הפוטושופ של החיים

לפני כמה זמן מצאתי ערימה של תמונות ישנות של המשפחה העתיקה של אמא ואבא שלי. אצל אשכנזים מדובר על תמונות של "לפני" ו"אחרי" רק לא של דיאטה, של השואה. שחור לבן, דהויות קצת, מטושטשות אבל מלאות עוצמה. התחלתי לחפש איך לשמר את הדבר העתיק הזה אבל החיים לקחו אותי למה שאוהבים לקרוא "השוטף" (כי הרי החיים שלנו הם שצף מרהיב של פעילות ולא סתם להוציא כלים מהמדיח ולהכניס כלים למדיח וחוזר חלילה) ומאז, לא נגעתי בתמונות. הן הולכות ומצהיבות על מדף והדיגום היחידי שעשיתי זה להכניס אותן לשקית אוכל מרמי לוי.

לפעמים, תוך כדי דיון אינטרנטי חוצב להבות ומזועזע מישהו פתאום יגיד לך: שמע, אתה חי בבועה. המתוחכמים יותר יאמרו–אתה חי בתוך "תיבת תהודה" (כי הם כאלה, גם המטאפורות שלהם נשמעות מהודרות). תראה אותך, הפיד שלך מלא באנשים שחושבים כמוך. משום מה זה נתפס כאסון גדול. אקט שמרני של דלילות אינטלקטואלית. כי הרי אין מספיק אידיוטים מסביב בחיים האמיתיים שלי, אני גם חייב לפגוש אותם כשאני רובץ על ספה בסוף יום עם רמה קוגניטיבית של שומר מסך והדבר היחיד שאני מסוגל לעשות זה לגלול בפייסבוק. גם שם, איש אינטליגנטי שכמוך, גם שם אתה תשב ותשמע את הדברים המטומטמים שיש לי לומר! אתה ח ו ש ב שנגמר היום אבל לכרמלה הנומרולוגית יש עוד מה לומר לך! מי אתה חושב שאתה, שתשב לך בבית שלך על הספה שלך ולא תיתן לדעה הלא מנומקת והמופרכת שלי להישמע בין הקירות שלך! כמו ילדים שצועקים עליי בחצר בית הספר: תיבאאאת תהודה! תיבאאאת תהודה! אז אני נבהל ומארח את כולם ובתמורה הם מתפרעים לי בפיד כאילו אין מחר. לא כולם תוקפים כמובן, סתיו עם וו כותבת תודה על הפוסט הזה! מנחם מגני תקווה כותב למישהו: תודה שיש אותך. רק כרמלה הנומרולוגית כותבת שזו בושה! אחד ועוד אחד, הלילה יורד ואני כבר הולך לישון אבל גם על הכרית אני עדיין גולל פוסט ועוד פוסט והפוסט של כרמלה הנומרולוגית הוא הפוסט שאיתו אני נרדם.

אבל יש קבוצה אחת בפייסבוק שהיא הדבר עצמו. "צריכים פוטושופ" קוראים לה. אני לא יודע אם יש כזו באינסטגרם, אני זקן מדי. גם לא בדקתי. הקונספט הוא אנשים ונשים שרוצים לשנות משהו בתמונה מסוימת ולא יודעים איך. הם מעלים לקבוצה ומבקשים שמישהו יעשה עליה עבודה. מעבדה אנושית אדירה. יש המון כאלה שמבקשים שיהפכו אותם שזופים. שזוף זה לא לבן לא שחור. כי לבן זה שדוף ושחור זה רדוף אז שים אותי במדיום-וול, שיראו שאני בבסיס לבן אבל לבן בשמש, חי טוב. כל היום בננה לוטי בים וטרקים בהרים. מישהו מבקש שיורידו לו בתמונה את הכיפה מהראש כי חלאס, הוא כבר לא מגיע לבית משפט אז אין צורך. וזאת שמבקשת שישימו לה כיסוי ראש כי כבר לא נעים ככה עם השיער בחוץ, היא שומרת על צניעות יום כן יום לא. היום לא. אבל מחר. אז שיהיה לה למחר.

והכי הרבה אנשים מבקשים לשנות את הרקע שהם מצולמים בו. אישה עומדת בחדר, מאחוריה מראה, טחב על הקיר, מברשות שיניים ומי פה. והנה, היא מבקשת, מי יכול לתת רקע מגניב. מלא אנשים טובים עם יכולות בפוטושופ עושים עבודה על התמונה ומעלים את התמונות המתוקנות בתגובות. ואז, הו אז, היא כבר לא אישה שדופקת פוזות למראה באמבטיה בבית שלה אלא היא אישה על רקע חוף בקריביים או רחבה אפילה וזוהרת של מועדון אירופאי. אצל גברים בקבוצה זה די דומה – מעלים תמונה ומבקשים שינוי של הרקע. ואז הם כבר לא גברים שיושבים על כיסא פלסטיק באור יהודה או דחוסים בתוך חדר עם מכונת כביסה בפלורנטין. לא, עכשיו הם גברים ראויים על רקע של אופנוע בהרים של הודו, על הסיפון של יאכטה מפוארת בים, בחניון ליד רכב מהחלומות, עם נשק מטורף ביערות העבותים של אוקראינה.

