למה סיימנו לגמור

אה, כי לא משתמשים במילה הזאת במרחבים מכובדים. זה הרי מעשה כל כך מטונף ובזוי שאיש או אישה מבינינו לא חוו מעולם, ועצם איזכור המילה הוא כבר חצי חטא. יש בגדול שני דברים שלא מדברים עליהם במילים מפורשות: סקס וסרטן (שיכונה תמיד "מחלה קשה" או "המחלה הארורה"). כי אם לא נדבר זה יפסיק להתקיים, זה יימחק מהיקום. גם הסרטן וגם הדבר הקטן והמלוכלך ההוא. ואיכשהו אינטואיטיבית אני מרגיש שהדברים קשורים. שכשדוחקים משהו עמוק כל כך תוך הארון, מתישהו הוא יגיח כמפלצת מתוך החושך, אולי אפילו בזום.

למה סיימנו לגמור

מתי לאחרונה יצא לך לגמור משהו? או לשמוע ממישהו אחר שהוא גמר משהו? סביר להניח שרק סיימת, וכך גם כולם סביבך. מתישהו במהלך התפתחות השפה המילה הזו נמחקה משפת אנוש מכובדה, וכולם רק "מסיימים". ילדים בני שלוש מודיעים לגננת "סיימתי לשחק" כאילו היו עובדי–מעבדה קפדנים. למה ילד לא יכול לגמור לשחק? כי אנחנו כל כך מבוהלים, מבולבלים ומבויישים מכל מה שקשור בסקס, והמילה "לגמור" מזכירה לנו את הדבר ההוא, ואנחנו לא רוצים לחשוב עליו חלילה בהקשר של ילדינו התמים והרכים. אנחנו גם לא רוצים לחשוב על זה כשמישהו ממלא טופס או שוטף כלים, ולכן הוא מבקש לדווח שהוא סיים עם הטופס; אחרת נחשוב שהוא קיבל אורגזמה משטיפת הכלים, חי חי חי. בכלל, אנחנו לא רוצים לחשוב על זה בשום הקשר, ובגלל זה אנחנו כמובן לא מצליחים להפסיק לחשוב על זה, וזה מתגנב אלינו מכל חריץ בתודעה.

לפני שנה–שנתיים שמתי לב שהגישה הוחמרה עד כדי כך שבתקופת החגים כמה אנשים בירכו אותי ב"סיום חתימה טובה". אשכרה. מה יש לכם, קמצנים? ואם השנה שלי תסתיים באורגזמה משובחת זה יכאב לכם? וזה לא השיא (סליחה על משחק המילים): לפני כמה זמן קראתי מדור ייעוץ מיני בעיתון, ומישהי כתבה ליועצת שהבנזוג שלה דווקא הכי מתחשב ומתוק אבל כשהם "שוכבים" (ככה אומרים מזדיינים אני חושב) אז "הוא תמיד מסיים ראשון ואני לא מצליחה לסיים". ואיך תצליחי לעשות את זה אם אפילו להגיד את זה את לא מסוגלת? למה כשזה מגיע לדיבור על סקס כולנו הופכים לילדים בני תשע?

אני מתעב את המילה לסיים. לא רק כי יש לה צליל מאוד צונן אלא בעיקר כי היא מחביאה מאחורי כתפיה הקפוצות את האימה שלנו מפני עונג, מפני הגוף שלנו, מפני החיוּת שלנו. אני מעדיף לגמור לשטוף כלים, לגמור עם הקניות, לגמור לשחק. ואם מישהו רוצה לראות בזה משמעויות נסתרות, אדרבא: הלוואי וחיי יהיו כל כך מענגים עד שאחווה אקסטזה גופנית ונפשית מכל מעשה, מספונג'ה ועד סקס.

