14,13,12,11 – דג מלוח!

כשהיינו ילדים שיחקנו ב-"1,2,3 דג מלוח". ה"דג המלוח" היה עומד ופניו לקיר, קורא במהירות, "1, 2, 3 דג מלוח!" ומסתובב חזרה אל המשתתפים. בזמן שקרא, שאר השחקנים התקדמו לעברו. כשהסתובב הם קפאו במקום. אם ה"דג המלוח" ראה שמישהו זז, היה פוקד עליו לחזור לקו התחלה. גם הממשלה משחקת עם הציבור "דג מלוח". ברצותה עוצמת עיניים וברצותה מחזירה לאחור את מי שנראה לה שהתקדם יותר מדי לכיוון שמאיים על האינטרסים שלה. "חוק השידורים החדש" של שר התקשורת קרעי הוא "דג מלוח" קלאסי. עם זאת, גם ברוני התקשורת היום אינם סרדינים קטנים כלל.

בתחילת חודש יולי השנה נקרא הציבור להעיר את הערותיו לטיוטת הצעת החוק אשר זכתה לשם – "חוק השידורים החדש". הקריאה לקבלת הערות הציבור הניבה רק 1040 תגובות, נמוך מן הצפוי כשמדובר על טיוטת חוק חשובה ומכריעה כל כך ליסודותיה של ה"דמוקרטיה הישראלית". לא היתה זו הפתעה לגלות כי ברוב התגובות, אם לא בכולן, נושבת רוח קפלן. הנה, למשל: "חוק דיקטטורי במיטב המסורת הפופוליסטית – העברת הפיקוח על התקשורת לידי פוליטיקאים רודפי כוח ובצע", או "חוק פשיסטי שיאפשר התערבות ממשלתית מסואבת, טשטוש מוחלט בין אמת לשקר. מתן במה לפייק ניוז בתחפושת ממלכתית. אסור לאשר בשום אופן!!!!!" מוזמנים להיכנס לאתר החקיקה הממשלתי ולהשתעשע בתגובות היסטריות נוספות. לא מפני שאינן נכונות, אלה כי הן חרדות מעתיד שהוא כבר מזמן עבר והווה.

הסיבה העיקרית שבגללה יצאתי עבורכם, קוראי בראשית, למסע בשבילי התקשורת היא העובדה שאני, כמו רבים מכם, מנותקת קשר ממנה. נטשתי את התקשורת על ערוציה השונים למעט מינוי ל"הארץ" (רק בסופי השבוע, בזכות מוסף התרבות) וגיחה מזדמנת לבדיקת האסון השבועי בערוצי השקר-כלשהו. כשהגיעה לאוזניי השמועה שכל אפיקי התקשורת יצאו למלחמת עולם נגד קרעי, שר התקשורת נכון למועד כתיבת הכתבה, הסתקרנתי להבין מדוע ולמה. מה עוד אפשר להרוס כשהכל הרוס? מסתמן שאפשר, לפחות בהתאם לגרסת השחקנים בהצגה, נכון להיום.

כמו בכל הצגה טובה אפתח באינטרודקשיין, דהיינו ניסיון להסביר על מה המהומה, ואסיים במסקנה שאליה כבר הגיע שייקספיר לפני כ-500 שנה – זוהי מהומה רבה על לא מאומה. אומנם ה"מאומה" שמשדרים ערוצי התקשורת כולם – טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה או דיגיטלית – מעצבת את תודעת הציבור הרחב (מדי) שעדיין מקשיב לה (תוך שהוא אוטם בדבק היפוקסי בלתי חדיר את מנגנוני הבקרה ואת החוש הטבעי שלו לביקורת הגיונית), אך המצב הקיים היום הוא כבר מזמן "פשיסטי שמאפשר התערבות מממשלתית מסואבת, טשטוש מוחלט בין אמת לשקר. מתן במה לפייק ניוז בתחפושת ממלכתית…", קרעי לא המציא את מצבה העגום של התקשורת. זהו מצבה היום, זה היה מצבה בשנות הקורונה – אז על מה המהומה?

נחזור להתחלה – בתחילת חודש יולי השנה פרסם השר קרעי את הטיוטה לחוק השידורים החדש שעליה עמל מאז שמונה לתפקיד, לפני פחות משנה. רק שמו של החוק כבר מעורר חלחלה, כי בשביל מה צריך "חוק שידורים" אם ישראל היא… מה המילה הזאת? נו, דמוקרטיה. שכל אחד ישדר מה שהוא רוצה, לא? הציבור יבחר באוזניים ובעיניים, זה לא אחד מעקרונות הדמוקרטיה?

