צאו לי מהלשון

צאו לי מהלשון

יש גוף כזה שנקרא האקדמיה ללשון, אולי שמעתן עליו. הגוף הזה מגן בחירוף נפש על שפת הקודש העדינה שלנו, ויש לו דף פייסבוק שהוא מופת של פאסיב–אגרסיב, דרכו הוא מנסה לוודא שנדבר כמו בני–אדם. לפני כמה שבועות הוציאה האקדמיה פוסט שהצהיר שאין דבר כזה "יקרות.ים". השפה העברית זה לא שוק, הוחלט כבר מזמן שריבוי בלשון זכר כולל גם נקבות, ואפילו אם מדובר ב–300 מורות ומורה אחד, השם הקולקטיבי יהיה "מורים".

כשלעצמי גם אני לא משתגע על הצורה הזאת, חברי.ות אקדמיה יקרות.ים, גם לי זה נשמע ונראה  מסורבל ומוזר. אני עוד פחות משתגע על העובדה שהשפה שלנו שומרת על כללי דקדוק שהתאימו לתקופה שבה היה מקובל למכור אישה תמורת גמלים, וכשאני אומר אישה אני מתכוון לילדה בת 14. הזמנים משתנים, אלחמדולילית, ואיתם גם השפה. כי שפה היא לא אביזר קודש עדין אלא כלי שימושי ויומיומי שנועד לתאר את חיינו המשתנים. הפתרון שאני אימצתי לשוביניזם המובנה הזה הוא שאני פשוט מגוון, לפעמים כותב בלשון רבים ולפעמים בלשון רבות. ככה זכרים זוכים לפגוש בחוויה שפנייה אליהם לא מתייחסת דוקא למגדר שלהם, ונקבות זוכות לפגוש בחוויה שהן חלק מהעולם. לא מושלם, אבל אמרנו ששפה משקפת את המציאות, והמציאות שלנו לגמרי לא מושלמת.

האמת היא שרק השם הזה, "האקדמיה ללשון עברית", מביא לי חשק לחטוב בשגיהות קטיב. סליחה, מי אתם בדיוק שתנהלו את השפה. מי בחר אתכן? (אני מסתכן בפנייה בלשון נקבה למרות שאני חושד שמדובר בגוף זכרי למדי) ותראו איזה פוסט מקסים הם הוציאו השבוע: 

"שאלה: איך קוראים למכשיר המשרדי שמחבר ניירות באמצעות סיכות קטנות?

אם התשובה שלכם היא 'שדכן' – אנחנו ממליצים בחום שתמשיכו לקרוא… ?

‏‍‍‍‍‍‍‍‍הגיע הזמן שכולם יֵדעו:‏ ‍‍‍‍‍‍‍‍

? המכשיר שמשמש לחיבור ניירות נקרא בעברית תקנית מַכְלֵב, ולא שדכן!‍‍‍‍‍‍‍‍

? לסיכות הקטנות של המכלב נקרא כְּלִיבִים.

‍‍‍‍‍‍‍‍? המילים כְּלִיב ומַכְלֵב קשורות אל הפועל הִכְלִיב שמוכר מלשון המשנה ופירושו 'תפר תפירה גסה', 'חיבר בחיבורים גסים'.‍‍‍‍‍‍‍‍

? לצד הכינוי העממי 'שדכן', בלשון הדיבור מהלך גם הכינוי מְהַדֵּק, אבל מדובר באטב להצמדת דפים (paper clip).‍‍‍‍‍‍‍‍

ומיהו שַׁדְכָן? מי שמתווך בין שני אנשים לשם זיווג! ‏ ‍‍‍‍‍‍‍‍

שתפו ותייגו חברים חובבי עברית וספרו להם ששדכן זה לא מה שהם חשבו… "

כן כן, כך האקדמיה יורדת אל העם: היא ממלאת את הטקסט באימוג'ים, כי אנחנו הרי לא מסוגלים לקרוא שלוש שורות ברצף. אבל חברות.ים אקדמיה יקרים.ות – צר לי, תצטרכו הרבה יותר מסמיילי ממושקף בשביל לשכנע אותנו להתחיל להגיד "מכליב". איזה מין מילה מכוערת זו? ו"כליבים"? אני במקומכם לא הייתי מפרסם ברבים את ההמצאה הצולעת הזאת, ופשוט נותן לה להכליב בחושך. "שדכן" זאת המצאה גאונית: גם מלאת הומור, גם מתלבשת הרבה יותר טוב על הלשון. האקדמיה מפילה אותנו מהכיסא בשנית כשהיא חושפת את הסוד האפל, מהו באמת שדכן: "מי שמתווך בין שני אנשים לשם זיווג!". טירוף, מי היה מנחש. נו, ומה הוא הכלי שאנחנו העם מכנים בשם שדכן? מה שמתווך בין שני דפים לשם זיווג.