מי אמר שזה נגמר

אז עכשיו, כשסיימנו לסיים, בואו רגע נעצור לפני שגומרים. כי לסיים זה מגוחך, אבל גם לגמור זאת לא הברקה כזאת גדולה. למה זה הפועל שהוצמד בעברית לאורגזמה? וכמה בעיות במיטה היו נפתרות אלמלא המונח הזה, שהופך את כל מעשה האהבה לפרוייקט חד–יעדי ומוגבל כל כך? כמה כסף היה נחסך על סדנאות טנטרה (נהדרות ו/או מפוקפקות) אם לא היינו מוסללים ומוסללות לחשיבה כל כך הישגית ומצומצמת על סקס? אורגזמה לא חייבת להיות הסוף של שום דבר, לא עבור נשים ולא עבור גברים. זה לא הצ'ק שמקבלים על כל העבודה הקשה. הפרס הגדול הוא מעשה האהבה כולו. אורגזמה יכולה להיות מעגלית, וגברים יכולים להגיע לאורגזמות מרובות ולא רק לאחת, וסקס יכול להיות פלא מושלם גם בלי אורגזמה. באנגלית הביטוי המקובל הוא to come, כלומר "לבוא". וזה כבר יותר יפה, כי יש פה תחושה של בית ושל חיבור וגם של תנועה, ולא של ניתוק וסיום. אבל בעברית זה לא יעבוד, כי אז מה נעשה עם ביטוי ה"בואו" המעצבן על שאר נגזרותיו? נמות מבושה.

יש ביטוי כזה, נכון? "למות מבושה". כשאנחנו נורא מתביישים אנחנו אשכרה מרגישים שבא לנו למות. "לקבור את עצמנו מבושה". ואיך קוראים בשפת הקודש לאיברי המין שלנו? "מבושים", תודה רבה, איי רסט מיי קייס.

בגדול יש כאן סיפור של אשך ותרנגולת (אוי, סליחה, התכוונתי ביצה ותרנגולת). מה קדם למה – השפה לדיכוי או הדיכוי לשפה? אני מאמין שהם נוצרים ממש ביחד, זה מתוך זו שוב ושוב. מגיל אפס כל ילד וילדה לומדים להתבייש במיניות שלהם, עוד לפני שהם יודעים שהיא קיימת. המסר עובר בכל השפות, לא רק זו המילולית: כשפעוט משחק לעצמו עם הבולבול (לילדים אין זין, זה כנראה קורה יותר מאוחר) כי זה נעים וההורים שלו מרחיקים את היד או מצחקקים במבוכה, נשתל בו זרע הבושה והאשמה. כשילדים מקבלים בובות שאין להן זכר לאיברי מין, המסר נקלט: עלינו להתנהג כאילו כל זה לא קיים. וכש"זה" יבצבץ מתוכנו נרגיש פגומים, מלוכלכים, אשמים ובזויים. הבעיה היא שזה לא מפסיק לבצבץ, והמאמץ האנושי הקולקטיבי לטאטא את המיניות שלנו מתחת לשטיח רק גורם לה להתפרץ בכל המקומות הלא נכונים.

