אותי הלילה, אני רק רוצה שהבן זונה המגודל הזה ישחרר את הכלב ואז אני חייב להסתדר עם מנה, כבר לפני שעה הייתי חייב אבל ניסיתי למשוך, ויתכן שההרגשה המחורבנת שלי נובעת בכלל מהתשוקה לסם. 

אני עוקב אחר היד של הקווקזי שאוחזת בסכין ומנסה לחשוב אם אספיק לתפוס לו אותה לפני שישסף לכלב את הגרון. הלב שלי רץ במהירות, זיעה זולגת במורד עורפי, אני נושם בכבדות אך מנסה להסדיר את נשימותיי, אני רוצה לצנוח אל הארץ ולהזריק, ולשכוח מכל הסיפור הזה. 

"אתה לתת לי שלוש מנות בשבילו בלאט." הוא לא שואל, הוא אומר, ודוחף לי את הכלב אל תוך הגוף, מה שגורם ליצור הקטן להתפרץ כמו פצצה קטנה ונשכנית אך השיניים שלו אינן מצליחות לחדור את המעיל שלי, אני מחבק אותו חזק ומלטף את הראש שלו ולוחש לו באוזן שעכשיו הכל בסדר, שהוא יכול להירגע, ואני מתיישב אתו על שק השינה שלי ומניח אותו בעדינות לידי ומיד הוא בורח ומתחבא תחת אחד משברי הכיסאות. 

"שלוש מנות, גלר, או שאנחנו לאכול הוט דוג," הקווקזי צוחק צחוק מוקצן, אולי כדי לוודא שכעת, כשהכלב כבר לא בידיים שלו, אני לא מתכוון לחזור בי מהעסקה. 

"אמרתי שתיים והתכוונתי לשתיים, אחת אתה מקבל ממני עכשיו," אני אומר לו, מתיישב ישיבה מזרחית ומארגן את הפחית. 

"שתיים כי אתה חבר שלי, בלאט."