בחירתה של נדיה

אני שוכבת על מיטת הטיפולים שלה בחדר העבודה הקטן שמשמש אותה אצלנו בכפר. יש בינינו חיבה הדדית, גם היא מאוד אוהבת בעלי חיים. אני אצלה בטיפול ומתגלגל לנו דיבור על הג'ונגלים של ברזיל, ולהפתעתי נדיה אומרת לי: "כן, אין על ברזיל". "היית שם?" אני שואלת בהפתעה, היא לא נראית לי הטיפוס. נדיה צוחקת. כן, כמעט שלוש שנים. "מה?" אני קוראת בהפתעה ומתרוממת לחצי ישיבה. "כן, ומתוכן שנה בכלא", היא ממשיכה בנונשלנטיות, כאילו הזמנו עכשיו שתייה בבית קפה, ודוחפת אותי בעדינות אחורה, בחזרה לתנוחת הטיפול. ונדיה מתחילה לספר לי סיפור מטורף שנשמע לי כלקוח מסדרה בנטפליקס ויש בו מילים ומשפטים כמו בלדרות סמים (שלא בידיעתה), הרואין, קוקאין, כליאה של שנה בכלא נשים בסאן פאולו בברזיל, וכאלה. היא מספרת איך אחר כך יצאה מהכלא אבל בגלל הקורונה היא היתה חייבת להישאר שם עוד ועוד, בלי יכולת לחזור הביתה. על היאוש, הגעגוע העז לילדיה ולאיש שלה שחיכו לה בבית בצפון הארץ. וכמה היתה חסרת תקווה, ולאילו סרטים נפשיים נכנסה, ומי הציל את המצב ועזר לה להחזיק את הראש מעל המים? גור חתולים אחד קטן מאוד, רזה מאוד וחולה, מצער בעלי חיים בסאן פאולו, שנתן לה תקווה ואהבה עד לחזרתה לארץ. 

אני שוכבת ומקשיבה המומה וכלל לא חשה את כאב המריטות של השיער שהיא מורטת מרגליי עם שעווה. 

נדיה ידידתי יצאה מסתבר לברזיל עם חברה מהארץ לנסיעת עסקים שקשורה ל… עסקי זהב. זהב? כן, ככה היא אמרה. היא מספרת שחוץ מזה שהיא קוסמטיקאית גם יש לה עסקים בחו"ל בתחום זהב וגם בענייני נדל"ן. חברתה והיא העבירו שבוע וחצי בענייניהן שם, וכבר התחילו את המסע חזרה ארצה, הגיעו אל שדה התעופה בסאן פאולו והמתינו לטיסת החזור לישראל. הן היו אחרי צ'ק אין וכל השאר. התיקים היו על המסוע של העליה למטוס והיתה להן עוד שעה עד העליה. הן ישבו לפיצה וקפה, מצב רוחן היה מעולה, כשלפתע ניגשו אליהן שני שוטרים ברזילאים וביקשו לראות את הדרכונים. הם השוו אותם לשמות שבידיהם, אחד השוטרים הצביע על תיק ושאל אם זה שלהן. נדיה השיבה בחיוב (התיק היה של חברתה, אבל נדיה אומרת שאמרה להם שהוא שלה, כי החברה אינה דוברת אנגלית והיא לא חשבה שזה בכלל משנה משהו). 

השוטרים החזירו לחברתה את הדרכון, אמרו לה סליחה ותודה. טיסה נעימה. ואילו את נדיה הובילו לחדר צדדי, שם התבשרה שהיא מואשמת בניסיון הברחה של הרואין. לדבריה, התיק היה מלא בבגדים של חברתה, אבל… גם בהרואין. היה סם בכל מקום אפשרי בתיק: בידיות, בגלגלים, בדפנות הקשיחות ובנוסף היה תא תפור נסתר מלא בסם. היא הכחישה כל קשר והתשובה שקיבלה מהשוטרים היתה: בית המשפט יחליט. הסיעו אותה אל כלא הנשים הזרות בסאן פאולו. שם היא חלקה חדר עם צעירה שנתפסה על עבירת דומה והחלה ללמוד איך חיים בכלא. יום רדף יום, והתברר לה שזה לא הולך להיות סיפור קצר. היא נערכה למשפט ובינתיים למדה פורטוגזית. "הייתי חייבת להיות חזקה. יש לי בבית בעל ושני ילדים שמחכים לי. ידעתי בתוכי שאני חייבת להסתדר, לצאת שלמה ובשלום מהמצב המטורף שאני נמצאת בו בכלא בברזיל, רחוקה מאד מהבית ומהמשפחה". היא אומרת לי. "למרות רגעים של ייאוש ופחד, אובדן תקווה ותחושה קורבנית. ידעתי וזכרתי כל הזמן שאני חפה מפשע".

