אביב קפוא בפריז

למרות הפופולאריות של העונה בקרב המין האנושי ורוב בעלי החיים, לא כולם רואים באביב סיבה למסיבה. יש קבוצות כדורגל שדווקא חוששות בכל שנה מבוא האביב, ולא רואות בתקופה הזאת משהו לצפות לו. דוגמה טובה למי שפיחו קדחת אביב כרונית הם השחקנים, האוהדים, וחברי ההנהלה של פריז סן ז'רמן.

המסלול שעושה הקבוצה הבכירה של עיר האורות בכל עונה בעשור האחרון הוא כל כך קבוע ויציב, שאפשר לכוון על פיו שעון. בקיץ, הם דואגים להחתמת אסופה של שחקנים כשרוניים ומוכרים מאוד, על מנת שיצטרפו לסגל הקבוצה הנוצץ גם ככה. בסתיו, עם תחילת העונה, הם יוצאים לדרך במהירות האור ובדרך כלל שוברים שיאים על שמאל ועל ימין. ואז פתאום זה מתחיל לג'עג'ע משום מה. וכשמגיע האביב, הקבוצה מוצאת את עצמה שנה אחר שנה מודחת מליגת האלופות, ונאלצת להתנחם באליפות או בגביע מקומי אחר שנחשבים מובנים מאליהם בגלל פערי התקציב הבלתי נתפסים בין פריז לשאר הליגה הצרפתית.

אם נסתכל רק על טבלת הליגה הצרפתית, אנו עלולים לחשוב שעונת 2022–23 היא בסך הכל עוד עונה סטנדרטית במונחים של הפריזאים. אחרי 31 משחקים, הם מחזיקים במקום הראשון בליגה הצרפתית, ונמצאים בפער נוח של 8 נקודות ממארסיי שבמקום השני. אם נסתכל על שאר המפעלים שבהם פריז משתתפת, נראה שהשנה האביב הגיע לפריז די מוקדם.

לאחר שהודחו מהגביע הצרפתי כבר בתחילת חודש פברואר, כאשר הפסידו 2–1 למארסיי בשלב שמינית הגמר, הפריזאים עפו באותו שלב בדיוק גם מליגת האלופות אחרי שתי תצוגות חלשות ומאכזבות נגד באיירן מינכן, שבהן היא לא הצליחה לכבוש אפילו שער אחד. לא מסי, לא אמבפה, לא ניימאר, אולי שלושת הכדורגלנים הכי נוצצים בעולם (אם לא סופרים את רונאלדו שחוגג כרגע רמדאן בסעודיה) כך, כבר בתחילת חודש מרץ, לפריז כבר לא נשאר  עם הגעתם של כוכבי העל אמבפה וניימאר לקבוצה לפני 5 שנים, ושהתעצם פי כמה עם החתימה של מסי הגדול מכולם בקיץ שעבר, פשוט קרס, ולא בפעם הראשונה.

אז איך זה יכול להיות? איך זה קורה שקבוצת על חלל שכזו, שמורכבת כמעט כולה משחקנים שמובילים את הנבחרות שלהם ומחזיקים שלל תארים אישיים, לא מצליחה לעמוד בציפיות שנה אחר שנה?

כדי להבין מה לא עובד בפריז, לא חייבים להסתכל רק עליה. אפשר להתחיל בלבחון כמה מקרים דומים של סגלים נוצצים, מלאי כוכבים, שבדומה לפריז מודל 2023, לא הצליחו לענות על הציפיות.

לעיתים, שורש הבעיה נעוץ ברמה המקצועית והטקטית. ב2009–2010 קמה קבוצת ה'גלאקטיקוס' השנייה בריאל מדריד (לראשונה נגיע בהמשך).

בקיץ אחד ריאל מדריד עשתה קפיצת מדרגה קוואנטית. לקבוצה הגיעו תוך חודשיים: כריסטיאנו רונאלדו שנכנס לשיא הקריירה, קאקא הברזילאי שעשה קסמים באיטליה, כארים בנזמה עוד כשהיה חלוץ צעיר ומבטיח שחורר רשתות בליון הצרפתית, צ'אבי אלונסו הקשר הספרדי המצוין ועוד מספר שחקנים קצת פחות מוכרים. קבוצת הכוכבים הזו, כמו אחרות לפניה, כיוונה הכי גבוה שאפשר. תחת המאמן מנואל פלגריני, הבלנקוס כיוונו לכל התארים. הבעיה היא שזה בדיוק ההפך ממה שקרה. הם לא הצליחו להשיג בעונה ההיא אפילו תואר אחד. בליגה הם היו קרובים, צברו כמות אדירה של נקודות, אבל בסופו של דבר לא הצליחו להתעלות מעל ברצלונה המופלאה של אותם שנים. בגביעים הכישלון היה הרבה יותר נחרץ עם הדחה כואבת מהגביע הספרדי מבלי להצליח להגיע אפילו לשמינית הגמר, והדחה בשמינית הגמר בליגת האלופות.

