מי נגד מי ולמה?

יש להקה שלמה של עיתונאים ופוליטיקאים שפרנסתם ומעמדם תלויים בחוק שימור הדרמה, והם מנסים לשכנע אותנו שהמהומה שמתחוללת כאן מאז פתחו יריב לוין ושמחה רוטמן במיזם השאפתני שלהם, היא עוד פרק רווי יצרים בסדרה בת אינסוף העונות – "ישראל לאן?!", עוד קרב גורלי בין טוב לרע. וכמובן, יש את ההמון המכור לאדרנלין ואת משועממי הרשתות שאורבים ליד מקלדת כדי "להביע את דעתם" (כי "מישהו חייב להגיד את האמת") ולנפח את האשליה שזהו קרב בין שתי קבוצות יריבות בעם של כל ישראל אחים.

בעיניי זאת אשליה.

ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא טוען חס וחלילה שאין שנאה ומחלוקת בין הקבוצות, המפלגות, העדות והמעמדות כאן אצלנו, בעם הנבחר. מאלה יש מספיק לכולם. אני רק מציע שמה שנפלא במהומת הרפורמה המשפטית הוא האופן שבו היא מציפה אל פני השטח משהו עמוק הרבה יותר מכל הסכסוכים האלה המוכרים לעייפה. היא מבדילה בין שתי גישות מאוד שונות לחיים. שתי גישות שבאמת קשה לקיים באותו עַם או באותו בית.

בשאטל בדרך למטוס הוא עומד. ילד בגובה ברך, אולי בן שנה ורבע, רק חודש–חודשיים מאז התחיל ללכת. שערו הכתום מתנפנף, הוא אוחז ביד חסונה את עמוד הברזל. כולנו מיטלטלים שמאלה וימינה, ואילו מבטו פקוח, רציני. כולו כאן. אימא שלו יושבת בשערה הכתום והאסוף על המושבים שליד, מביטה בו. גם כשהאוטובוס מעיף את כולנו שמאלה היא לא מזנקת אליו, רק מביטה בו והוא מביט בה בחיוך גאה. אחרי כל טלטול הוא חוזר להביט קדימה כמו רב חובל אל האופק, אינו מפחד כלל.

עצמאות היא חומר טוב. נולדנו כשהחומר הזה מפעפע לנו בוורידים. ידענו מה טוב לנו, ידענו שנשיג את מה שחשוב לנו וידענו שאם ברגע של תסכול או בחודש של מחלה ידלדלו כוחותינו ולפעמים לא נוכל לנווט את הספינה של חיינו , אימא או אבא או מישהו שתפס את מקומם, מישהו שממש אוהב אותנו וחזק מאיתנו, יתפוס פיקוד, יחבק, ירגיע, ינווט במקומנו עד שיחזרו הכוחות ויצטלל מחדש המבט. ככה הגענו לכאן. כולנו.

הילדון אדום השיער בשאטל בנתב"ג חווה את זה. הוא חזק והוא בטוח והכי חשוב – הוא יודע מה טוב לו. האם הוא ימשיך להאמין בזה? האם כשאפגוש בו בשאטל בעוד 15 שנים (כשהוא יחזור עם חברים מטיול גלישה בסרילנקה ואני אחזור למקומי בבית גיל הזהב בפתח תקווה) הוא עדיין יאמין שהוא יודע מה נכון לו?

אני מהמר שרוב רובו של ציבור הקוראים פגש בית משפט מבפנים אולי פעם אחת בחייו. בדיוק כמוני, כשבאתי לערער על גובה הקנס שרשם הפקח לכלבה שלי ששוב שוטטה לה בחצרות השכנים והפחידה ילדים. את המונח "חוסר עניין לציבור" הבנתי בפעם הראשונה שם, במחוזי או בשלום (מה ההבדל? תזכירו לי…) כשהבטתי בעיניה הריקות של השופטת ששאלה, "מה יש לך להגיד בנושא"?

אז קצת מצחיק אותי איך הפכנו כולנו משפטנים בחודשים האחרונים. מגמגמים "הפרדת רשויות", זועקים "פסקת התגברות" ולוחשים "עילת הסבירות". ובלי לזלזל כמובן בתרומתה של מערכת המשפט לחיינו הנוחים והבטוחים בתרבות השפע, אני רוצה להציע שאף אחד מהצדדים הניצים אינו יוצא כאן להגנתה של מערכת המשפט.

האמת המשחררת היא שאם ה"תוצרת" של מערכת המשפט היתה קידום הערכים שלוין ורוטמן חפצים ביקרם – הם לא היו מבזבזים סיכת שדכן יחידה כדי לשנות את הרכב השופטים בבג"ץ או לחוקק פסקת התגברות. ועוד אמת משחררת שנדחקת לצידה היא שהמתפרות בטייבה שמייצרות דגלי ישראל, היו שוקעות שוב בחובות אם הרפורמה המשפטית היתה מקדמת את הערכים שבהם מאמינים מובילי המחאה. הקיצר, אף אחד לא היה עולה לבוידם למצוא את המחברות משיעורי אזרחות בכיתה ז', אם הדרך שלו (הדרך הנכונה, כמובן, לקיים מדינה יהודית דמוקרטית) לא היתה מאוימת.

