הראשונים שהגיעו אלינו היו שניים מאזור הדרום. שני זכרים – צ’ין צ’ין וקוטי.
הם נצמדו זה לזה והיו מבוהלים מאוד. בפוסט טראומה. הם נראו כשניים שעברו יחד אירוע קשה ושרדו אותו. מסוג האירועים שרק מי שחוו על בשרם והיו בו יחד יכולים באמת להבין זה את זה. כשפתחתי את דלת כלוב הנסיעה שבו הגיעו, הם היו מחובקים ונראו כמו פליטים שניצלו מאיזה אסון טבע נורא. הם נחתו אצלנו לאחר שנתפסו, הורדמו וחוו נסיעה ברכב מהדרום הרחוק אל הגליל. לא היה להם מושג איפה הם. הכל היה להם חדש וזר – הקולות, הריחות והאוויר. אל החלקה החדשה והמוקפדת שהכנו עבורם הם יצאו רזים ושמוטים, רחוקים מתפארתם המקורית.
“שלום צ’ין צ’ין, שלום קוטי”, פניתי אליהם בשמם, כדי שידעו שאני יודעת איך קוראים להם ושאני באה בשלום ובאחווה.
אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל קופי קפוצ’ין נחשבים חכמים מאוד…
תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)

לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.
מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?
טים קוק מנכ"ל אפל אמר פעם "אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה". בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.

מנוי דיגיטלי – גישה מלאה לספריית התוכן של בראשית

מנוי חודשי למגזין "בראשית" – חודש ניסיון

הראשונים שהגיעו אלינו היו שניים מאזור הדרום. שני זכרים – צ’ין צ’ין וקוטי.
הם נצמדו זה לזה והיו מבוהלים מאוד. בפוסט טראומה. הם נראו כשניים שעברו יחד אירוע קשה ושרדו אותו. מסוג האירועים שרק מי שחוו על בשרם והיו בו יחד יכולים באמת להבין זה את זה. כשפתחתי את דלת כלוב הנסיעה שבו הגיעו, הם היו מחובקים ונראו כמו פליטים שניצלו מאיזה אסון טבע נורא. הם נחתו אצלנו לאחר שנתפסו, הורדמו וחוו נסיעה ברכב מהדרום הרחוק אל הגליל. לא היה להם מושג איפה הם. הכל היה להם חדש וזר – הקולות, הריחות והאוויר. אל החלקה החדשה והמוקפדת שהכנו עבורם הם יצאו רזים ושמוטים, רחוקים מתפארתם המקורית.
“שלום צ’ין צ’ין, שלום קוטי”, פניתי אליהם בשמם, כדי שידעו שאני יודעת איך קוראים להם ושאני באה בשלום ובאחווה.

אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל קופי קפוצ’ין נחשבים חכמים מאוד. יש שמגדירים אותם אף כחכמים ביותר מקופי העולם החדש (קופים פרמטיים שיש להם זנב המשמש להם כזרוע נוספת. בקבוצה זו נכללים גם קופי עכביש, שאגן, טמרין, מרמוסט, קופי סנאי וסאקיים) – הם משתמשים בכלים, מייבשים אגוזי קוקוס ומשתמשים בהם כמזווה למזון, התקשורת שלהם מורכבת ועשירה, הם מייצרים תכשירי הגנה טבעיים: הם מרסקים ומועכים מרבי רגליים ומורחים את “מיץ מרבה הרגליים” על גופם כדי להרחיק יתושים וחרקים עוקצים אחרים. הם שובבים וסקרנים. היכולות האקרובטיות שלהם מרשימות, גם בהשוואה לקופים אחרים. והנה הם עומדים מפוחדים בפינה, ואני מברכת אותם לשלום.
אוכל, זה פיתוי שתמיד עובד. אני מכינה להם מסלול ממזון מפתה – ביצים טריות, עלי חסה, זחלים חיים, פירות, בוטנים, גרעינים, פופקורן בלי מלח ומלפפון – ויוצאת מהחלקה. אני מתבוננת בהם מבחוץ. הם מדברים ביניהם, כמו מתלבטים אם לצאת או לא. זה נראה לך בטוח? לא יודע, אבל אני רעב… והופ, הם יוצאים בעקבות נתיב האוכל. חוטפים בכל יד ורגל, אוחזים פרי גם בזנב וממהרים לטפס לצמרת העץ שבחלקה שלהם. גם זה חדש להם, עץ אמיתי. אדמה ולא בטון. הם משמיעים קולות התרגשות. קולות של הקופים האחרים עונים להם.
קופי הסנאי לא מאחרים להופיע. קופי הסנאי שלנו הם כמו חבורת בני נוער מקסימים, יצירתיים ומרדנים. הם נמצאים בכל מקום ובכל זמן.
בטבע, ביערות הגשם בדרום אמריקה, אבות אבותיהם של הקפוצ’ינים שכאן וקופי הסנאי חיים אלה לצד אלה. בהתחלה צ’ין צ’ין וקוטי נרתעים ונבהלים. הם לא פגשו קופי סנאי היפר–אקטיביים והם מהוססים. קופי הסנאי מתנפלים על הטובין שהנחתי לקפוצ’ינים. אני לא מתערבת, רק מתבוננת. ההתנפלות על האוכל היתה מעין קו גבול סמוי שקופי הסנאי חצו, וצ’ין צ’ין וקוטי מתעוררים לחיים ומראים להם שהם נוכחים וחיים. לרגע מתקיים מאבק על הביצים הטריות, שבו יוצאים הקפוצ’ינים, כל אחד מהם, עם שתי ביצים טריות, אחת בכל יד, בוטן בכל רגל ותפוח בזנב. קופי הסנאי נמלטים עם שלל זחלים. בעיניי זו היתה אינטראקציה נהדרת בינם לבין הדיירים החדשים שלנו. כמו בטבע. ביער הגשם יש לשמור על המזון שלך, לחפש אותו, להתאמץ כדי להשיג אותו. הפעילות הזאת משאירה אותם ערניים ומלאי כוחות חיים. עלינו מוטל לאתגר את הקופים המוחזקים בשבי בהעשרות, כדי שישארו בריאים ושמחים. קבלת הפנים של קופי הסנאי היתה ההעשרה הראשונה שזוג הקפוצ’ינים החדש זכו לה אצלנו.
"הם מדברים ביניהם, כמו מתלבטים אם לצאת או לא. זה נראה לך בטוח? לא יודע, אבל אני רעב… והופ, הם יוצאים בעקבות נתיב האוכל. חוטפים בכל יד ורגל, אוחזים פרי גם בזנב וממהרים לטפס לצמרת העץ שבחלקה שלהם. גם זה חדש להם, עץ אמיתי. אדמה ולא בטון. הם משמיעים קולות התרגשות. קולות של הקופים האחרים עונים להם"
בטבע הם חיים יחד במשפחות קטנות, בינוניות או גדולות. אני פגשתי אישית ביער גשם בברזיל משפחה גדולה של קפוצ’ינים שמנתה לפחות 40 פריטים. אני פונה לכל גני החיות בארץ בבקשה לקלוט עוד קפוצ’ינים שלא טוב להם במקומם הנוכחי. אני רוצה להגדיל את המשפחה שלהם.
הימים חולפים וצ’ין צ’ין וקוטי מתרגלים ומתחילים להרגיש יותר ויותר נוח במחיצתנו ובחלקות שלהם. למרות זאת, אני לא רגועה. צ’ין צ’ין נראה סובל, חלש ולא מרגיש טוב. בדיקת דם מראה לנו שהוא חולה מאוד. סרטן. בינתיים אין היענות מגני החיות בנוגע לעוד קפוצ’ינים, ואני חוששת לגורלו של קוטי. זה ממש לא טוב לו להיות לבד. אנחנו מטפלים בצ’ין צ’ין ונותנים לו תרופות נגד כאבים. הוא וקוטי צמודים כל הזמן.