"חוק השידורים החדש" מנער את המצב הקיים וקובע כי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, האחראית ל"איזון" התכנים בערוצי התקשורת העצמאיים שאינם של המדינה (12, 13, 14) תיסגר, וכן ייסגרו מועצת הכבלים והלוויין. האמת היא שהראשונה כמו האחרונות, אינן עושות הרבה, ולראייה (גם) שנות הקורונה. על פי החוק החדש, במקומן תשיק המדינה רגולטור חדש אחד בעל סמכויות מצומצמות כדי לייצר שוק תקשורת חופשי ללא התערבות בפרסומות וללא הגבלתן, לפחות לא בחוק. חוק השידורים החדש יאפשר שימוש חופשי בתכני תאגיד השידור הציבורי המכונה ערוץ 11 אשר הוא, כפי שנראה בהמשך, בבעלות ובשליטת המדינה.

בתחילת חודש יולי, עם פרסום טיוטת החוק לתגובות הציבור, נפתחו ארובות השמיים ואפיקי התקשורת רעמו מזעם. אגודת העיתונאים הגיבה בחימה: "קרעי מנסה לחסל את העיתונות". רשת, קשת והתאגיד (הציבורי, השייך למדינה) הגיבו בזעזוע: "שלב נוסף במהלך הכולל לריסוק התקשורת החופשית". אסון מתקרב, הדמוקרטיה על סף קריסה. לובי 99 טרח והגיש מסמך תגובה ארוך ומפורט לחוק, אשר זו מסקנתו העיקרית: "… הצעת חוק מסוכנת, שעלולה להגביר את השליטה של גורמים פוליטיים ושל גורמים מסחריים על שוק החדשות ודרכו על שוק הדעות". האומנם, לובי 99? היום התקשורת נקייה מהשפעות פוליטיות ומסחריות? אם אתם באמת מאמינים בזה, יש לי מכונית יד שלישית למכור לכם, בהזדמנות.

לגרסת קרעי, החוק פועל לפתיחת שוק התקשורת, להגדלת "מדדי הדמוקרטיה" ולעדכון מצב ערוצי התקשורת לעידן הטכנולוגי המתקדם שבו אנחנו מצויים היום, או בלשונו "התקשורת הישראלית נשארה בשנות ה-80, שוק של יצרנים. לא מעניין את התקשורת מה העדפות הצרכן. הם בוחרים את סדר היום, והם עושים זאת כמו שהם רוצים". קרעי שנוא נפשם של רשת, קשת ושות' מכנה את מצב התקשורת היום: "ברית המועצות", ולגרסתו סגירת הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין ופתיחת רגולטור חדש – "רשות התקשורת הישראלית" – גוף חדש אחד ובודד שיהיה אחראי להסדרת כל תחומי התקשורת, תוך צמצום סמכויותיו – ייצרו פתיחות בשוק התקשורת וירחיבו בו את ההזדמנויות של השוק הפרטי. מולו ניצבים בעוז לוחמי חופש, זכויות אדם ודמוקרטיה, הזועקים שהחוק פשיסטי, דיקטטורי, אנטי דמוקרטי וכד'.

האם קרעי דמוקרטור גדול השואף לחיזוק כוחו של הציבור? האם הוא אכן חותר להסרת חסמים מביקורת של זרועות המדינה על התוכן, חסמים הקיימים היום בחוק הרשות השנייה (אולם לחלוטין לא מופעלים – דוגמה לכך היא "מרססי הווירוסים") או שיש שם למטה, מתחת למילים, משהו אחר?

ולפני התשובות, עוד שאלות. מה יהיה עם החדשות? אם חוק השידורים החדש אכן יעבור, כפי שצפוי שיקרה במושב החורף הקרוב של הכנסת, מי יוכל לשדר 24/7 לנו, הציבור, אסונות, מגפות ומרעין בישין? היום כדי להיות מורשה לשדר חדשות יש צורך ברישיון ובהפקדת ערבויות בגובה שלושה מיליון ש"ח, ולזכות בתעודת מורשה להנדסת תודעה באמצעות מהדורות חדשות בלתי פוסקות. השר קרעי מבקש לשחרר את המושכות ולאפשר לכל מי שרוצה לשדר חדשות להיות מבשר אסונות עצמאי. הציבור יחליט מה הן "חדשות", מה הן "ישנות" ומה הן "סתם מבלבלות". אז איפה הקאצ'? ולפני כן, מה קורה עם הכסף?!