אילוף הסוררת

לפני כמה שנים העברתי סדנת כתיבה בסופשבוע במדבר. בסדנאות האלה, למרבה החסד, מגיעים מהר מאוד לתחושה של אמון גדול באחרים ובעצמנו, ואנשים חולקים פיסות נסתרות מחייהם בגילוי לב נדיר. מתישהו ביום השני של הסדנה, בתרגיל שעסק בחיבור לחיה שאנחנו, מישהי כתבה טקסט שבו היא מדמה את עצמה לסוסת פרא בייחום. דימוי נהדר ורב עוצמה, אבל ברגע שהיא התחילה להקריא נתקלה הסוסה בקיר. כי המילים החמישית והשישית בטקסט שלה היו "הכוס שלי". רגע לפני שהיא הגיעה לשם היא השתהתה לשנייה בהיסוס, ואז הקריאה את זה בקול קטן ומיד יצא לה צחקוק נבוך, שנענה מייד בצחוקים מכל עבר. "סליחה", היא אמרה, "אני אקרא מההתחלה". עכשיו כבר כולם ידעו מה מצפה במילה החמישית, המתח גבר, וכשהיא הגיעה למילה כוס הקול שלה שוב נשבר בצחוק. החדר התמלא בצחוקים רועמים. "אוף, אני חייבת להצליח לקרוא את זה" היא אמרה, אבל כל ניסיון נוסף רק העמיק את המלכודת, והחדר כולו רעד בצחוקים בלתי נשלטים. אפשר היה לחשוב שאנחנו מאוד נהנים, אבל זה לא היה צחוק מהסוג הכיפי. זה היה קצת דומה לצחוק שפתאום עולה בך בבית ספר באמצע טקס יום השואה ואתה מנסה בכל כוחך לבלום אותו, אבל זה רק מחמיר את הבעיה, ואתה יודע שאם יתפלח לך אפילו חלקיק ממנו הוא ידביק את כולם.

זה לא היה צחוק משוחרר שמתפנן על החיים. זה היה צחוק מלא מתח, צחוק כתרופה לאימה. וככל שהוא נמשך יכולתי לראות גם איך זו שכתבה את הטקסט מחייכת כלפי חוץ, אבל הולכת ומתכווצת מבפנים למימדים של סוסון–פוני מאולף בפינת ליטוף. ככה אנחנו טובחים את סוס/ת הפרא שבתוכנו. ביחד, כאיש אחד, שחלילה לא ייסדק מסך ההדחקה של מבושינו.

חוקי הג'ונגל

הדחקה היא המצאה אנושית מופלאה: היא מאפשרת לך להתעלם לחלוטין ממה שלא מוצא חן בעיניך, לתת לו לצמוח באפלה ואז לחזור ולנשוך אותך בתחת כשאתה הכי לא מצפה לזה. והיופי הוא שכשזה קורה אנחנו אומרים לעצמנו "הנה, ידעתי שזה נורא, אני חייב ללמוד איך לקבור את זה עוד יותר עמוק". וכך בעולמנו כל גילוי של מיניות פתוחה וחיובית נתפס כ"הפקרות", וכולנו חיים בפנימיה דתית, ולא מדברים על מה שקורה כשהאורות כבים.

אז לא נדבר על זה, נדבר על קופים במקום. כולנו מכירים את השימפנזים, שמבחינה גנטית זהים לנו ב–96% (הרבה יותר משכלב דומה לשועל, נגיד). החברה השימפנזית מזכירה, לא תמיד לטובה, את החברה שלנו. זו חברה פטריארכלית, כלומר בראש ההיררכיה עומד זכר דומיננטי. כל שאר הלהקה כפופה לו, רק הוא רשאי להזדווג (ככה אומרים להזדיין אצל החיות אני חושב) עם הנקבות האחרות. החברה השימפנזית מזכירה את שלנו בכל מיני דברים: זה אחד היונקים היחידים שמתקיימת אצלו התופעה של אונס וכפייה מינית (זכר האלפא יכול לכפות את עצמו על כל נקבה שיחפוץ גם אם היא לא מיוחמת, זכרים נחותים ומתוסכלים מינית ינסו לאנוס נקבה מזדמנת כשאלפא איננו, או יאנסו זה את זה). הם גם אחד המינים היחידים חוץ מאיתנו שקיימת אצלו התופעה של רצח מתוך אלימות ולא לשם טרף או הגנה. וגם מלחמות בין שבטים שמסתיימות במעשי טבח מחרידים. בקיצור, שיקוף לא מגניב.

