זמן טראנספורמציה

אירועי ה-7 באוקטובר השאירו אחריהם אדמה חרוכה, תרתי משמע. הקרקע שנשמטה מתחת לרגלי אלפי אנשים בעוטף עזה, בשדרות, בנתיבות ובשטחי המסיבה ספוגי הדם, אש ושכול ברעים. וכך גם לבבות רבים של אנשים שחוו את המגה-טראומה הזאת.

בימים הראשונים שאחרי השבת השחורה, זעקו על כל במה ברחבי העולם פוליטיקאים ישראליים, כאשר הם מתארים בזעזוע את התקפת חמאס ב"נובה" כ"תקיפה אכזרית של אלפי צעירים בפסטיבל שלום (Peace Festival); שגרירים ואנשי הסברה ישראלים מרטו את שערותיהם וקראו מדם לבם: "איך יתכן שאירוע טהור כזה ספג מתקפה כל כך לא אנושית"?

כל כך הרבה חושך ירד עלינו ב-7 באוקטובר, אולי אפשר בבקשה קצת אור? כל כך הרבה דיבורים של "לא חוזרים להתנהגות של לפני ה-7 באוקטובר", אז אולי תתכבד משטרת ישראל להניח לסצנה החבולה שלנו? אולי פעם אחת ולתמיד יקבע בית המשפט, שאין להפלות הפקת פסטיבל רק משום שהרמקולים שלה מנגנים טראנס?

כמובן שהסכמתי עם תוכן הזעקות, אבל פשוט לא יכולתי שלא להרים גבה, למשמע דברי ההלל הנדירים של גורמים רשמיים בישראל, לגבי פסטיבל של מוזיקה אלקטרונית. זה נשמע לי כמו הורים מכים, שנלחמים עם הנהלת בית הספר על הזכויות של ילדיהם, שעה שבבית הם קורעים אותם במכות. הרי רשויות החוק בישראל מנהלות כבר כמה עשורים מלחמת חורמה לא רשמית בסצנת מסיבות הטבע, החל מהערמת קשיים בירוקרטיים הזויים על עצם קיומם וכלה באכיפה בררנית, אלימה ולא מידתית נגד צרכנים של חומרים פסיכדליים בשטח המסיבות, שאיכשהו הצליחו לעמוד בקריטריונים (בדרך כלל זה גם כרוך בעלויות מטורפות, שמן הסתם מגולגלות לכיסם של רוכשי הכרטיסים).

ככה נוצר לופ חתול-עכבר אינסופי בין משטרת ישראל למבקשי הצלילים בטבע: המשטרה מתישה את המפיקים, שמתייאשים מהניסיונות להפיק מסיבות חוקיות ולעיתים היא סוגרת פסטיבל שעות ספורות לפני פתיחתו. וכך צצות להן מסיבות רבות במחתרת (כי מי שחייב לרקוד פשוט חייב לרקוד), אליהן מגיעה המשטרה ומפרקת אותן מהסיבה שהן לא חוקיות.

כאחד שמרגיש חלק מסצנת הטראנס בישראל אשתף אתכם בכך, שהמשיכה שלי למסיבות הטבע החלה כאשר שם היו הפעמים הראשונות בחיים שלי, שהרגשתי שאני יכול להיות מי שאני באמת, שאני במקום בטוח בין המוני פוסט-טראומתיים כמוני, שהתכנסו במטרה לפרוק קצת מהמטען האינסופי שיש להם על הלב. נדהמתי לגלות במו עיניי כמה "גזורים" יש במדינה הקטנה שלנו – מאנשים שנשרטו בילדות ועד הלומי קרב, מכאלה שגדלו בבתים הרוסים ועד אלה ששאלות הקיום פשוט גדולות עליהם.

וכן, חלק גדול מאיתנו, אנשי סצנת הטראנס, צורכים חומרים פסיכדליים. האם האנשים ששופטים אותנו על כך יודעים באמת מהם חומרים פסיכדליים? מה מפחיד אותם כל כך? האם בדקו פעם במה באמת מדובר, או שהם פשוט צועקים על אוטומט את מה ששמעו בכל מיני מקומות על "סמי הזיה"? במה צרכני פסיכדליים מאיימים על החברה? ואיפה זכותו של אדם לאוטונומיה על תודעתו?

כאן בעצם הכל מתחיל ונגמר; משטרים רבים בעולם, ביניהם המשטר הישראלי הסו-קולד דמוקרטי, נוהגים בתודעת אזרחיהם בפטרונות, מחוקקים חוקים ומשסים אוכפי חוק במטרה להטיל אימה על אזרחים, המבקשים לחקור את תודעתם, או לטפל בנפשם באמצעות פסיכדליים, מקום שהרפואה הקונבנציונלית חסרת אונים.

בשנים האחרונות מתפרסמים יותר ויותר מחקרים אודות סגולות הפסיכדליה בטיפול בבעיות נפשיות, עם דגש על פוסט-טראומה. בארה"ב הטיפול בהלומי קרב באמצעות mdma זוכה להצלחה אדירה; הפסילוסיבין, המופק מפטריות, הוכח כטיפול טבעי יעיל בדיכאון; והקטמין מאפשר לבנאדם להתנתק מעצמו ובכך מתאפשרת גישה נדירה לנפשו החסומה כל כך. בישראל עדיין כמעט בלתי אפשרי לקבל טיפול פסיכדלי, אז מה הפלא שישראלים רבים עושים זאת  בעצמם?

בעקבות אסונות ה-7 באוקטובר נוספו המוני ישראלים למעגל מתמודדי הנפש, שגם ככה היה עצום ומאותגר. אחרי שלב ליקוק הפצעים הראשוני, חזרו לאט לאט רבבות אנשי טראנס ליערות ולאגמים, שבו מוכים וחבולים לתור אחר המפגש בין הצלילים לטבע, נשענים זה על זה, כואבים, מתאבלים על המתים וחוגגים את חייהם. ונחשו מי חיכה להם? משטרת התודעה.

מה לה למשטרה הכל כך קטנה ומאותגרת שלנו, בעיקר אחרי ה-7 באוקטובר, להשקיע משאבים וכוח אדם במרדף אחר אנשים שרוקדים מטופטפים ביער? איזו תועלת לציבור יש בפירוק מסיבת טבע (בהנחה שהמסיבה לא מפירה את מנוחת התושבים בסביבה)? ומה הטעם במעצר של אזרחים שצרכו חומרים פסיכדליים? איזה איום הם מהווים על החברה?

כל כך הרבה חושך ירד עלינו ב-7 באוקטובר, אולי אפשר בבקשה קצת אור? כל כך הרבה דיבורים של "לא חוזרים להתנהגות של לפני ה-7 באוקטובר", אז אולי תתכבד משטרת ישראל להניח לסצנה החבולה שלנו? אולי פעם אחת ולתמיד יקבע בית המשפט, שאין להפלות הפקת פסטיבל רק משום שהרמקולים שלה מנגנים טראנס? ואולי בשטח השוטרים בקצה יבינו סוף סוף, כי הם מטפלים באירועים שבהם בני האדם בסך הכל מנסים לנשום קצת, בתוך המציאות הישראלית החונקת – עכשיו יותר מתמיד.