הבעיה הגדולה של ריאל מדריד ההיא הייתה חוסר ההתאמה של חלק מהשחקנים לשיטת המשחק של הקבוצה. בזמן שרונאלדו עשה את שלו בעונת בכורה נהדרת בליגה הספרדית, שאר הכוכבים התקשו להתאקלם כמו שצריך. כך, למשל, קארים בנזמה כבש בסך הכל 8 שערים. חוץ ממנו, קאקא שהגיע ככוכב–על מוכח כמעט כמו רונאלדו, לא הצליח לתרום לקבוצה מספיק בכלל.

כמו בריאל ההיא, גם פריז הנוכחית סובלת מחוסר התאמה לשיטת המשחק. בזמן שהכדורגל המודרני מתבסס ברובו על משחק הגנה קבוצתי, שלושת כוכבי העל של פריז קצת פחות בקטע. אצל כל אחת מאריות היבשת האחרות, כל עשרת שחקני השדה בקבוצה צריכים להפעיל לחץ על הכדור ולהגן כאשר הכדור נמצא אצל היריבה. במקרים נדירים ניתן למצוא קבוצות–על שנותנות פטור לכוכב ההתקפי הגדול שלהן, כדי שישמור על האנרגיות שלו להתקפה. פריז החליטה ללכת על כיוון אחר. מסי, ניימאר ואמבפה, כל אחד מסיבותיו, הם שחקנים שלא מפעילים את הלחץ הכל כך קריטי הזה בצורה יעילה. כשזה המצב, לא פלא שפריז מביסה בקלילות את הקבוצות החלשות מהליגה הצרפתית, אבל נכשלת שנה אחרי שנה מול הגדולות באמת.

בפעמים אחרות, הבעיה של הקבוצה היא לא מקצועית, או לפחות לא רק מקצועית, אל ממש בעיה ברמה האישית.

גם בעונת 2003–2004, ריאל מדריד הייתה אמורה להסתער על כל התארים. גם אז, זה לא ממש הצליח לה. מאחורי פרויקט ה"גלקטיקוס" המקורי (אמרתי לכם שעוד נגיע לזה) היה סגל נוצץ. בעצם, נוצץ לא מצליח לתאר את זה. זו קבוצה שנבנתה לאורך כמה שנים במטרה להביא את השמות הכי גדולים בכדורגל לקבוצה אחת, וזה בדיוק מה שקרה: רונאלדו הברזילאי, זינדין זידאן, רוברטו קרלוס, לואיס פיגו ודייוויד בקהאם הם רק חלק מהשחקנים ששיחקו בקבוצה ההיא, וההתרסקות שלה הייתה מפוארת. אותה עונה הסתיימה בלי שום תואר. הפסד בגמר הגביע הספרדי, הדחה ברבע גמר ליגת האלופות ומקום רביעי(!!) בסך הכל בליגה הספרדית.

בריאל מודל 2003/4, הבעיה לא הייתה טקטית. לבעיה היה שם אחד: אגו. שמועות על חיכוכים בין הכוכבים היו עניין שבשגרה. רונאלדו כעס כשהרגיש שבקהאם מקבל יחס מועדף מצוות האימון, בקהאם כעס על רונאלדו בחזרה, זידאן היה מתוסכל מההסתמכות הגדולה של הקבוצה על כישרון אישי במקום על עבודת צוות ולואיס פיגו… היה לואיס פיגו. הוא לא צריך סיבה טובה כדי לערער את חדר ההלבשה.

גם במחוזותינו נתקלנו בתופעה כזאת של קבוצת כוכבים שמתפרקת בגלל אגו. זוכרים את הגלאקטיקוס של מכבי תל אביב מודל 2006? ה'עגלקטיקוס', כמו שאבי היקר היה נוהג לקרוא לה, הייתה הגרסה הישראלית של פרויקט הגלקטיקוס של ריאל מדריד. בקיץ אחד הגיעו מספר שחקנים בפרופיל מאוד גבוה, ביניהם אבי נימני (שחזר לקבוצה אחרי גלות קצרה בבירה), ג'ובאני רוסו ממכבי חיפה ואפילו אייל ברקוביץ', שחזר סוף סוף לארץ מאנגליה.

