צולפים ובוכים

בכפר שאני שוהה בו חגגו פסטיבל לתפוז. כפר קטן. תיבות הדואר הקבועות במרכז הכפר מעידות שמתי מעט משפחות גרות בו. יש תפוזים על העצים, ולא רק בעונתם. הקפריסאים מותירים את הפרי על העצים והוא שורד עליהם רענן, עסיסי ומתוק, עד לשלהי הקיץ הבא (הרמב"ם שהיה בקי בלשונות רבות וביניהן ערבית, קרא לעץ התפוז קטל אביהי – הורג אביו – יען כי עוד בטרם סיימו ההורים התפוזיים את תפקידם מתחצפים הילדים, פורחים ומניבים תפוזים חדשים).

אבל דומה שאם יש צמח הראוי שיעניקו לו פסטיבל בקפריסין הרי זה הצלף. לא רק פסטיבל כפרי אלא לאומי. הצלף הוא הצמח הנפוץ והשורד ביותר באי קפריסין. הוא גדל על כל גבעה רמה, הר ועמק. בין ובתוך החורש הים תיכוני, והוא מופיע גם על מצוקים ועל כותלי בתים. אף כשאבותינו גרו רחוק מכאן, בארץ הבחירה, והיה להם הצלף שלהם, הם קראו לו "קפריסין". ייתכן שהאי עסק בעבר בקטיף של פקעים ושל אביונות (פרי הצלף נקרא בפי אבותינו בשם אביונה) וסחר בהם עם המדינות השוכנות לחופי הים התיכון.

בספרות חז"ל יש סיפור נפלא על חסיד אחד שנפרצה פרצה בגדר שהקיפה את גינת הירק שלו. זה קרה בשבת. החסיד חשש שהשן הרעה (שיניים מזיקות של צאן) תחדור דרך הפרצה ותחסל את גינת הירק שלו. הוא נמלך לגדור את הפרצה, אך לא גידר אותה יען כי נמנע מלחלל את השבת. ומפני שלא חילל את השבת נעשה לו נס ועלה לו צמח צלף קוצני בפרצה, שממנו הייתה פרנסתו ופרנסת בני ביתו. ואתה שואל את עצמך, איזו פרנסה יכול היה השיח הקוצני הזה להעניק לחסיד?

פקעי הצלף, רוצה לומר ניצני הפרחים שעדיין לא הבקיעו פרח ונותרו סגורים, נקטפים ונכבשים. צנצנות ובתוכן פקעי צלף מעטרות את מדפי המרכולים. הם מעניקים טעם חמוץ, מלוח ופיקנטי למתכונים רבים. אפשר להוסיף אותם לסלטים, גם לסלטי פסטה, לעוף ולתפוחי אדמה, להשתמש בהם כתיבול או כקישוט. אפשר לקצוץ אותם דק ולהכין מהם רטבים. הם משמשים גם כתוספת לפיצה, לדגים, לבשר כבש, לפסטה פוטנסקה, לטאפאס ספרדי, לגבינות ועוד. "תימורות צלף" הם הקצה העליון והרך של הענפים. ביוון ובקפריסין כובשים אותן והן משמשות לתיבול סלט וגבינות. גם פירות הצלף, האביונות, נכבשים ונאכלים כאשר הם צעירים ורכים. הם מתאפיינים בטעם חרפרף וגם בהם מתבלים סלטים וגבינות. מלבד השימוש בפקעים, בתימורות ובאביונות היו מתקינים מן הצלף גם יין שכונה יין קפריסין וגם מי צלפים – "יין קפריסין למה הוא בא, כדי לשרות בו את הצפרן כדי שתהא עזה" (כריתות י"א, צ"ה).

נוסף על השימושים הללו בחלקיו הירוקים, אפשר ליהנות גם מחלקיו היבשים. שבטי הבדווים והערבים הכפריים מעריכים את ענפיו היבשים כחומר בעירה מעולה. סביר להניח שגם אבותינו עובדי האדמה קוששו את ענפיו היבשים והשתמשו בהם לבעירה. מכל האמור לעיל נקל להבין כיצד הייתה פרנסתו של אותו חסיד מן הצלף.

השם "אביונה" שהעניקו אבותינו לפרי, מורכב משתי מילים: "אבי האון" אבותינו השתמשו באביונה כסממן שנועד להגביר כוח גברא. כשהאביונה מבשילה היא נפתחת לאורך תפרים ואז נחשפים הזרעים שבתוך הפרי. ציפורים להוטות אחרי ציפת הפרי והזרעים. אם תנסו להנביט זרעי צלף בגינתכם, לעולם לא תצליחו. הזרעים עטופים בחומרים מעכבי נביטה. חומרים אלה מתפוגגים רק כאשר הזרע עושה את דרכו בקיבתה של ציפור שהתאוותה לאכול את הזרעים. לכן אנחנו פוגשים צלפים הגדלים בנדבכי האבן הגבוהים של הכותל המערבי ועל כותלי בתים בעיר העתיקה. אתה עומד ומשתאה לנוכח הצלפים הללו ושואל את עצמך איך הם הגיעו לשם. והתשובה היא שציפור המנקרת ואוכלת זרעים מלשלשת אותם בעומדה על אבני הכותל.