הקדחתנות הציבורית וכל הניואנסים המשפטיים שלה מזכירים לי את הרגע הזה בארוחת שישי עם כל הדודים והסבים, כשהמבוגרים ליד השולחן דנים בכובד ראש בכדורגל או בנדל"ן או בפוליטיקה, מרימים את הקול כדי להתגבר על הבכי של הילד בן הארבע שמורד באמא שלו בחדר השינה. משהו באמת קשה קורה כאן, אבל זה לא הדבר שעליו אנחנו מדברים.

כי דמוקרטיה אינה מטרה נעלה וגם לא עיקרון מקודש. היא בסך הכל אמצעי. תארו לכם שהיינו חיים במונרכיה והמלך שלנו, שכבר מנהל את העניינים 50 שנה ברצף, היה עושה זאת ביעילות וברגישות בלי להשתמש בכוחו לרעה ובלי לנצל אף אחד מאיתנו. לא היינו שמחים במקרה כזה להתפנות לעניינינו, לבטל את המינוי לכל ערוצי הפוליטיקה ולהיפטר מהטקס המוזר הזה בכל ארבע שנים ומכל עדת העסקנים שנלחמת על הכסף ועל תשומת הלב שלנו?

אז כן, אני יודע, זה הרע במיעוטו. וכן, הכלי הזה שקוראים לו דמוקרטיה נותן לך ולי הרבה חופש ושקט, אחלה כלי. אבל כמו כל מחבת איכותית או חרב סמוראים מלוטשת, מה שקובע הוא לא איכות הכלי אלא מי משתמש בו ולשם מה.

המהומה שעל פני השטח סוחפת אותנו להתמקד בכלים, במערכת המשפט, בדמוקרטיה, ולא במהות שממנה נובע כל המאבק הזה – שהוא מאבק בין שתי גישות הוריות. לפי הגישה שלמרבה הכאב עדיין מנהלת את העולם, תפקידי כאבא הוא לדעת מה טוב לך(ילדי המתוק), לעזור לך להבין שזה מה שטוב לך ולגרום לך לבחור בזה ולחיות על פי זה.

לפי הגישה השנייה, שלמרבה השמחה התקיימה כאן לפני 200 אלף שנה כשהיינו ציידים לקטים, ופינתה את מקומה ברוב חלקי הכדור רק לפני כ–12 אלף שנה, תפקידי כאבא שלך הוא לתמוך בך, לאהוב אותך ולאפשר לך את התנאים שבהם תגלה מי אתה, מה נכון לך ולעזור לך ככל יכולתי להאמין בעצמך ובדרכך.

ומה הבאסה? ממש קשה עד בלתי אפשרי לקיים את שתי הגישות באותו בית.

אני ממש ממליץ לך לקרוא מחקרים על גידול ילדים בתרבויות ציידים לקטים שמתקיימות בצפון אמריקה, באמזונס במרכז אפריקה, בדרום הודו ועוד. זה מנחם ומעורר תקווה לראות שכל הכאב שגורמים אלה לאלה בני האדם בתרבות שלנו אינו נובע מטבענו אלא ממנהגים שהשתלטו על התרבות, ובייחוד מהגישה המקובלת להורות שהתחוללה באותה תפנית דרמטית (ויש שיאמרו טרגית) בעלילה – לפני 12 אלף שנה התחלנו לחפצן צמחים, בעלי חיים, נשים וילדים שהיו עד אז שותפים יקרי ערך בקהילות שלנו והם עדיין כאלה בקהילות ציידים לקטים המתקיימות היום.

ברובן המוחלט של התרבויות הקדם–חקלאיות מתייחסים לאדם שיודע מה טוב לאדם אחר כעל מצורע, כעל אויב הקהילה. העיקרון המחולל הוא שכל אדם, מתינוקת בת שבועיים ועד זקן בן 80, נולד עם מצפן פנימי, ולהמליץ לו מה לעשות, להדריך אותו (בלי שביקש זאת מפורשות) או חס וחלילה למנוע ממנו לפעול על פי שיקול דעתו אינו רק פגיעה בו, אלא גם בתשתית הקהילה כולה לחיים בריאים.

