כלב – פרק 4

פרק 4 | נקניק

(לקריאת הפרקים הקודמים)

פרק 4 | נקניק

כלב לא זע, הוא נעלם תחת שברי הכיסא ובין פסולת הבניין, מכווץ כמו חיה ניצודה באור האפלולי, הולך ונמק עד כדי אפלה. הוא היה רוצה לנוס על נפשו אך הפחד משתק אותו, ידיו החזקות של הקווקזי הותירו על צווארו מכאובים וחבורות וריחו עדיין עז בנחיריו. הוא דרוך לריחות ולקולות, אוזניו רגישות דין כדי לשמוע צעדיו של עכבר בקצה החדר, לא כל שכן את תנועותיהם המגושמות של שני בני אנוש שזה מכבר חדלו לשוחח ביניהם. אחרי ששתה מהבקבוק עם המשקה החריף הקווקזי התיישב בגבו על הקיר, ואז הדליק לעצמו סיגריה שריחה עז לאפו של כלב. האיש השני מפשפש בצרור משלו מוציא מתוכו נקניק. "אתה רוצה לאכול?" הוא שואל את כלב ומנפנף כלפיו בגליל הריחני. כלב אינו מוכן ללכת שולל אחר להטוטי נקניקים, שלא יחטוף בעיטה הגונה בראשו, על כן הוא נדחק אחורנית כמה שיותר, מצטופף לכדור קטן של פרווה, כאילו היה גור שאך זה נולד, מחריש נשימותיו ומתגעגע אל צוקרמן. 

ריחות רבים מכים באפו, שני אנשים וגם שאריות ריחו של איש נוסף שלא נמצא בחדר, ריחות מכרסמים בחשכה בחיפוש אחר מזון, ניחוחות שוודאי היו מעסיקים אותו אילו לא היה מפוחד וכואב. האיש מחזיר את הנקניק אל צרורו וכעת הוא מדליק אש ומתעסק בעניינים נסתרים שאינם נהירים לכלב. הכאב ברגלו פועם בחוזקה, הוא מקפל את זנבו ומתייסר במכאוביו, מלקק את המקום אך אין די בליקוקיו כדי להביא מזור.

הערב הניס כל אור ורוח מכה בענפי העץ הצמוד אל הבית ושורק בעד חריצי קרשים שקובעו בחלונות. כלב חש צורך לבכות אך כובש יללותיו. האיש לוקח סכין ומוציא מתיקו את הנקניק, פורס ממנו חתיכה קטנה ומשליך אותה לעברו של כלב ואז חותך גם לעצמו אחת, מכניס לפיו ולועס באיטיות. ריח הנקניק מכה כסופה באפו של כלב עד שאין הוא מסוגל לעמוד בפניו, רגליו מכלות את המרחק בזחילה איטית ומייסרת עד שהוא מגיע לחתיכה הריחנית, אוחז בה בשיניו הקדמיות וממלט אותה עמוק אל מחבואו. 

"טעים לך? גם לי טעים, מזון של עניים אבל יכול להישמר שבועות ארוכים גם בלי קירור, אני אוהב נקניקים."

"מה אתה עכשיו לא רק לנסות לכופף כפיות, גם לדבר עם כלב בלאט? אתה להיות… איך קוראים לזה נו, זה משוגע," הקווקזי אומר. 

"הוא רשע מרושע הבן זונה הזה, טוב שהגעתי בזמן," האיש מסנן לחישה אל כלב ומשליך לעברו חתיכת נקניק נוספת. 

כלב שומע את עצמותיו של האיש חורקות כשהוא מזיז את איבריו, הוא מריח את ריחות גופו אך ניחוח רגשות נעדר ממנו, לא פחד ולא שמחה, לא עצב ולא אימה. 

"איזה קור היום, אה כלב? קיץ ארוך ומייגע ואז בום נוחת החורף בלי אזהרה". הוא פוכר ידיו ומעסה אצבעותיו בחוזקה, ואז לוקח שמיכה ומתעטף בה.

"אתה נראה יותר גרוע ממני, מרוט ומוזנח, איך הגעת לשק השינה של הקווקזי?" הוא אומר ואז שולח מבטו אל הרוסי הענק ואל גופו שמקופל כעת כמו גשר שהופצץ, חלקו תלוי באוויר ועוד רגע יקרוס.

"נולדת ברחוב או שנזרקת לשם? בטח יש לך חתיכת סיפור, לכולנו יש". הוא משליך לעברו של כלב עוד חתיכה של נקניק ונאנח. 