הציפיות היו בשמיים, אבל כגודל הציפיה – גודל הפדיחה. מכבי תל אביב פשוט לא הצליחה להתרומם בעונה ההיא. הצהובים כחולים סיימו את הקמפיין האירופי כבר בקיץ עם הדחה מביכה בשלב השני של מוקדמות גביע האופ"א, הודחו מגביע המדינה בשמינית הגמר ואת ליגת העל הם סיימו במקום השישי בסך הכל.

הקבוצה סבלה מכל הבעיות הקלאסיות של יותר מדי שחקנים עם יותר מדי אגו. מסכסוכים בין השחקנים, לסכסוכים בין השחקנים לצוות האימון ועד לאייל ברקוביץ' שמבקר את בניית הסגל ב"פגוש את העיתונות", מושעה מהקבוצה ולבסוף פורש בסוף העונה.

כמו בשתי הקבוצות האלה, כך גם בפריז. אין סוף שמועות נפוצו על מערכת היחסים בין אמבפה למסי וניימאר. בכל שבוע – שמועה אחרת. אומנם לא בטוח כמה מהשמועות האלה נכונות, אבל די ברור שמערכת היחסים בין הכוכבים בפריז היא לכל הפחות 'מורכבת', וסביר להניח שלכל אחד מהם יש אשמה בדבר.

ניימאר, שהגיע ב–2017 בתמורה לסכומים אסטרונומים ששברו את שוק ההעברות ושינו אותו לעד, היה טיפוס לא פשוט מהרגע הראשון. הסיבה שהחליט לעזוב את ברצלונה לפריז הייתה הרצון שלו להיות ה–כוכב, ולצאת מהצל של מסי. המחויבות שלו לצד המקצועני של הכדורגל מעולם לא הייתה בשמיים, ואחת לכל כמה חודשים נפוץ סיפור חדש על מעלליו מחוץ למגרש. המוכר שבהם, הוא "קללת ה–11 במרץ".

ב–9 מתוך 10 השנים האחרונות, ניימאר לא שיחק במשחקי הקבוצה שלו שהתרחשו בקרבת ה–11 למרץ. כל פעם – סיבה אחרת. לפעמים זו הייתה השעיה שנגרמה בגלל כרטיס צהוב שחטף במשחק שלפני, לפעמים זו הייתה פציעה. למה כל הדברים המשונים האלה מתרחשים דווקא ב–11 למרץ? ובכן, זהו יום ההולדת של אחותו. 

עוד דוגמה ניתן למצוא אצל קיליאן אמבפה. הכוכב הצרפתי הצעיר נודע בשנים האחרונות כשחקן 'בעייתי' בחדר ההלבשה, ואין ספק שהחוזה האחרון שחתם בטוח לא עזר להרגיע את מלחמות האגו של כוכבי פריז. בעוד אמבאפה סגר לעצמו סכום אסטרונומי של 250 מליון יורו ל–3 שנים, החוזה האחרון שלו היה תקדימי בעולם הכדורגל. לא ברור בדיוק מהו ניסוח הסעיף, אבל היום אנחנו יודעים שבמסגרת החוזה ניתנה לאמבפה סמכות מסויימת להשפיע על הדרך שבה המועדון מנוהל. למען האמת, המנהל המקצועי החדש שהגיע לקבוצה בקיץ שעבר הגיע תוך מעורבות לא קטנה של אמבפה בעצמו. החוזה הזה הפך את הכוכב הצרפתי הצעיר לאדם החזק ביותר במועדון הפריזאי.

ולבסוף, אי אפשר בלי מסי. בזמן שהחוזה הולך ומתקרב לסיומו, חרושת השמועות סביבו רק הולכת וגדלה. משמועות על הצטרפות למועדון אל הילאל מערב הסעודית, לשמועות על קרע בינו לבין הצוות המקצועי בפריז ועד לשמועות על נטישה של אימונים בגלל שלא היה שבע רצון מהדרך שבה המאמן העביר אותם – שמענו בחודשים האחרונים הכל. ממש דרמה שבועית. נכון לעכשיו, חודשיים בסך הכל לפני סוף העונה (וסוף החוזה), מסי עדיין לא קיבל החלטה. האוהדים של הקבוצה כבר מתוסכלים, חלקם שורקים בוז לשחקן הטוב ביותר בהיסטוריה, וגם חבריו לקבוצה (חלקם לפחות) נראים יחסית מרוחקים.

בתוך כל חוסר הוודאות, ובתום עוד עונה מאכזבת במיוחד של עוד קבוצת על עם סגל נוצץ, רק דבר אחד בטוח – אחרי האביב, תמיד מגיע הקיץ – ועם הקבוצות האלה, הקיץ אף פעם לא משעמם.