קורבנות ללא פנים

לא קל לשוחח עם אנשים שנפגעו מזריקות נגד קורונה, שבן-רגע הפכו מוגבלים, וכל ניסיון מצידם לייצר סוג של שגרה גובה מהם מאמץ אדיר. ראיונות שנקבעו בוטלו ברגע האחרון, בדרך כלל בשל בעיית בריאות כזו או אחרת; אחרים התקשו במהלך השיחה לשמור על קו מחשבה ורצף דיבור, שנקטע מעת לעת. אנשים רהוטים ומשכילים, שניסו לשתף אותי בכאבם, הקריאו לפעמים רשימות מהנייר כדי לשמור על ריכוז.

אבל נראה כי הכאב הגדול ביותר, עד היום, הוא הפחד להיחשף; יחד עם הצורך להתריע על העוול הנורא שנגרם להם מצד מערכת הבריאות, ועל הייאוש שמלווה את חייהם כל כך הרבה שנים, הם עדיין חוששים מחשיפה. כי מרגע שנפגעו מהחיסון הם תויגו על ידי מוסדות המדינה, המשפחה, החברים והסביבה כ"היסטריים" במקרה הטוב, או כ"מתנגדי חיסונים הזויים" במקרה הרע. מיכאל (40) נשוי ואב לשניים רואה חשבון וכלכלן; איתן (34) סטודנט לביולוגיה; מוטי (50) נשוי ואב לשניים שהיה עורך דין בחברה גדולה – שלושתם נפגעו מחיסוני קורונה ובחרו גם אחרי שנים ארוכות לספר את מכאובם בשמות בדויים (שמותיהם שמורים במערכת).

יחיאל כהן היה היחיד שדיבר בגלוי. הוא בן 51 נשוי ואב לארבעה ילדים (6, 12, 13 ו-15), שניהל עד פרוץ המגיפה חברה משגשגת ועסק כתחביב בשחייה תחרותית. "עד הקורונה" הוא מספר, "השתתפתי בטריאתלונים והייתי מפוחד מהחיסון אבל חשבתי, ואני לא מאמין שאני אומר את זה: 'לא יכול להיות שכל העולם עובד על כל העולם'. אני זוכר שהרב אשרוב אמר 'לא לקחת חיסון זה יהרוס לכם את החיים', וצחקתי עליו כשביבי אמר להתחסן".

יחיאל שסבל ממחלה אוטואימונית התייעץ עם רופא המשפחה שלו שביטל את חששותיו, ובלחץ של אשתו הלך להתחסן. לדבריו, כבר לאחר החיסון הראשון הופיע בראשו רעש מטריד וחולשה ביד ימין, תופעות שגברו אחרי החיסון השני. "דמייני מסילות מתכת שטס עליהן משהו בתוך הראש. זה התחיל מהחלק התחתון שלו והגיע עד האף. לא הצלחתי להחזיק את הראש, הצוואר היה חלש וכואב והשרירים בצוואר התקשחו". בשנת 2021 הידרדר מצבו הרפואי והוא נאלץ לסגור את החברה. בהמשך הוא אובחן עם תופעת טנטון ורגישות לרעש, ונאלץ לפרוש מאימוני השחייה. יחיאל פנה למומחים בניסיון לפתור את הבעיות ורובם השיבו בביטול על השאלה אם הן קשורות לחיסון. "נוירולוג אחד אמר לי 'אין לך כלום. באים אליי אנשים על כיסא גלגלים שמריירים. אז יש לך טנטון, אז מה?'"

הוא לא ויתר וחיפוש בגוגל הוביל אותו לקבוצות של מאות אנשים שלתדהמתו תיארו בדיוק את אותם תסמינים: קפיצת שרירים, רעידות, חולשת גפיים, טנטון, כאבי ראש ודופק מואץ. "הבנתי שאני לא לבד ונרגעתי. לרוב האנשים שיש טנטון אין רגישות לרעש, שזו תופעה ממש נדירה, אבל בקבוצת הווטסאפ של הטנטון ל-90 חברים זה הופיע אחרי החיסון, כולם עם רגישות לרעש. מישהי שגרה בבניין מעל תחנת אוטובוס אפילו איימה בקבוצה שהיא הולכת להתאבד בגלל הרעש.