הכושר של הצמח לנבוט בין סדקי האבנים, בסביבה מעוטת מים וחומרי מזון, מעלה גם הוא השתאות. בשל כך, אבותינו שהיו ערים לתופעה כינו את הצלף בשם "העז שבאילנות". רוצה לומר שאין עז ממנו באילנות המסוגל לגדול בתנאים הללו.

נחזור שוב לאביונה הנפלאה. חוקרים רבים נוטים לזהות את האביונה המצוינת פעם אחת במקרא ופעמים אחדות במשנה ובתלמוד עם הצלף: "וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה: כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים" (קהלת י"ב, ה). פסוק זה מבטא את השפעת הזקנה על איברי גופו של האדם. שערות הזקן ילבינו כפרחי השקד, ויש המפרשים שהזקן ימאס בפרי השקד הקשה כי קיבתו ושיניו אינם יכולים לו. אף משקל החגב הקל יהיה על הזקן לסבל. ופרי הצלף הדומה לאיבר מין, שבו השתמשו גם אבותינו כסגולה להגברת כוח הגברא, גם הוא יפסיק להשפיע על הזקן.

סוגיית האביונה דורשת חקר יסודי וננסה כאן לשפוך עליה אור. המביט בהנצה של פקעי הפרחים הסגורים יודע כי עלי הכותרת נפתחים ואחריהם צצים שפע האבקנים שמתוכם מזדקרת האביונה, אותה שחלה קטנה הנישאת על עוקץ דמוי עלי, הבולטת מעל לכל האבקנים. בעת נבילתו של הפרח מתפתחת האביונה ומגיעה לממדים של פרי המזכיר בצורתו את איבר המין. פרי זה מלא זרעים, און וחיוניות. עם הבשלתו הוא מתבקע בראשו לאורך שלושה תפרים. רצועות הקליפה מתגלגלות אחורנית והזרעים נפוצים או נאכלים על ידי ציפורים. הפרי שסימל את האון והחיוניות מאבד ומפר את אונו, ומכאן הביטוי "ותפר האביונה" – כאותו זקן המאבד את אונו.

ניסיתי לבדוק את ההשפעה של האביונה על האון, ובעיצומו של הקיץ יצאתי לקטוף פירות צלף (אביונות). המלאכה הייתה מייגעת ודוקרנית. ענפי הצלף מכוסים בקוצים מאונקלים. אתה יכול לתחוב בנקל את ידך לתוך שיח של צלף, אך כשתנסה להוציא אותה מתוך ענפי הצמח ידוגו הקוצים המאונקלים את ידך ויינעצו בבשרך. את האביונות מעכתי קמעה, הכנסתי לצנצנת ויצקתי עליהן דבש בנדיבות יתרה. במרכול הקרוב קניתי כוהל לשתייה בעוצמה של 97 אחוז. מזגתי את הכוהל על האביונות והדבש, עד שהגיע לפתח הצנצנת. סגרתי במכסה והנחתי את הצנצנת על מדף. בחלוף שלושה שבועות סיננתי את התמיסה וקיבלתי טינקטורת אביונות. מזגתי בפיפטה את הטינקטורה לבקבוקונים. כשאני עצוב, עייף ונעדר חיוניות איני הולך אל ברטה, כמאמר השיר, אלא מטפטף שלוש טיפות מן הטינקטורה מתחת ללשון וזה מעיף אותי. אני מוצא את עצמי ערני בנהיגה, גופי גדוש חיוניות אין קץ ויומי נראה אחרת. או אז אני מבין למה אבותינו כינו את פרי הצלף בשם אביונה – מגביר האון. ולא נחה דעתי עד שחקרתי ודרשתי גם את עניין היין שאבותינו הכינו מאביונות וכינו אותו יין קפריסין. יין למדתי להכין מתושבי מושב תירוש שעלו ממרוקו. הם מפרידים את הענבים שבאשכול ומשכיבים אותם שכבות-שכבות בתוך חבית. מפזרים שכבת סוכר על הענבים ועליהם עוד שכבת ענבים וחוזר חלילה, עד שהשכבה האחרונה מגיעה לפתח החבית. אני שברתי את השיטה וריבדתי על שכבת הסוכר שכבה של אביונות. יין בגימטרייה זה 70, רוצה לומר שמכל השכבות הללו התקבל אחרי 70 יום יין. היין הזה העניק אנרגיה וחיוניות לגוף בדיוק כמו טינקטורת האביונות שהכנתי מכוהל ומדבש. הענקתי חצי מכמות היין לחברים וחצי נותר בחבית. באותה שנה עזבתי את הבית וראש ישיבה ששכנה במושב ביקש לשכור את הבית ולשכן בו את תלמידיו. התלמידים גילו עד מהרה את חבית היין וחגגו על תכולתה. באותה שנה סיפר לי ראש הישיבה שלא הייתה לו שנה כזאת, שבה היו התלמידים ערניים כל כך ושקדו על תלמודם. בליבי אמרתי שזה הודות ליין הקפריסין שנותר בחבית

בכפר הסורי דבורה שבגולן נמצאו כתובות עבריות וארמיות רבות. ביניהן כתובת מיוחדת, משולבת במשקוף המעוטר בשני חיוויאים האוחזים בשני נחשים וזה דבר הכתובת :"זה מדרשו של רבי אליעזר הקפר". רבי אליעזר זה נקרא על שמו של הצמח קאפריס – צלף. אבותינו נהגו לכנות אנשים בשם אומנותם. נראה כי רבי אליעזר הקפר נקרא על שם מלאכתו – הכנת תבלין מפקעי הצלף.