לטענתו של קרעי דווקא הוא המקדם בחוק החדש שוק חופשי, דמוקרטיה וערוצים עצמאיים. המדינה באמצעות "רשות התקשורת הישראלית" החדשה לא תתערב בתחום הפרסומות, ולא תגביל שוק חופשי בחקיקה הקובעת למי מותר ולמי אסור לשדר פרסומות. כיום קשת ורשת מורשות להרוויח כסף מפרסום, לעומתן yes, הוט, פרטנר וסלקום הגובות דמי מנוי, אינן יכולות לשדר פרסומות ולכן אינן מרוויחות כסף מאפיק זה. אחרי הרפורמה של קרעי כל אחד יפעל כרצונו. שוק חופשי ופתוח יותר מ"הכרמל".

ואיפה המדינה בכל זה? הרי גם המדינה מחזיקה בערוץ תקשורת באמצעות תאגיד השידור הציבורי – ערוץ 11, "כאן". חוק השידורים החדש של קרעי יפתח את כל התכנים של השידור הציבורי – לציבור. כיום התאגיד הציבורי הוא ציבורי, במובן שהציבור מממן אותו, והוא מרוויח על חשבון הציבור סכומי עתק מפרסומות. למה דומה הדבר? למשל, לכך שהמדינה מנפיקה לנו דרכון. מחד, היא עושה שימוש בכספי המיסים שלנו להנפקתו, ומאידך, היא גובה על הנפקת הדרכון אגרה שמנה. אני מסכימה עם קרעי שזו שחיתות, אבל אם כבר ההתנהלות כזו מושחתת, מדוע לא ליישם את אותו עיקרון בכל פעולותיה של הממשלה? מדוע לא יבוטלו כל האגרות כולן, המשולמות לכל רשות ציבורית כתנאי לקבלת שירות ציבורי הממומן מכספי המיסים שלנו? מה אתה אומר, קרעי? מה דעתך להעניק לנו את כל השירותים בחינם? הן את העלות שלהם כבר גביתם פעם אחת, ישירות מכיסנו.

ובחזרה לתאגיד הציבורי. החוק החדש יקבע שתאגיד השידור הציבורי לא יוכל לשדר פרסומות. בכלל. כיום ההכנסות הנוספות של התאגיד מפרסום עומדות על כ-100 מיליון שקל בשנה. האיסור למכור פרסומות בערוץ הציבורי יזרים את כל ההכנסות הללו לערוצי התקשורת הפרטיים. אז למה הערוצים 12, ו-13 כל כך מתנגדים? התשובה ממש פשוטה – כי הם מאבדים את הבלעדיות. כשיש רק שלושה או ארבעה שחקנים, העוגה מתחלקת רק לשלושה או לארבעה חלקים. אך כשמסירים שחקן אחד ומאפשרים לאינסוף שחקנים אחרים כניסה בחינם, הצפי להכנסות צונח פלאים.

מכאן ברור מדוע הגיבו הערוצים המסחריים בהיסטריה. והנה תגובת תאגיד השידור הציבורי, זה שהמדינה היא הבעלים שלו, שהציבור מממן אותו והוא קיים בזכות הציבור ולמענו – "השר הציג היום, בשילוב של בורות וזדון, את תוכניתו לחסל את התקשורת ואת היצירה הישראלית. בין אם במתן פטור מחובת השקעה לתאגידי ענק, בין אם בהפקדת הרגולציה בידי מינויים פוליטיים ובין אם בפגיעה בתאגיד השידור הציבורי. הכול כדי להיטיב עם מקורבי הליכוד בערוץ 14 ובתחנות הרדיו האזורי, בתוכנית שאם תצא לפועל, תוגדר בעוד תקופה קצרה כתיקי 2000 ו-4000 חדשים. מצער שכך מתנהל שר שעיקר תפקידו לשמור על תקשורת חזקה וחופשית ויצירה בשפה העברית. אנחנו ניאבק בתוכניות ההרס של מר קרעי וסביבתו בכנסת וברחובות, כי חשוב שתמשיך להיות לציבור אפשרות ליהנות מיצירה ישראלית איכותית וכן לצרוך תקשורת חופשית ועצמאית".