חלפה שנה, ההליכים המשפטיים התמצו, ואיכשהו, כנגד כל הסיכויים, היא הצליחה להיחלץ. היא לא מצליחה להסביר איך בדיוק, אבל מאמינה שהברזילאים פשוט הכירו בחפותה והגיעו למסקנה שהתיק עם הסמים אכן לא היה שלה. אני מקשה ושואלת אותה כל מיני שאלות, אבל היא אומרת שפשוט יום אחד באו ואמרו לה שהיא יוצאת לחופשי. וזהו. אוקיי, שיהיה. נדיה יצאה מכלא אחד לכלא שני – מציאות הקורונה טפחה על פניה. זה היה בשיא פאניקת הקורונה, לא היו טיסות. סגר מוחלט בברזיל וכמעט בכל העולם. אין בא ואין יוצא. היו בידיה דרכון ישראלי ודרכון רוסי, אבל הרשויות בברזיל הודיעו לה שמכיוון שהיא שוהה כבר יותר משלושה חודשים במדינה, אסור לה לצאת מגבולות ברזיל. היא נדרשה להישאר כמו כל שאר האזרחים. 

זה היה רגע של משבר גדול. היא האמינה שעברה את הגרוע מכל, שבקרוב תתחבק עם משפחתה, והנה היא עדיין כלואה בברזיל. "בכיתי המון, הילדים ובעלי בכו הרבה בכל פעם שדיברנו. הרגשתי את הייאוש מכרסם בי. הגעגוע שלי לילדיי הכאיב לי מאוד ונהיה בלתי נסבל עבורי. השותפה שלי לדירה היתה במצב דומה. גם היא השתחררה מהכלא ולא יכלה לשוב הביתה. יאוש גמור". 

בוקר אחד, הבחינה ברחוב בחתלתול קטן ואומלל, שנראה קצת כמו גור של חתול סיאמי. הוא היה חולה, והיא אספה אותו ולקחה אותו לווטרינר. הגור היה על סף מוות, אבל היא היתה נחושה להציל אותו. וכך היה. לאחר הטיפול הוא התאושש בביתה, הלך והתחזק מיום ליום. היא העניקה לו את השם לובוב (אהבה ברוסית) וטיפלה בו יום ולילה במסירות רבה. הדאגה אליו, היא אומרת, הפחיתה מיד את רמת הסטרס והעומס הרגשי שלה לגבי המצב הנוראי שלה. תשומת הלב שלה עברה להצלת חייו של לובוב, היה מישהו אחר שהיא צריכה לטפל בו ולדאוג לו, לתת לו אהבה ולקבל ממנו חום ואהבה. הוא עורר בה חוש אימהי. הר הגעש ההרסני של האימה והזעם נרגע, והודות לגור הפצפון היא התמלאה שוב באנרגיה חיובית ובתקווה. לובוב הפך למרכז חייה. 

הוא הבריא לגמרי והתגלה כגור מתוק, יפהפה ושובב כדרכם של גורי חתולים. היא טיפחה אותו ושמרה עליו מכל משמר. המשפחה בישראל כבר הכירה אותו היטב דרך שיחות הווידאו היומיומיות שלהם. היא אומרת חד משמעית שבלעדי החתול, לא היתה מצליחה לעבור את תקופת הקורונה בברזיל לבדה. "האהבה שלי אל גור החתולים הזה, והאהבה שלו אליי הפכו אותנו למשפחה בזמנים שהייתי קרועה מהמשפחה שלי בישראל, בודדה ועזובה, ואי הוודאות בחיי היה עצום". 

לובוב היה כבר כמעט בן שנה כשנפוצה השמועה שלקראת חג המולד 2021 נדיה תוכל לטוס הביתה. היא מיהרה לדאוג לניירת ורכשה לחתול כרטיס למושב לידה בטיסה. בבידוק הביטחוני היא מספרת שהלב שלה דפק חזק ומהר. למרבה האימה, שוב ניגש אליה אדם במדים וביקש ממנה לסור הצידה. היא כמעט התעלפה. הסתבר שיש בעיה עם המסמך של לובוב והוא לא יכול לעלות לטיסה. היה חסר נייר אחד ונאמר לה שבישראל לא יסכימו לקבל אותו בלי הטופס שהיה חסר. "את יכולה להשאיר אותו פה ולעלות לטיסה, אין בעיה", אמר לה האיש במדים. נדיה לא האמינה למשמע אוזניה. להשאיר אותו? את התינוק שלה? זה שהחזיק אותה עם הראש מעל המים ונתן משמעות לחייה בשנה אולי הכי קשה שידעה? מצד שני, המשפחה בישראל, בעלה והילדים מחכים לה בקוצר רוח. לא ראו אותה שנתיים… הגעגוע עז. היא גם לא ידעה מהיכן תשיג כסף לעוד שני כרטיסי טיסה חדשים. היא ביקשה חמש דקות לחשיבה בשקט, עיניה היו נעוצות בלובוב שישב רגוע ובוטח בכלוב הנסיעה שלו, לצידה. 

היא לא עלתה על הטיסה. למרות געגועיה העזים הביתה לבני משפחתה, לא יכולה היתה לחשוב אפילו להשאיר אותו מאחור. "הוא הרי היה שנה שלמה התינוק הברזילאי שלי, הוא מי שהעניק לי מחדש אהבה, כוחות ותקווה".

זה לקח עוד שלושה חודשים שלמים עד שהניירת הסתדרה. חברים בברזיל עזרו לה, קנו לה ולחתול כרטיסי טיסה חדשים והפעם, סוף כל סוף זה קרה. במרץ 2022 הם עלו יחד על הטיסה וישבו זו לצד זה מאושרים. הם חזרו הביתה.