אז לפני כמה זמן לקחתי את התמונות הישנות של המשפחה העתיקה של אמא ואבא שלי והלבשתי עליהן את האפליקציה הזאת שמחייה תמונות. פתאום מתוך השחור לבן האנשים בתמונה החלו להזיז את האישונים והיו נראים חיים לרגע. זה היה מרגש בהתחלה ומצמרר בהמשך. כי תמונה צריכה להישאר תמונה והחיים צריכים להישאר החיים. אולי. אני לא בטוח.

ישנם גם אלה שמבקשים להסיר את זה שלידם. רקדת במועדון. הצטלמת עם מיטב הבגדים ודפקת את מיטב המבטים, התמקמת בול בספוט שמקרין את מה שאת רוצה וצילמת. את עצמך כמובן. ואז, אלליי, מישהו העז להיות שם עם מבט בוהה מאחורייך, ונכנס לתוך הרגע המפואר שבו צולם הדבר המפואר שהוא את. זוועה. ויש את האחת שהצטלמה בבית קפה עם כובע צמר ומעיל חצי קשמירי בשתי דקות החורף בתל אביב ומישהי העיזה להיות שם לא מאד קרוב אבל מספיק קרוב כדי, לעזאזל, אשכרה להיות בתוך הפריים שלה. ועוד איך להיות בתוך הפריים? עם הגב. ועכשיו אני, שמצאתי חניה, שהזמנתי מקום, שסבלתי את האנטיפתיות של המארחת, סוף סוף מתיישבת, מצטלמת בבית קפה האירופאי שלי בכיכר דיזנגוף, מצליחה לחמוק מכל השליחים של וולט שנכנסים לפריים, תופסת רגע אחד ודופקת תמונה. עכשיו אני צריכה לסבול את הגב של זו שעומדת לא רחוק בתוך התמונה שלי. אז אותה מצטלמת מעלה את התמונה ומבקשת, אשכרה, באלה המילים: מישהו מוכן להוציא את התחת של זאת מאחוריי מהתמונה?

אחרים מעלים תמונות של הילדים ושואלים אם מישהו יכול להוריד מהאף של הילד הקטן את גוש הנזלת שנתקע לו דווקא כשצילמנו או להפוך את הפנים המבואסות של הילד המתבגר עם המבט של טרום אפוקליפסה שתקוע לו על הפנים, להפוך אותם, אם אפשר לפנים מחויכות. כי כאלה אנחנו, משפחה מחויכת בלי נזלת.

אבל ישנם מי שמשאירים אותך דומע. בלי ציניות. אחת לכמה זמן מישהי או מישהו מבקשים לחדד תמונה של מישהו יקר להם שמת או לחבר בין תמונה של מישהו מעכשיו לתמונה של מישהו שמת כי הגעגוע גדול. אחת שבעלה מת לפני שנים והילד שלהם גדל מאז והיא רוצה שמישהו יחבר בין התמונות של הבעל והאב המת לבן שגדל כדי שלפחות היא תוכל לדמיין איך האבא של הילד שלה היה נראה ליד הבן שגדל בינתיים. אתה יושב מול זה ובא לך רק לחבק את המת ואת החי, את מי שהלך ואת מי שמתגעגעת. אבל זה פייסבוק אז אתה עושה לייק של סמיילי מחבק לב.

אבל רגע, איך הגענו מיאכטה למוות? זה העניין לדעתי. כי הצילום האובססיבי הוא בין השאר המלחמה שלנו בסופיות. אנחנו מודעים לזה שכל רגע עובר, שלכל דבר יש סוף. אז אנחנו מצלמים כדי שהסוף הזה לא באמת יקרה, שהרגע יקפא. נאחזים ברגע חזק דרך קליק אחד ואפילו שהוא נגמר על אמת, מחר נוכל להתבונן בו שוב, הוא לא באמת נגמר, הוא עדיין פה, בגלריה של הטלפון. צבעוני וחתוך נכון. וחוץ מזה, מה זה "נגמר על אמת"? בעידן הזה החיים ממירים את עצמם לתמונה, הרגע הממשי פחות חשוב מהתיעוד שלו ברשתות. אז בוא נרגיע עם ה"לא באמת" הזה. אבל הם מתעקשים להיות פה, החיים עצמם. עם הטחב בקיר והמברשות שיניים, עם האנשים שנתקעו לנו ברקע עם התחת שלהם ועם המבט הבוהה, עם המוות שלוקח לנו אנשים יקרים בלי שאנחנו יכולים להחזיר אותם לפה. כל אלה מתעקשים להיות פה. אבל אנחנו נותנים פייט. לפחות בתמונות שלנו, אנחנו נעיף אותם לקיבינימט. נקו לי את זה. פליז?