אבל אי–שם באוגנדה חיים להם הבונובו'ז, שזה בגדול שימפנזה אבל בקטן. גם קופי הבונובו קרובים אלינו גנטית בדיוק כמו השימפנזים, אבל הסידור החברתי אצלם שונה. אין דבר כזה זכר דומיננטי, אם כבר בראש הלהקה עומדת נקבה (למרות שהמנהיגות שלה פחות אגרסיבית ובוטה משל זכרי השימפנזה). הדבר הכי בולט אצל הבונובו'ז שממנו לא יכלו החוקרים להתעלם – למרות שבטח היה להם קצת לא נעים, הוא שכמעט כל המבנה החברתי שלהם מבוסס על אינסוף מגע חושני ומיני. לא רק זכר אחד עם נקבות לבחירתו, אלא כולם עם כולם, כל הזמן ובלי לעשות עניין. זכרים עם נקבות, זכרים עם זכרים, נקבות עם נקבות, קטנים עם גדולים. המיניות שלהם היא לא רק למטרות רבייה ובוודאי שלא לשליטה, נראה שהם פשוט נורא אוהבים את זה. הם גם מאוננים זה לזה ולזו, יורדים זו לזו ולזה ומגלים גיוון ויצירתיות אינסופיים. בכל פעם שנבנה איזשהו מתח בין שני בונובו'ז, הוא ייפרק על ידי מגע מיני קרוב וחושני.

גועל נפש, סדום ועמורה, מזל שאנחנו לא כמוהם, נכון? ובכן, בואו לא נקפוץ למסקנות, בואו לא נגמור כאן. כי אצל הבונובו'ז, בניגוד לשימפנזים, יש אפס אלימות. אצלם לא קיימות תופעות של רצח, בטח לא של טבח בלהקות אחרות, ואין שום אונס או כפייה. הם חיים בהרמוניה אוטופית. בניגוד לשימפנזים, אף אחד או אחת שם לא מתוסכלים מינית, הסקס הוא לא מנגנון של כוח אלא מרחב בריא ושוקק של אהבה, אחווה ושלווה. וכך בזמן שהשימפנזים מאוננים בלילה מול המחשב והזום, הבונובו'ז מזדיינים (סליחה, מזדווגים) כל הדרך לגן–עדן.

בעונג רב

האמת היא שעונג נמצא נמוך מאוד בסולם הערכים התרבותי שלנו. הרבה יותר לגיטימי להתלונן מ"לעוף על עצמך", וסבל זוכה להערכה גבוהה בעוד שעונג נתפס כניוון ופינוק–יתר. אני מאמין שהתפיסה הזאת היא החממה שבה משגשות כוחנות, אלימות והרס עצמי. האמת האפלה (היא לא באמת אפלה, פשוט לשם אנחנו דוחקים אותה) היא שאנחנו יצורים מיניים להפליא, מילדות ועד זיקנה. לפני ששואלים אם זה טוב או רע, חייבים לקבל את זה. זה פשוט ככה. ככה אנחנו מתרבים. וככה, באידיאל, אנחנו זוכים בחווייה השמימית ההיא של פירוק ה"אני" והתמזגות טוטאלית עם האחר. הקללה הגדולה של המין האנושי היא שהפכנו את המין לקללה.

אף פעם לא הבנתי למה אני אמור להיעלב כשאומרים לי "לך תזדיין". מילא אם היו אומרים לי לך תשתתף בכנס השנתי של רואי החשבון בפתח תקווה. או לך תיתקע בשירותים של התחנה המרכזית. אבל לך תזדיין? היי, תודה, בכיף.

עומד על קצה הלשון

בשבוע שעבר הוזמנתם להשתתף במבצע להחזרת הכיף לשפה העברית, למצוא סופסוף שמות ראויים למעשה האהבה ולאיברי המין. ההיענות הוכיחה לנו מעל לכל ספק את הצורך במבצע: אף אחד לא הציע כלום. אי–לכך התייעצנו עם רואה החשבון והמחלקה המשפטית שלנו, וקיבלנו אישור להאריך את המבצע עד פרוץ האביב.

האימייל שלנו הוא info@bereshit-news.co.il.

יאללה, לכו תזדיינו.