כלב מקשיב לקולו של האיש ואוכל את הנקניק וטעמו מנחם. הוא מנסה לתהות על קנקנו, הרי כבר הולך שולל פעמים רבות על ידי אנשים בעלי מתק שפתיים. נדמה שחלפו ימים רבים מאז שנשך אותו הכלב ההוא. כשעברו לא רחוק ממנו שיחרר האיש את הרצועה ועודד בצעקות את הכלב הגדול להתנפל ולנשוך. וכלב לא הספיק לברוח, הכלב הגדול תפס אותו ברגל ונפנף בו כמו שחתול עושה לציפור קטנה. הוא הצליח להימלט בעור שיניו, אחרת היה מוצא את מותו בין שורות שיניים חדות. 

כעת האיש פורש את שק השינה שלו על הארץ ואז באיטיות נשכב פרקדן, ראשו לא רחוק מכלב, הוא פורס חתיכת נקניק נוספת ומניח אותה ליד שברי הכיסא. "אני כזה מטומטם, אתה בטח מת מצמא", הוא אומר לעצמו ואז מתרומם לישיבה, מוציא מתרמילו בקבוק מים, מאיר סביבו בפנס קטן שמגלה את ערמות הזבל, מרים סמרטוטים, הופך בעיתונים ישנים עד שמוצא, כלי פלסטיק מעוגל שוודאי הכיל מזון כלשהו. הוא חובט את הכלי הריק על מכנסיו לרוקן ממנו לכלוך ואז מוזג לתוכו מעט מים ומניח ליד שברי הכיסא. קולות נחירה רמים עולים מקווקזי השעון על הקיר, נחירותיו עזות יותר משל צוקרמן ומפריחות אל אוויר החדר ריח משקה חריף וריקבון. האיש שוכב על שק השינה שלו ומגחך. "עכשיו הדביל יישן עד הבוקר", הוא אומר לכלב ומוציא מכיס מעילו חפיסה של טבק סיגריות, ולאור הנר מגלגל לעצמו סיגריה. לפני שהוא מצית אותה הוא חותך לכלב עוד פיסת נקניק, ואז מתהפך על הגב, מצית בסיגריה אש כתומה ונושף את העשן אל התקרה שעטופה בחשכה ובעשן וברעשי הרוח והגשם. 

"אתה יודע, כלב, אני כל כך עייף, כאילו לא ישנתי חודשים. זה עצוב מה שקורה לנו, שאנחנו ככה פה ולאף אחד לא אכפת". 

הקול של האיש שקט, עמוק, רגוע ונעים, כאילו הוא ישן ובכל זאת מדבר.

"הייתי אדם רגיל, אנשים רגילים הם כמו כלבים רגילים, אוכלים, מחרבנים, ישנים ומזדיינים, חיים את החיים." הוא עוצם את עיניו, וכך גם כלב. "בטח יש לך אחים ואחיות, נכון? גם לי יש אח אחד וגם אחות, ואמא שהיתה מורה ואבא עורך דין, הוא היה פעם קצין בכיר בצבא אבל עכשיו הוא במצב יותר גרוע ממני", הוא אומר וצוחק. כלב מגרד באחוריו ברגלו הבריאה אך מיד חדל, כי גם התנועה הקטנה ביותר מכאיבה לו. 

"יכול להיות שהייתי דפוק מההתחלה, אבל כולנו דפוקים, לא?" האיש מניח את הראש על שק השינה ונושף את עשן הסיגריה אל התקרה, מבחוץ נשמעת צפירה ארוכה ומרחוק סירנה של ניידת משטרה. המילים של האיש דועכות באיטיות ואז הוא הוא משתעל שיעול ארוך וכבד, קווקזי מרעים בנחירותיו וגשם עז יורד בחוץ, ריחו חודר אל החדר ומכניס אל אפו של כלב את ריחות שמני הצמחים והעצים המתמוססים באדמה הרטובה. 

"אני לא סובל אותו עם כל הסיפורים שלו על צ'צ'ניה וכל הדברים הנוראים שהוא כל כך גאה שעשה שם. יכול להיות שהוא מזבל במוח, אבל אני עשיתי דברים לא פחות גרועים, תאמין לי שגם אני הייתי בן זונה גדול". הוא מנמיך את קולו ואז מתהפך על הצד, מגלגל סיגריה נוספת ומצית אותה. הכלב מתבונן בו ממחבואו, הוא רואה מעט מאוד מפניו של האיש, פיסות קטנות לאור ריצוד שלהבת בערתו של נר בודד. 

"כולם היו גאים בי. הם אמרו שאני גיבור ואני בכלל לא הרגשתי גיבור. הייתי נבוך, התביישתי. אתה יודע, כלב, לא אמרתי את זה אף פעם, אבל לפעמים אני חושב שהיה הרבה יותר קל פשוט להישאר שם בשג'אעיה מאשר לחזור הביתה. אתה מבין מה שאני אומר לך?"