קשה לפספס את הנימה המתנשאת ("אנחנו ממליצים בחום שתמשיכו לקרוא"), וגם את נזיפת הבונוס לבורים ועמי–הארץ (ולבורות ועמות): מה שקראתן לו מהדק הוא בכלל "אטב להצמדת דפים".  לכן אמרי מעתה: "מוטי, אתה יודע היכן נמצאת קופסת האטבים להצמדת דפים?" ולא חלילה "מוטי זרוק לי מהדק." שאלה: מה עושה האטב להצמדת דפים? הוא מהדק אותם יחד. אז למה לא לקרוא לו פשוט מהדק? כי זה יהיה מופרך כמו לקרוא ל"מיכל גז זעיר להדלקת אש" בשם "מצת".

מה שהאקדמיה מכנה בנחירת בוז "לשון דיבור" היא הדרך של שפה להישאר בחיים. שפת התנ"ך גם היא לשון דיבור – ככה דיברו אז. כל היופי בשפה טמון במערכת היחסים המעגלית שלה עם דובריה. וכשהאקדמיה מזדעזעת משימוש במילים לועזיות או אנגליות למונחים שקיימת להם חלופה (כלומר אלטרנטיבה) בעברית, היא שוכחת שחלק ניכר מהעברית התקנית הקדושה שלה נוצר דרך פלישה המונית של מילים בארמית. העברית של היום עוברת התכה עם ביטויים באנגלית מצד אחד, מילים בערבית מצד אחר, מונחים טכנולוגיים אוניברסליים – והמצאות שבאות מהרחוב. אנחנו לא חייבים לאמץ את כולם או את חלקם, זאת בחירה אישית, אבל לאף אחד אין סמכות בלעדית בנושא הזה. ובסופו של דבר הדברים מוכרעים בעזרת התהליך הכי טבעי ובריא שיש: אבולוציה, כלומר (וכאן אני מצטט ישירות מהדף של האקדמיה, שלמרבה השמחה לא המציאה שם עברי למונח הזה): "שמתפתח בהדרגה בהתאם לסביבה ולנסיבות".

מי הזיז את הנמר שלי

בבית שבו גדלתי, שגיאות בעברית לא היו אופציה. אמא שלי ניהלה במשך שנים אולפן לעולים חדשים, ועד היום כשאני מתלבט בקשר לאיות או לשימוש הנכון במילה מסוימת אני לא בודק בגוגל אלא מרים טלפון לאמא. מצד אחד מתנה גדולה, מצד שני אתגר לא קטן עבור ילד שגם ככה נתפס כגמד חנוני. ולכן עד מהרה פיתחתי לי שתי שפות. האחת ללא רבב, לשימוש בבית. האחרת "מקולקלת" בכוונה גדולה, כדי לא להתפדח מחוץ לבית. בין החבר'ה למדתי להגיד נראה לי עם קמץ ב–א' בהווה, למרות שיש לבטא את זה עם צירה. וכיסאות עם קמץ ב–ס' במקום שווא. זה לא היה פשוט, אבל עם הזמן הפכתי מיומן מאוד בהחלפת השפה מרגע שיצאתי מהבית, והחלפה חוזרת עם שובי. לכן מה גדולה היתה שמחתי כשלמייל של בראשית הגיעה התגובה הבאה: 

"שלום! אני לא יודע מי הוא גבי ניצן, אבל תחביר הוא פשוט לא יודע. המאמר שהוא כתב כאן זקוק לעריכה".

אין לך מושג, י. יקירי, כמה חיממת את ליבי. כל חיי קיבלתי עשיריות בלשון ותחביר, ובמקביל כאפות למכביר. העובדה שלהתרשמותך אני לא יודע תחביר היא תעודת הצטיינות בתחום לימודיי – "איך לא לדבר כמו שמוק מתנשא ועילאי".

שלא יובן שלא כהלכה: אני מת על השפה העברית. ואני מלא הודייה על הזכות שהיתה לי לגדול בבית שבו לשימוש נכון במילים היתה חשיבות כל כך גבוהה. זה חלק יקר ממני, ומסתבר שזה כלי אוניברסלי: גם כשאני לומד שפה חדשה, נדיר שאעשה שגיאות כתיב. משהו בעין ובאוזן מזמזם מייד. אבל כמו כל כלי, צריך לדעת מתי לעשות בו שימוש אינטנסיבי, מתי להניח אותו בצד ומתי להשתעשע בו. 

