הבא שנוגע בי מת

אקורד מרשים סגר את 2022 והתחיל את 2023 בזירה המוזיקלית הבינלאומית, אקורד של יצירה פמיניסטית בועטת לצד הנכחה משמחת וחסרת תקדים של אמניות ואמנים קווירים. הפרחים שמיילי סיירוס קונה לעצמה מסמנים לנו שהיא מיטיבה ואוהבת את עצמה יותר מכל בן זוג שתלטן, שאקירה סוגרת חשבונות עם האקס הבוגדני בלי להתבלבל בכלל ודמי לובאטו, סם סמית׳ וקים פטרס עושים היא–סטוריה בהנכחת אמניות ואמנים קווירים, א–בינאריים וטרנסקסואליים. האם גם כאן בחלקה הקטנה שלנו על אדמת המזרח התיכון נושבות רוחות של שינוי בכיוון הזה?

ברפרוף על סוף 2022 ותחילת 2023, הממצאים נראים בהחלט מעודדים. בפופ ובמיינסטרים המקומי קיבלנו שירי פרידה וניצחון נשיים מצוינים, מכוכבות כמו נועה קירל, אנה זק ואודיה אזולאי. קירל בישרה בעבר ש"אין לה אקסים" אך לאחרונה הספיקה לשנות כיוון ולעקוץ את האקס בעברית וגם באנגלית, לצד שירי העצמה נשית כיפיים כהרגלה בקודש. אנה זק שלחה גברים שהתנהגו אליה לא יפה ללכת לישון או לחייג מספר שגוי ואודיה אזולאי, יצרה שירים – קצביים ושקטים גם יחד – שבהם היא מכניסה לאקס הנרקיסיסט הצבוע ומבשרת לו שטוב לה ושהיא מסתדרת הרבה יותר טוב בלעדיו. קירל ואזולאי הוציאו גם שיר משותף באותה רוח, ”מאמי“ ובו הן מתמודדות עם הקושי שבהצלחה כנשים ושרות בעוקצנות אבל גם בכאב על גברים המאוימים מכך ועל החברה ששופטת אותן. 

עד כאן, מעולה. אבל היתרון של שירים כאלה הוא גם החיסרון שלהם: הם לרוב קלילים, "מרימים", קליטים וכיפיים מאוד, ולכן גם עונים על ציפיותיו של מכנה משותף רחב ככל היותר. שורה כמו "אל תגיד לי מה לעשות, אתה עוד לא בעלי" באותו שיר משותף של השתיים, גם אם היא נוסחה בהומור סרקסטי – מכווצת את הלב ומחלישה את המסר העוצמתי. אי אפשר היה למשל להשאיר את זה ב"אל תגיד לי מה לעשות, לא משנה מה מצבנו המשפחתי?" אולי יושב פחות טוב על הביט אבל כמסר, זה הרבה יותר נכון.

אולי מאותה סיבה גם נונו, שפרצה עם "ליבינג דה דרים" השנון והמעצים, שהיה חלק מאלבום מעולה, מתקשה לחזור על ההישג עם השירים שהוציאה מאז האלבום. ההצלחה מביאה איתה צורך להתחבב על קהל רחב, על מכנה משותף רחב, וכך אפשר ליפול למלכודת של מסר מעומעם ו/או העדר חידוש. 

והן גם יודעות כמובן שלפעמים זאת שמעזה – חוטפת. כמו שקרה לאגם בוחבוט, שנקלעה לאש צולבת של הקהל המתחסד כשהוציאה את "יותר חזק מה?" שיר שמתבסס על קריאה של המעריצות שלה בהופעות אבל גם קורץ, רחמנא ליצלן, למיניות. נחשול הצביעות הישראלית לא נשאר חייב ותקף את בוחבוט, כאילו הנוער של היום לא חשוף לתוכן הרבה יותר קיצוני מאשר סאונד שאולי מדמה גניחה. אכן יש בעיה בשיר הזה, אבל זו לא המיניות. בעיניי, המסר הבעייתי של השיר הוא האדרת דמות הבחור הרע, שיעשה כואב וישחק בלב, מול הלעג המסורתי הישן לבחור הטוב, שמביא פרחים ושולח הודעות בזמן. אין באמת שום סיבה לעשות את זה, בטח שלא בימינו. 