בוקר אחד אני מקבלת טלפון – בקשה לאסוף אליי קפוצ’ין זכר, דחוי, שהקופים האחרים כמעט הרגו. הוא מגן חיות שקרוב אליי. אני מארגנת עם הרט”ג את כל האישורים הנדרשים, ונוסעת להביא אותו.
וכך ניקולס מצטרף אלינו. אני מתאהבת בו ממבט ראשון. הרגישות והחוכמה שלו ניכרים בעיניו. בהתחלה אנחנו משכנים את ניקולס בחלקה נפרדת, בשכנות לצ’ין צ’ין ולקוטי. יש גשר גבוה שמחבר את שתי החלקות, שיש במרכזו הפרדה. הם באים זה לקראת זה. ברור שניקולס מפחד מאוד, ובהתחלה הוא רץ חזרה לחלקה שבה הכלוב שבו הגיע. אבל הם מרגיעים אותו. קוראים לו. לאט–לאט המתח שוכך והם יושבים משני צידי חלון ההפרדה ומדברים. ניקולס ממש בוכה וקוטי מושיט אליו יד דרך פתח הגדר. ניקולס נרתע, וצי’ן צי’ן משמיע קול שאומר, “אחי, הכל טוב. בוא”. ניקולס מרכין ראש וקוטי נוגע בו בעדינות. למחרת בבוקר אני פותחת את חלון ההפרדה והם נפגשים בהתרגשות. שבוע לאחר מכן צ’ין צ’ין הולך לעולמו. קוטי מחפש אותו, ומזל שיש לו את ניקולס. לאט–לאט אני מקבלת עוד פניות לקלוט קפוצ’ינים ממקומות שונים בארץ. מכל מיני סיבות. חלקם דחויים, זקנים או בודדים – אבל ברור לי שהם כולם פליטים בני אותה משפחה.
"צ'ין צ'ין נראה סובל, חלש ולא מרגיש טוב. בדיקת דם מראה לנו שהוא חולה מאוד. סרטן. בינתיים אין היענות מגני החיות בנוגע לעוד קפוצ'ינים, ואני חוששת לגורלו של קוטי. זה ממש לא טוב לו להיות לבד. אנחנו מטפלים בצ'ין צ'ין ונותנים לו תרופות נגד כאבים. הוא וקוטי צמודים כל הזמן. בוקר אחד אני מקבלת טלפון – בקשה לאסוף אליי קפוצ'ין זכר, דחוי, שהקופים האחרים כמעט הרגו"
לאט–לאט, מהפריטים הפגועים והבודדים שהגיעו אלינו, נוצרת משפחה חדשה. וכמו בכל משפחה, קורים הרבה דברים. יש ימים הרמוניים ושמחים. יש ימים עצבניים. יש הסכמות ויש חילוקי דעות. יש חיבוקים ולפעמים יש אלימות, מלחמות כוח וויתורים. בסך הכל דינמיקה דומה מאוד לזו שלנו. מה שאצלם ברור הוא הבחירה לדבוק, בסופו של דבר, זה בזה. הם ידעו על בשרם מה זה להיות נרדפים ודחויים. עכשיו הם כמו הגיעו לאיזו ארץ מובטחת משלהם, והם מייצרים לעצמם את חיי המשפחה שלהם: דגניה הנקבה מתנהגת כל הזמן כפרימדונה פגועה, וכולם כל הזמן סולחים לה, נטשה היא צעירה וסקרנית, ויש גם את ניקול, גרטה, לאון ומוש.
הם לא מפסיקים להדהים אותי, ואני לומדת מהם עוד ועוד, כל הזמן. בעיקר על קבוצות ועל שייכות. ואיך באמת מכל מצב יכולה להיפתח דלת שמאחוריה יש מרחב חדש שאפשר ליצור בו מציאות חדשה.







































