יש לי סדנה שאני מאוד אוהב, קוראים לה "לרכב על גב הנמר." בכל פעם שאני מפרסם אותה בפייסבוק אני מתחיל לספור את הדקות עד שתגיע התגובה הראשונה בנוסח "יש לומר לרכוב ולא לרכב". תאמינו לי (האמינו לי) שעוד כשרכבתי על בימבה ידעתי שיש לומר לרכוב. יש עם זה רק בעיה אחת קטנה: אף אחד לא אומר ככה, ובצדק: "לרכב" מרגיש הרבה יותר נכון, כמו "לשכב" ולא "לשכוב". וכשאני מזמין אנשים.ות (סתם, בשביל לעצבן את האקדמיה) לסדנה שלי אני לא רוצה שהם ירגישו שהם חוזרים לשיעור של המורה ללשון, לא בא לי שהם יתעסקו בשאלה "איך נכון לכתוב" אלא רק בשאלה "מה רוצה להיכתב". כשאת דוהרת על גבו של נמר פחות חשוב לאיית את שמו נכון ויותר חשוב לשמור על התנופה.

ואגב נמר, ההערה השנייה הכי פופולרית שאני מקבל כשאני מפרסם את הסדנה הזו היא "זה לא נמר, זה טיגריס". וזה נכון מבחינה זואולוגית. שם הסדנה לקוח מתוך פתגם נפוץ באזורים שבהם משוטטים טיגריסים טורפי–אדם, והוא אומר כך: "הדרך היחידה להימנע ממלתעותיו של טיגריס אינה כשבורחים מפניו או כשרודפים אחריו, אלא כשרוכבים על גבו." בעיניי זו מטאפורה יפהפיה לכתיבה מהסוג שאני מעריך: אני מוצא בתוכי טיגריס פנימי, משהו שבדרך כלל יגרום לי לנסות לברוח ממנו או להרוג אותו – ובוחר להשתמש בו כדלק לכתיבת סיפור, רוכב על גבו. אבל השם "לרכוב על גב הטיגריס" לא יושב טוב על הלשון, הוא טרחני ופלצני ואני חושש שהוא יזמן לסדנאות שלי את האנשים הלא נכונים, אולי אפילו חברי.ות אקדמיה.

ואולם

כל זה ממש לא אומר ששפה היא סמרטוט, ויש הבדל תהומי בין אבולוציה לניוון, בין פיתוח לבין הזנחה. רוב בוגרי בתי הספר של ימינו לא היו עוברים מבחן של כיתה ח' לפני 15 שנה, לא בגלל שהשפה שבפיהם עברה איזו התפתחות וצמיחה, אלא פשוט כי זה מעניין להם את התחת. וככה נולדו כמה מהמוטציות הכי מעצבנות ועלובות בעברית. אחת מהן מטריפה אותי באופן מאוד אישי:

"לרשום".

לא יודע איך הדבר הזה נולד, מה היה רע ב"לכתוב". אבל חשמל עובר לי בשערות הגב כשמישהו אומר לי "מה, אתה זה שרשם את באדולינה?". בשביל לוודא הריגה, אותו מישהו יבטא בדרך כלל "באדולינה" עם חולם ב–ו' במקום שורוק, אבל עזבו. אני לא רשמתי את באדולינה, כתבתי אותו מדם ליבי. רושמים רשימה למכולת, או רישום של ציור. אף אחד לא "רושם" ספר. המילה "רושם" נשמעת אולי יותר גבוהה ומכובדת, אבל מי שמשתמשת בה לתיאור כתיבה ממש לא משאירה (עליי) רושם טוב.

וחצי מדינה אלרגית כנראה לאות כ', ולכן כשצריך לכתוב משהו כמו המשפט הזה זה ייראה ככה: "שצריך לרשום משהו". זה לא קורה מתוך איזו התפתחות יצירתית, זה קורה כי עזוב אותי אחי חפרת. 

מאותו מקור אידיאולוגי הגיעו גם הביטויים "מכנס", "תחתון", "מגף" וכן הלאה (בדיוק אתמול מישהו בפיצוצייה אמר לפיצוציונר "אז תשמור לי אחת עשרה בקבוק אחי"). כל כך קשה להבדיל בין יחיד לשניים? אין מספיק מקום למוח בחלל שבין האוזן? או שאתה לא רואה טוב אחי וצריך להרכיב משקף?

וכמובן חביב הקהל, יעלה ויבוא. כלומר אני יעלה ויבוא. ואני ירשום לכם פה בלשון עתיד גוף שני על עצמי, ושתגידו לי שזאת טעות אני יגיד – עזוב אותי אחי חפרת.