הצלף שימש את אבותינו גם לרפואה. מי צלפים מופיעים במשנה כמשקה רפואי "מי צלפין שותין בחומץ" (שבת ק"י). ידוע גם שמים אלה שימשו את הקדמונים כתרופה המעוררת תיאבון ומשפיעה על דרכי העיכול. כל חלקי הצמח שימשו את אבותינו כתרופה לטיפול בעקרות. דיוסקורידס (40-90 לספירה לערך) שהיה רופא, פרמקולוג ובוטניקאי יווני מציין כי היוונים הקדומים השתמשו בפרי להרגעת כאבי שיניים, דלקות עצבים ומחלות טחול. השורשים עוזרים אף הם להרגעת כאבי שיניים, ונוזל הנסחט מכל חלקי הצמח שימש להריגת תולעים באוזניים. קליפות שורש שימשו לטיפול בצואה עקובה מדם, עוויתות והפרשות וסת. קליפת שורש ועלים בתערובת דבש שימשו לטיפול בכיבים. מרתח צלף בחלב יעיל גם לטיפול בעקרות בגברים ובנשים ולכאבי פרקים.

הצלף נזכר רבות בספר הרפואות של אסף הרופא המכנה אותו עשב אביונה או קפר ועליו הוא אומר: "שורשיו יועילו לכל רוח ולכל מכאוב וגם לכל נגעי הנשים ולדם ולמשוגעים ברוחות רעות, השקה ממנו ד' שקל ביין או במים חמים. וגם יועילו לנזעפים ולנפחדים בלבם, וגם לילדים קטנים הנפחדים יועיל לקשר בו מתחת ללבושיהם וירפאו בעזרת האל". במקום אחר מציין אסף מתכון מעניין לכל תולעת שתהיה באוזן: "קח עלי קפר, יוכת ומצה את מימיו והטף אל תוך האוזן וימותו התולעים ויצאו משם".

חמד סלמאן שדאן משבט אל עזזמה הוא מאחרוני הבדווים היושבים בהר הנגב הגבוה, הוא ידוע גם כבקי ברפואות השדה. ממנו שמעתי כי לשיח הצלף כוח רב וחיוניות אין-קץ. חולה המבקש את הצמח לעולם לא ייגש לקטוף אותו, מאן-דהוא אחר יקטוף אותו. די לו לאותו שליח שיכתוב על אחד מעלי הצלף את שם החולה וחזקה על הצמח לרפא את פלוני בן פלוני. אם בכל זאת קטף את הצמח, עליו להכניסו לטונג'רה – סיר בישול – ולבשלו בחלב עיזים בלבד, במקום שאין בו לא שמש ולא צל – מערה מתאימה מאוד להגדרה זו. החולה המטופל לא יהין לראות אור ורוח. חמד מספר על בדווי אחד שהיה מטפל בבת משותקת מכף רגלה ועד ראשה. בעונת הנדידה היה מרכיב אותה על גבו של הגמל וכשנטו את האוהל, היה מושיב אותה בפינת האוהל "כאבן שאין לה הופכין". וכך עברו עליה ימי ילדותה. יום אחד, בעודו טוען את בתו על גב הגמל, חלף בדווי במקום וביקש את ידה של "המשותקת". אביה המופתע טען בפני ההלך כי משותקת היא ולא תצלח, וההלך הבטיח לרפא את מחלתה. התעשת אבי הנערה ביודעו שממילא היא נחשבת בעיניו כמתה. נטל ההלך את הנערה, בנה לה אוהל קטנטן אטום לכניסה של אור ורוח והשכיבה בתוכו. הלך וקטף ענפי צלף ובישלם בחלב, השקה את הנערה רבע כוס מן המרתח בבוקר ודאג גם שתקלוט אל גופה את האדים העולים מן הסיר. לאחר שבוע ימים קמה ממיטת חוליה, התהלכה כאחד האדם ואף הביאה ילדים לעולם.

בכמה כפרים סמוכים לג'נין שמעתי שאין לעקור את הצלף משורשיו. ביטוי לכך מוצאים בפתגם הבא: "אלי בקלע אל כבר ביוטרוד אל מרה מן אל דאר" ופירושו: העוקר את הצלף, יגרש את אשתו מן הבית. כמו כן, אסור להעלות את הצלף באש וכל המפר איסור זה ייענש קשות, ביטוי לכך מוצאים בפתגם הבא: "יא יוקד אל כבר יא מקבר אל זע'אר" – השורף את הצלף קובר את ילדיו.