 גם אגודת העיתונאים מתנגדת בתוקף לחוק כדי ששוק החדשות לא יהיה פרוץ ואז "כל דכפין ייצר חדשות". אסון. אגודת העיתונאים מבקשת לשמור על חדשות נקיות, טהורות, ממוקדות מטרה ובעלות אג'נדה אחידה. אם יאושר החוק, החדשות עלולות לצאת משליטת בעלי ההון, ועלולות ליפול לידיהם של דיכפינים שלא שותפים לאינטרסים שלהם. אולי אפילו כאלה שבדומה לירחון שלנו ישאפו לייצר עיתונות אמיתית. זה ממש מדאיג את אגודת העיתונאים. איפה חופש הביטוי וחופש הדעה שלהם אגודת העיתונאים מחויבת? היכן ה… נו, שוב שכחתי את המילה הזו.

רשת וקשת. האנשים הטובים שהביאו לכם את "אפס תופעות לוואי" הגיבו – "התוכנית היא שלב נוסף במהלך הכולל לריסוק התקשורת החופשית בישראל. יישום התוכנית ההרסנית, שכוללת פיקוח ממשלתי וצנזורה ממשלתית על חדשות, כנהוג בדיקטטורות, תביא לפגיעה חמורה בדמוקרטיה הישראלית ובחופש הביטוי והעיתונות בישראל. … בנוסף, בזמן שתוכנית השר פוגעת כמעט בכל שוק התקשורת הישראלי הפרטי ובשידור הציבורי, ישנם גורמים שהיא מטיבה עמם, מטעמים ברורים".

ערוץ 14 (הרשו לי להמר שאלה ה"גורמים" שאליהם התכוונו רשת וקשת) בתגובה – "בניגוד לדקלומים של מר יאיר לפיד, ההקלות ברפורמה שחלות על ערוצים ייעודיים (כגון עידן פלוס) לא יחולו על ערוץ עכשיו 14, שהחל משנת 2022 אינו ערוץ בעל רישיון ייעודי". אז אופסי, ערוץ 14 לא כל כך מתנגד לחוק, מעניין למה.

אז מה קורה כאן בעצם? פוליטיקה? כוח? כסף? כולם יחד? פתיחת שוק התקשורת תצמצם את הדמוקרטיה לגרסת בעלי הרישיונות כיום או תתרום למדדי הדמוקרטיה וחופש הביטוי כגרסת קרעי?

כדי להבין את הקשר בין החוק לבין התגובה של השחקנים השונים לו ולמה כל מי שאיננו קרעי מתנגד לו, צריך לפרק את מפת השחקנים, להוריד מהם את המסכות ולראות מי עומד מאחורי השמות הגנריים – "רשת, "קשת" וכד'. קצרה היריעה מלפרט את כל המחזיקים בכל מניה בערוצים השונים, ובאתר העין השביעית עשו עבודה טובה אז אני בהחלט מפרגנת וממליצה לפתוח את מפת הבעלות בערוצי התקשורת אשר מעודכנת לקיץ 2021 בקישור:

עיון במפת הבעלות מייצר סחרחורת קלה, ולכן אנסה לפרט את הגופים העיקריים ואת הקשר הקיים כיום בין הון ובעלי ההון לשליטה בתקשורת:

תאגיד השידור הישראלי הוא תאגיד סטטוטורי (הקיים מכוח חוק) שהוקם בשנת 2015, כאשר נסגרה רשות השידור מכוח חוק השידור הציבורי הישראלי. התאגיד החל לשדר, בטלוויזיה וברדיו ב-15 במאי 2017 .

ערוץ 12 – שידורי קשת הם תלכיד של חברות הכולל בתוכו אפיקים רבים ושונים. את ערוץ 12 אנחנו מקבלים בכל מיני תחפושות. קשת מפעילה גם את אתר האינטרנט מאקו, את ערוץ ההומור, את ערוץ 24, את "FreeTV", מומה ועוד.

מי הבעלים של ערוץ 12, קשת ונגזרותיה?

גליה גלעדי – רעייתו של אלכס גלעדי.

מ. ורטהיים בע"מ – הבעלים של החברה למשקאות, דהיינו, "קוקה קולה" ושל "בנק המזרחי".

"ענבר ומריוס נכט בע"מ" – מריוס נכט היה ממקימי "צ'ק פוינט" בשנת 1993. בשנת 2017 החל נכט בהקמת בנק דיגיטלי חדש בישראל. עם משקיעיו נמנים היזם אמנון שעשוע ויו"ר הבנק המיועד, הוא החשב הכללי לשעבר, יהושע (שוקי) אורן. בספטמבר 2019 אישר בנק ישראל את הקמת הבנק. בשנת 2020 פרש נכט משותפותו בבנק הדיגיטלי ומכר את מניותיו לאמנון שעשוע.