משטרת השפה

יכול להיות שאפסיד במלחמה הזאת, ובעוד עשר שנים כולם רק ירשמו והאות כ' תיעלם מהאל"ף–בי"ת. ואם זה מה שיקרה, זה מה שצריך לקרות. לאף אחד אין מנדט לנהל את זה, רק להציע, לאהוב או להתעצבן. בשנים האחרונות משטרת הלשון רועמת פחות בענייני דיוק תחבירי, ויותר בענייני WOKE, דיבור תקין פוליטי. וגם לזה, ממש כמו למכנס, יש שני צדדים. מצד אחד זה נהדר שפיתחנו רגישות חברתית, ושרוב האנשים לא יעלו בדעתם להשתמש בביטויים כמו "מתרומם" או "קוקסינל" או "כושי". אבל בצד השני של המשוואה משגשגות – בעיקר בארצות הברית – מיליציות אגרסיביות של שוטרי שפה, שיתנפלו עם לינצ'ים משפילים על כל מי שנתפס משתמש במילה אסורה. המסוכנת מכולן היא, כמובן, ה–N word. לו היה זה עיתון באנגלית והייתי כותב את המילה המפורשת, גליונות של בראשית היו עולים באש. אולי אפילו המערכת עצמה (וזה באמת כמעט קרה לנו).

עכשיו מה מצחיק? לשחורים (נדמה לי שבקודים הנוכחיים מותר להשתמש במונח הזה, אם כי עדיף "אפרו- -אמריקנים") מותר להשתמש במילה הזו בינם לבין עצמם, ועד כאן סבבה, כמו שרק ליהודים מותר לצחוק מבדיחות שואה. אבל כל שיר ראפ שני מכיל בשפע את המילה הזו, ואז, לפי הקודים המקובלים, אם את אוהבת לשיר אותו אבל את לא שחורה, אסור לך לבטא את מילת ה–נ'. וכך קרה, למשל, שקנדריק לאמאר, אחד הראפרים המצליחים והמוכשרים ביותר של ימינו, הזמין לבמה באלבאמה מעריצה בשם דילייני, שתשיר איתו יחד את השיר M.A.A.D City, אבל הפסיק אותה תוך שניות ספורות אחרי שביטאה את המילה המפורשת (שמופיעה בשיר אינספור פעמים) והבהיר לה שהיא צריכה "להבליפּ" את המילה הזאת. הקהל כולו שאג לה בוז, ודילייני הנבוכה אמרה "אוי, אני מצטערת, באמת עשיתי את זה?". לו העור שלה היה כהה יותר, הכל היה בסדר.

אני לא אומר שזה בסדר ללבנים להשתמש ללא אבחנה בביטוי הפוגעני הזה. אבל הלו, אם בשיר שלך המילה מופיעה 30 פעם אתה לא יכול לצפות שמי ששר אותו יבליפ את עצמו לדעת, וזו חוכמה קטנה מאוד להשפיל מעריצה שהזמנת לבמה.

חינוך מיני

פתחנו בבעייה שיש לשפה העברית בענייני מגדר, אבל זה עוד זה פיקניק (או אם תשאלו את האקדמיה זה "טוזיג", נשבע לכם) לעומת מה שקורה לה בענייני סקס. אפילו המילה מין, מה לה ולסקס? מילה כל כך קרה, קטלוגית, שמקורה במיון ובחלוקה לקבוצות שונות. מאוד לא מחרמן.

מכאן ברור שהשפה העברית ממש לא יודעת איך לדבר על מעשה הסקס עצמו. אתם יכולים לבחור האם אתם בקטע הסטרילי של "לקיים יחסי מין", או שאתם יותר טיפוסים שאוהבים "להזדיין", או שאתם דוקא בקטע של "לדפוק" או סתם "לעשות מישהי". או מישהו. איך הסקס שלנו יכול להיות טוב אם אנחנו מדברים עליו ככה?

ועם מה נעשה, אנחנו הזכרים, סקס בדיוק? עם הזין, שהוא בעברית כלי–נשק? עם הבולבול הילדותי? עם הפין היבשושי? עם הזרג המפוקפק? עם השמוק הדוחה? ומה יש לנקבת האדם? כוס, שהוא בדרך כלל חלק מקללה (כוס אמק, כוס אוחתק)? עם הפושפוש התינוקי, או הטוטה הילדותית?? עם הפות האקדמי? עם המאנוש הכמוש? 

למה לעזאזל אין לנו מילים יפות לסקס ולאברי המין היפים שלנו? ובעיקר, עד מתי?

או, פה אתן נכנסות לתמונה, וגם אתם.

אנו מכריזים בזאת על ייסודה של האקדמיה לעברית שימושית מבית בראשית, ומזמינים את המוני קוראינו להשתתף במכרז למציאת שמות חלופיים, כיפיים וידידותיים למשתמשות (של אברי המין)  במקום המבאסים שפורטו למעלה. שלחו את הצעותיכם למייל שלנו: info@bereshit-news.co.il ומחברי ההצעות שייבחרו יזכו בשי יוקרתי – תחתון סקסי לחובבי.ות לשון.