אותה אמביוולנטיות מופיעה בשיר (דווקא מעצים) של בוחבוט שיצא ב–2022, דובשנייה (יחד עם נורוז ושחר סיאול). זה שיר כיפי שמצד אחד מציב את הגברים במקום, מנכס עצמאות נשית מכל הסוגים: לא להקטין אותנו עם שמות חיבה מאוסים, לא צריכות שישלמו עלינו כי אנחנו מסתובבות עם אלפיות בעצמנו. אז מה הבעיה שם? נפילה למלכודת מהצד השני של המיניות. אחת המחמאות בו היא שהנמענת בשיר מקבלת מהגברים אמירה "יש לה לוק של לא נגעו בה". נראה שבוחבוט, ואנחנו יחד איתה, קצת התבלבלנו מכל המסרים הסותרים של החברה והזמן שבה אנחנו חיות ויוצרות. ואגב שיתוף הפעולה המשולש הזה, מעניין לציין שכל האמניות שהוזכרו לעיל עובדות עם מפיקים גברים. וזה לא שחסרות מפיקות תותחיות בשטח. מעניין יהיה לראות האם ב–2023 נראה יותר שיתופי פעולה נשיים לא רק כפרפורמריות – עניין מבורך בפני עצמו – אלא גם בעמדת המפיקות.

בעוד שהנשים היוצרות עדיין לכודות בפרגון אמביוולנטי, מי שמרימה להן בלי לשפוט היא הקהילה הלהט"בקית. המסר המרכזי שבא משם הוא: אתן מדהימות ודי להתפשר על דושים! בגזרה זו אפשר לציין לטובה את "הגיל דופק בדלת" ההומוריסטי של כרקוקלי ביחד עם הפשוטע ואת מיכאל בן דוד בשיר חדש באווירת דיסקו, שמעודד נשים אחרי פרידה לעוף על עצמן, לשלוח את בן הזוג הסורר לשים גז ויאללה ביי. השיר די מזכיר את "מלכת הרחבה" של רן דנקר שאי אפשר שלא לאהוב אותו, במיוחד בימים אלה שבהם הוא אחד המוזיקאים היחידים במיינסטרים שמרשים לעצמם להתבטא בנושאים פוליטיים. ראוי להערכה ולגמרי לא מובן מאליו באקלים הנוכחי.

דנקר הופך בקלות לנושא הלפיד של הקוויריות המקומית, אבל זו שמחליקה בקלות בגרון, עם לוק הורס ואהדת הקהל. הוא ממשיך להוציא שירים מעצימים כולל אחד טרי שבו הוא מעודד צעירים להגשים חלומות ולהיות כל מה שירצו להיות – כי הנה תראו איך זה הצליח לו. לא רע בסך הכל. הההשפעה של דנקר על דור ה–Z משמחת וניכרת גם במוזיקה חדשה: אפשר לראות את פירות "השמלה החדשה" שיצא רק לפני שנה וחצי וכבר עובר אל הדור הבא, עם שיר חדש של ליהי טולדנו: "החליפה האפורה". מדובר בשיר פרידה חשוף, מרגש ואישי על קשר שהסתיים והנמענת בו היא אישה. מעבר לעובדה שמדובר בשיר יפהפה, הוא גם פשוט שיר מאישה לאישה, בתקווה שזה מסמל מעבר שבסופו של דבר יקרה שבו שירים כבר לא יקוטלגו לפי הנמען או הנמענת שלהם.

במוזיקה הקווירית והלהט"בקית המקומית של השנה האחרונה קיים גם עיסוק בנושאים כואבים בצורה די מרשימה. מיכאל בן דוד שהוזכר קודם עסק בשירים שהוציא ב–2022 בחשיפה אישית רחבה של החוויה שלו, בהיותו חצוי ובזהות ש"טובעת בים". בראיונות עמו הוא חשף באומץ ובכאב איך לצד האהבה מהקהל גם קיבל איומים על חייו על רקע נטייתו המינית. הראפר הצעיר תום שנייד הפתיע בשנה האחרונה עם ליריקה שנונה וחצופה, כולל עיסוק במיניות, בשירים שבהם הוא תוקף בצורה הומוריסטית נושאים בוערים לקהילה מהצד הצעיר יותר שלה. וישנו כמובן אילן פלד שהוציא את "אימפורטנט" הבלתי מתפשר, שבו הוא שחט כמה פרות קדושות וגם חטף על זה מהאנשים הכי לא צפויים – מהקהילה עצמה. יהיה מעניין לשמוע בהמשך השנה ולראות מה יעשו ועד לאן יגיעו האמנים האלה. יש למה לחכות. 