"הבדיחה היא שבכלל לא חליתי בקורונה אבל כולנו נקראים 'לונג קוביד'. באחת הנסיעות לגרמניה כשהתייאשתי מהרופאים בארץ, אמרה לי הרופאה שכל יום מגיעים אליה תשעה מטופלים חדשים, חמישה מתוכם בגלל החיסון, אבל היא כותבת לונג קוביד כדי שיתנו לי לעשות בדיקות מקיפות. הייתי צריך לעבוד על מערכת הבריאות כדי שיואילו לעשות לי בדיקות מקיפות. התייחסו אליי כאל מתנגד חיסונים. המדינה ביקשה ממני להתחסן ואחרי זה לא נתנה לי גב. זו בגידה. זה קשוח. הייתי זועם.

"אשתי ואני גם הסתכסכנו על רקע החיסונים של הילדים. אמרתי לה 'לפחות קחי אחריות על זה שדחפת אותי להתחסן'. הילדים התלוננו שקוראים להם 'מפיצי מחלות'. אמרתי להם 'תראו מה קרה לי, אתם רוצים להיות כמוני?' אשתי המשיכה להתחסן והתלוננה שאני מפחיד את הילדים, קונספירטור. היא העדיפה להאמין למדיה. זו היתה הרמה של שטיפת המוח. כששאלתי אותה אחרי שנתיים אם היא מבינה שזה מהחיסון היא השיבה 'ברור. ידעתי שאתה תיפגע כי אתה מאלה שנפגעים'. לעולם אהיה אשם במה שקרה, העיקר לא להתמודד עם האמת. הקשר שלי עם הילדים נפגע, לצאת איתם לספורט – שחייה, טניס, כדורסל, כדורגל – אפשר לשכוח מזה. אין לי כוחות לתקתק דברים בבית. גם הגבריות שלי נפגעה, אני לא מצליח אפילו לחבק את אשתי".

זה לא אנחנו, זה אתם

מיכאל מספר שבכל תקופת הקורונה היה ממושמע וביצע את כל ההוראות שחילק משרד הבריאות – "מסכה, שמירת מרחק, בידודים, כמו ילד טוב", הוא אומר. "מערך ההפחדה עבד עליי. אמרו לנו 'אתם הולכים למות', איימו לסגור לנו את החיים אז איך שנפתחה אופציה – רצתי להתחסן. דקות ספורות לאחר החיסון הראשון התחילו נימולים בפנים. הרופאה שלי אמרה 'זה בראש שלך. זו תופעת לוואי ידועה, זה יעבור מתישהו'. טעות חיי היתה שלקחתי את החיסון השני ואחריו הופיעו כבר נימולים בכל הגוף, חולשה בשרירים, דופק 170 וכאבי ראש מטורפים. אחרי בירור ארוך אובחנתי כסובל מ'נוירופתיה של הסיבים הדקים', תופעת לוואי ידועה מחיסוני קורונה ושפעת. זה הסביר חלק מהתופעות אבל לא הכל".