"סי פאנצליין בע"מ" – חברה זרה מדנמרק. מעניין לחקור מי החברה הזאת ומה האינטרס שלה להשקיע בערוץ תקשורת ישראלי. חיפוש באינטרנט הודיע לי שאין לי הרשאה להיכנס לאתר החברה…

מי הבעלים של ערוץ 13, רשת ונגזרותיה?

לן בלטווניק הוא בעלים של 52% מחברת "רשת מדיה בע"מ". לאוניד ולנטינוביץ בלווטניק המכונה לן הוא איש עסקים אמריקאי-יהודי המתגורר בבריטניה. הוא נחשב בין האוליגרכים הבולטים שעשו את הונם עם התפרקות ברית המועצות. בישראל הוא בעל השליטה ב"כלל תעשיות" בעלת חברת המלט "נשר". בחודש מרץ 2022 העריך כתב העת האמריקאי "פורבס" את הונו האישי בכ-35.4 מיליארד דולר.

"דיסקברי קומיוניקשן יורופ" – הסניף האירופאי של תאגיד תקשורת רב-לאומי ענק, מחזיקה ב-21% ממניות רשת.

נדב טופולסקי יו"ר רשת – מחזיק ב-13.5% ממניות רשת.

משפחת שטראוס – מחזיקה 5.5% ממניות רשת. אין כמעט ענף בתחום המזון שמשפחת שטראוס אינה מחזיקה בו נתח. החל ממוצרי חלב, קפה, שוקולד וכלה במים.

ערוץ 14 – הערוץ בבעלות חברת "ערוץ יהודי ישראלי בע"מ". החברה הוקמה בישראל בחודש אוגוסט 2012, ובעל השליטה המוצהר בחברה זו הוא יצחק מירילשוילי, בנו של האוליגרך מיכאל מירילשוילי, רופא ילדים במקצועו אשר רכש בתקופת ההפרטות הגדולות בברית המועצות בתי מלון, בתי קזינו ומרכזי תרבות גדולים. המשפחה עלתה לישראל בשנת 1995. יצחק מירילשוילי מחזיק בערוץ באמצעות תאגיד בשם "כיתעים ריאל אסטייט אינווסטמנטס", שהיא חברה אשר רשומה באיי הבתולה הבריטיים. על פי מסמך שהגיש הערוץ למועצת הכבלים מירילשוילי הוא בעל המניות היחיד בחברת "כיתעים", והוא מחזיק בה דרך חברת הנאמנות הקפריסאית "Totalserve Trustees". למה איי הבתולה? יסלחו לי כל מתנגדי הציניות, אבל ערוץ מסורתי בעל אוריינטציה ימנית לא בחר באיי הבתולה מטעמי צניעות או, רחמנא ליצלן, מטעמי זיקה לאמונה נוצרית אדוקה אלא מטעמים ארציים ביותר המכונים "מקלט מס". מה היתרון בהקמת חברה באיי הבתולה? אינסוף יתרונות. במקלטי מס אין פיקוח על תנועות הכספים, אין חבות במס, אין מיסוי בינלאומי ואין מס על רווחי הון. ואולי חשוב מכל – שמות בעלי המניות בחברה נשמרים חסויים. עוד חשוב לציין, כי מירילשוילי הוא בעל השליטה בחברה הציבורית" רוטשטיין נדל"ן בע"מ" – הוא מחזיק ב-73% ממניות חברת "אבני שוהם ייזום בע"מ", המחזיקה ב-66% ממניות "רוטשטיין נדל"ן". מיכאל ויצחק מירילשוילי ביקרו בעבר בחדרי חקירות בשל הקשרים עם יו"ר ש"ס אריה דרעי, שם נחקרו בשאלות על תרומות בהיקף כולל של 1.75 מיליון שקל שהעבירו לעמותות הקשורות לאשתו, יפה דרעי, עמותות שבהן הועסקו גם בני משפחה אחרים של דרעי.