בראפ ובהיפ–הופ המקומי האמניות המשיכו לבעוט ב–2022; יסמין ג‘אזז לסלרוט הוציאה אלבום שלם מלא וגודש בפנינים פמיניסטיות ואקטיביסטיות, "ירידה לצורך עלייה" שבו היא עוסקת בשלל נושאים כמו דימוי גוף, הטרדות מיניות, קשרים חיוביים ושליליים. עדן דרסו פרצה עם כמה ריליסים פמיניסטיים ב–2022, במיוחד "תמיד" שבו היא מזכירה לגברים להפגין כבוד לנשים וש"כולכם יצאתם מנקבות". עוד ראויות לציון ומעניין מה יעשו בשנה הקרובה הן ג‘ני פנקין, סימה נון ואקו שעומדות על הרצון שלהן לרקוד, לא לקבל אישורים מבחוץ ובאופן כללי יודעות מה הן שוות. והן שוות המון.

ומה קורה באינדי וברוק הנשי והקווירי? נראה ששם דווקא נוצר איזשהו חלל. הרבה מהשירים הם על חוויית החיים השבורים בעיר הגדולה: אין כסף, יש הנגאובר, וכמובן שיש גם דושים אבל אין איזשהו מסר מובהק של פריצת גבולות או אפילו רצון לשבור את המעגל. יוצאות דופן הן שירה מרגלית עם "אחותי כבר לא סובלת אותך" וכן הניינטיזי הכיפי של גלי גבעון המתוקה – שמחזירה אותנו גם היא לעשור שטבע את מניפסט הריוט גירררל והחזיר לנו את הגיטרה לידיים. יש לנו גם את דניאל סאן קריאף בשיר מצוין על מערכת יחסים רעילה בשם "כבוד" וכמובן את המנצחת הגדולה של הטור הזה: אפרת גוש עם "הבא שנוגע בי מת" שיצא בסוף 2022, שיר חזק, אמיץ וחשוב ביותר. גוש מדברת בשיר, כמו גם בהופעות האחרונות שלה, על ההתמודדויות שלה ושל נשים אחרות באופן מעורר השראה ולא מתנחמד. למרות המלודיה העליזה של השיר, המילים נוקבות וחשופות. כן ירבו.

בעונת הטקסים והפרסים האחרונה מעבר לים, קים פטרס היתה לאישה הטרנסית הראשונה שזכתה בגראמי וסם סמית שם על המפה גם אמנים א–בינאריים, ומעניין לבדוק מה קורה כאן בזירה הזאת?

למרבה השמחה, דנה אינטרנשיונל הכריזה על קמבק ובישרה ממש לאחרונה שהיא עובדת על מוזיקה חדשה בשיתוף פעולה עם יוצרות ויוצרים צעירים, לידור סעדיה ונונו, כך ששיר חדש מבית היוצר הזה עתיד לפתוח לנו את מרץ. נותר רק לקוות שהאביב יתעורר גם עבור אמניות ואמנים נוספים וצעירים מהקהילה הטרנסית כי בהחלט חשוב לשמוע ולחוות אותן ואותם, על אחת כמה וכמה בתקופה הנוכחית. 

בתחילת 2023, אפשר לומר בפה מלא שגם בתחום הפמיניסטי וגם בתחום הקווירי יש עוד ועוד אמניות ואמנים בישראל שאינם טומנים יד בצלחת או ראש בחול, משמיעות ומשמיעים את קולם ובהחלט מעניין יהיה לעקוב ולראות ולשמוע מה יהיה להן ולהם להגיד בשנה הבאה. 

ועדיין, בארצות–הברית העיניים נשואות כעת אל אמניות כמו פיונה אפל, שעומדת להשתתף בשידור לייב של הוושינגטון פוסט שם היא תדבר על חשיבותו של אקטיביזם אזרחי למען שמירה על תהליך שיפוטי הוגן. נראה שגם כאן הגיע הזמן שאמניות ואמנים מקומיים יגבירו ווליום, ישאו דגלים חשובים כאלה קדימה, שלא יהססו להעלות אותם בעוד כמה אוקטבות, ולעשות הרבה רעש – במיוחד על רקע האקלים הכאוטי המקומי הנוכחי.