בגיל 18 ושבועיים יצאתי לשנת שירות מטעם השומר הצעיר בבית שאן. קיבוצניק אשכנזי שנשלח בחום של חודש אוגוסט לחלוק את האמת עם נערות ונערים שהוריהם עלו ממרוקו. מה חשוב? (עבודה חקלאית) מה קדוש? (שירות צבאי) מה מיותר? (דת ומסורת) ומה כיף? (לקשור בחבלים סנדות לעצים, לנגן בגיטרה ולשיר ליד מדורה שירים של שלום חנוך). הייתי חלק מתרבות מיסיונרית קולוניאליסטית לא חזקה ושיטתית, כמו הספרדים שהחריבו את תרבויות דרום אמריקה או הבלגים, ההולנדים והאנגלים שעשו עבודה מצוינת באפריקה; שגם לא היה לה גיבוי רוחני ועיקש כמו לחב"דניקים בפריסה העולמית שלהם. אבל גם אני, כמו כל המיסיונרים, ידעתי מה נכון. ידעתי שהבית–שאנים אינם חולקים איתי את החוכמה הזאת. ידעתי שהם זקוקים לאמת שלי והשאלה שהעסיקה אותי, כמו את כל המיסיונרים הקולוניאליסטים בהיסטוריה, לא היתה "מה האמת?" או " מה אני יכול ללמוד ממי שחושב אחרת ממני?" אלא רק "איך?" כלומר, מהן הדרכים היעילות ביותר לגרום לבית–שאנים להיפרד מהשטויות שממלאות להם את הראש, מהדברים שההורים שלהם והקהילה המבולבלת שלהם טמנו שם, ואיך יהיה להם הכי קל ומהיר להתחבר, לאמת ולאמץ את האמת שלי כדרך חיים. לא בכדי המדד להצלחה של כל "שליח" (כך קראנו לעצמנו, היינו ה"משלחת של השומר הצעיר") היה מספר הנערים שאימצו את האמת הזאת, ובסוף י"ב הצטרפו לגרעין כדי להפוך קיבוצניקים.

לקח לי חודש–חודשיים להבין שמיסיונריות אינה תחום שאני מצטיין בו במיוחד, ושיש לי יותר מה ללמוד בבית שאן מאשר מה ללמד, אבל זה כבר לסיפור אחר.

קולוניאליזם אינו מחלה אירופאית. מיסיונריות אינה סטייה נוצרית. אלה בסך הכל ביטויים קיצוניים וגלויים למאפיין הנורמטיבי ביותר בכל בית, בכל קשר בין הורה לילדו מאז המהפכה החקלאית. לא בכדי גיבורי התרבות שלנו הם כובשים, אנשים שנלחמו וגם הצליחו לגרום למיליונים לאמץ את האמת שלהם. לא סתם אנחנו מקשרים אוטומטית בין הערך של המוצר לבין כמות האנשים שרכשו אותו, לא סתם בכל חנות למוצרי חשמל, כשאני לא מתלהב ממאוורר התקרה המעוצב, המוכר אומר לי, "דווקא זה מה שכולם קונים עכשיו". לגרום להמוני אנשים לחשוב כמוך זה ערך נעלה בתרבות שלנו ולא סטייה, כמו אצל אבות אבותינו הנאורים יותר.

הצומת שאליו מובילה אותנו המהומה סביב הרפורמה הוא בין שתי גישות.

הגישה שבה הרעיון משקף נתינה: "יש לי רעיון טוב. הוא עובד בשבילי. רוצה לשמוע?"

הגישה שבה הרעיון משקף לקיחה: "אני יודע את האמת. אתה עוד לא יודע, אבל יהיה בסדר. בסוף אתה תבין".

באיזה צד אתם נמצאים?

אם גיליתם שרידי מיסיונריות בדמכם אל תלקו את עצמכם. ברוב המשפחות המיסיונריות היא האסטרטגיה הנאמנה ביותר לבית אבא, כי היא משווה במדויק ואף מוסיפה למסכת התובנות שעברנו עם הורינו מהרגע שבו רמזו לנו שלא טוב לבכות סתם, כשמאוחר יותר אילצו אותנו ללמוד שנים במערכת חינוך תחרותית ואטומה וכלה בתמיכה הברורה שלהם בהמשך דרכם, בכל הקשור לפרנסה ולרוחניות.

מיסיונרים קולוניאליסטים יש בכל מקום. אצל שוחרי זכויות אדם, בקרב המאמינים בתורת ישראל ובין חסידי הכלכלה החופשית, בכל מקום.

יש גם אפשרות שממש עכשיו כל אמא או אבא שמזהים את הכפייתיות המיסיונרית שהם נוקטים מול ילדיהם, מסכימים לנשום עמוק, ללכת כמה צעדים אחורה, כמו היו ציידים לקטים בפתח תקווה בשנת 2023, ומתחילים לשאול שאלות חדשות. לא "איך אני מחנך אותם בהתאם לאמת שלי" אלא "מהי האמת שלו? מה היא מבקשת? איך אני יכול לגדל אותם על קרקע ובתנאים שיאפשרו להם לבטוח במצפן הפנימי שלהם ולגלות בעצמם את תפיסת העולם ואת הבחירות שמעצימות אותם?"

אני משוכנע שילד, כמו אדום השיער בגובה ברך שפגשתי בשאטל בנתב"ג, שיכול לבחור מה נכון לו, לא יבזבז את חייו במסיונריות. אני מאמין שרעיונות טובים הם אחלה, כן ירבו, ואני גם מאמין שהמקור לחורבן אינו רעיונות גרועים אלא המאבק להשליט את הרעיונות הטובים שלנו על אחרים.

מה דעתך?