אז מה יש לנו היום? את ערוצי התקשורת העיקריים מחזיקים בעלי הון שהם גם בעלי אינטרסים כלכליים אחרים – ערוץ 12 בעל זיקה ל"קוקה קולה" ול"בנק המזרחי", ערוץ 13 בעל זיקה ל"כלל תעשיות", לחברת המלט "נשר", לכל תעשיית המזון ולנגזרותיה שבהן מחזיקה משפחת שטראוס, וערוץ 14 בעל זיקה לחברות בנייה ("רוטשטיין"), בתי מלון וכד'. מולם, התאגיד הציבורי, שבו לכאורה מחזיק הציבור, שהפך למתחרה על כיסו של הציבור כאשר הכנסותיו מפרסומות הפכו מקור הכנסה משמעותי.

איך כל זה מסתדר עם ההתנגדות העזה של הערוצים 11, 12 ו-13 לחוק השידורים החדש? בריאיון לגלובס לפני שנה הסביר נדב טופולסקי, יו"ר רשת: "כשאנו מסתכלים על שוק הפרסום, שעליו נשען רוב הרווח שלנו, זה שוק של 4.5 מיליארד שקל, מתוך זה 1.5 מיליארד שקל בטלוויזיה. באים החבר'ה הבינלאומיים (הכוונה לנטפליקס וכו' ה"מ), ולוקחים לי חלק מההכנסות. הרגולטור במצב הזה יכול לעשות יותר בשביל לשמור על הברודקסאטים, כי לנו יש את החדשות, והגיע הזמן שיטפל בנו טוב יותר".

אז ככה נסגר המעגל. הערוצים הפרטיים מתנגדים לפתיחת שוק הפרסום לכל דכפין כי אז תיפגע רווחיותם. האם אז בהכרח יהיו החדשות אמינות יותר? אמיתיות יותר? מהונדסות פחות? ממש אין קשר.

הטענה כי על הממשלה להמשיך ולשמור על האינטרסים הכלכליים של הערוצים הפרטיים וכי עליה לסייע להם בחקיקה להמשיך להזרים לכיסם 4.5 מיליארד ש"ח בשנה מפרסומות, כי כך הם יכולים לעשות חדשות "טובות" בהיבטי דמוקרטיה, חופש הביטוי וכיוצ"ב – מדדים החשובים לציבור – היא פיקציה מוחלטת. אף ערוץ אינו חופשי, אין בערוצים עיתונות אמיתית ואין בהם חופש ביטוי או שקיפות. שנות הקורונה הוכיחו כי בעבור כסף, בעיקר הזרמת כספים ממשרד הבריאות למימוש זוועותיה של המגפה, יגחיכו גם בערוצים 12 ו-13 "מתנגדי חיסונים", יימנעו מלהביא את מח"צ לשידור רציני, וה"חדשות" שעל איכותן מגן יו"ר רשת באדיקות, מהונדסות בערוצים הפרטיים ובערוץ הממלכתי-ציבורי בדיוק באותו אופן בזכות כספי הציבור.

כאשר האינטרס הכלכלי של שלושת הערוצים מחויב לנאמנות עיוורת לדף המסרים הממשלתי, נגוזו באחת כל הסופרלטיבים. אפשר לקנות בכסף כל הגדרה שמבקשים להעניק למילה "דמוקרטיה". משרד הבריאות רכש לה בכספנו בשנות הקורונה הגדרה צרה, שאותה קיבלו ב"הקשב מתוח" כל הערוצים הפרטיים שאליהם הוזרמו כספי המיסים שלנו – הממשלה אמרה שהדרה, השחרה, כפייה וביטול זכויות אזרח היא ההגדרה הנכונה לדמוקרטיה, וכל הערוצים צייתו כי היא שירתה את האינטרס הכלכלי שלהם.

אז מה יקרה עם חוק השידורים החדש? הוא טוב או רע? הוא מקדם את הדמוקרטיה או מדרדר אותה? התשובות לשאלות הללו כולן תלויות במתבונן. בעיניי ולדעתי, התקשורת היום מצויה במצב רע כל כך – ממילא אין דמוקרטיה ואין תקשורת עצמאית – כך שחוק כזה או אחר אינם יכולים לפגוע במה שאינו קיים.

"הון – שלטון – עיתון" איננו סלוגן שפג תוקפו, אלא משולש שקודקודיו מתחלפים אחת לתקופה. כל קודקוד שמתחלף משפיע על שני האחרים. רוב רובו של הציבור עיוור לקשר שבין תוכנו של גוף התקשורת לבין קודקודי המשולש. תודתנו נתונה לווירוס השובב שהאיר לנו באור מסנוור את המשולש הקטלני, וגרם לנו לחפש תקשורת עצמאית.