איתן, אדם בריא בכושר גופני גבוה, לא מיהר להתחסן כי לדבריו האמין בדרך כלל בכוחו של הגוף להירפא ונזהר משימוש בתרופות. אלא שכסטודנט לביולוגיה נאלץ לעשות זאת: "היינו צריכים להתחסן או להביא בדיקה שלילית כדי להיכנס למעבדות ולא היתה אפשרות מעשית לא להתחסן. היו סטודנטים שזייפו בדיקות קורונה אבל פחדתי להדביק אחרים. עשו לנו שיחה עם אחד הפרופסורים שהסביר שהחיסון לא אמור להיות מסוכן. ואז שמעתי על אנשים בריאים שנדבקו במחלה, וגם השותפים לדירה שלי התחילו לשאול 'מה לא בסדר איתך, כולנו התחסנו, לא אכפת לך?' והיתה גם השפעה סביבתית גורפת, מין תחושה שאין ברירה; נכון, יש אנשים מוזרים שאומרים שזה מסוכן אבל רובם מתחסנים. "מיד אחרי החיסון הראשון התחילו כאבים בידיים ובחזה. דיווחתי לרופאה והיא התעצבנה ואמרה שזה לא קשור לחיסון. אחרי החיסון השני תקפו אותי זרמים חשמליים בידיים וברגליים ורפיון בכל הגוף. היתה לי מסת שריר גבוהה, הייתי בכושר, חמש שעות רכיבה על אופניים כל סוף שבוע – ופתאום טונוס השרירים חלש, הנשימה איטית, מחסור בחמצן, אפילו הפסקות נשימה בזמן השינה. היו לי גם כאבי ראש, כאבי בטן עם בחילה, נפיחות במעיים וגזים. הרגשתי שכל הגוף צורח. הוא צרח כשהייתי רעב וכשאכלתי צרח עוד יותר. הייתי בהפרעת קשב מטורפת. לא יכולתי להיכנס לשיעורים שלא לדבר על לקרוא ספרים. גם כרגע כשאני מדבר איתך יש מילים שלוקח לי זמן למצוא אותן".

במקביל, מוסיף איתן, היו לו הפרעות בתחושה, הופיעו נגעים אדומים בעור, כאבים באזור החיסון ולראשונה הוא אובחן כחולה אסטמה. "היה לי יובש קיצוני בפה, תחושת צמא כל הזמן. השיננית אמרה לי שהרוק שלי מאוד מוזר, צמיגי מהרגיל. העיניים היו אדומות, ממש נקודה אדומה גדולה בכל אחת מהעיניים. הייתי בעייפות מטורפת, לא מסוגל ללכת למכולת חמש דקות מהפקולטה שלא לדבר על פעילות גופנית. עם הזמן התחלתי לרדת במשקל. ישבתי על כיסא וכאב לי הישבן, הרגשתי את העצמות. לא היה לי כוח להחזיק את עצמי. החזקתי כוס בידיים והיא נפלה. גם בנושא השליטה על הסוגרים התחילו בעיות".

איתן פנה לרופאת המשפחה שלו והעלה השערה שהוא נפגע מהחיסון. "איך אתה יודע שזה קשור לחיסון? אולי זה נפשי? אולי זה סטרס?" היא ענתה לו. "התחלתי לפקפק בעצמי" הוא אומר, "אולי אני מדמיין? אולי אני בסטרס מהלימודים? הרגשתי שהיא מזלזלת בי. כל פעם שבאתי אליה היא שאלה 'מה הבעיה עכשיו', כאילו שהכל בסדר ואני ממציא בעיות. כאילו שאני מפגר. עברתי לרופאה אחרת והיחס היה דומה. היו רופאים יותר רגישים כמו רופאת ריאות שהודתה כי באים אליה אנשים אחרי קורונה ואחרי החיסון עם אותן תופעות, ואף אחד לא יודע למה זה קורה".

מוטי מעיד שמעולם לא התנגד לחיסונים ולדבריו אף מיהר להתחסן לפני קבוצת הגיל שלו. כמה שעות לאחר החיסון הראשון היו לו קשיי נשימה ולחץ בחזה והוא הופנה לבית חולים. "נבהלתי נורא", הוא מספר, "אבל לא שמעתי על אנשים שנפגעו מהחיסון אז לא היתה לי סיבה לחשוש מהחיסון השני. יום וחצי אחר כך הרגשתי זרמים מאוד חזקים בכל הגוף, כאבי גב וסחרחורות. הגוף שלי היה כמו אבן. כל יום נפלתי למיטה במשך חמש שעות עם כאבי שרירים אדירים. אני אדם ספורטיבי ויודע מה זה שרירים תפוסים ואלה לא היו שרירים תפוסים רגילים".

בעקבות תופעות הלוואי גם מוטי פנה לרופאת המשפחה: "היא אמרה שזה אמור לעבור, שכאבי שרירים זה דבר סטנדרטי אחרי החיסון הזה, ושאלה 'אז מה אתה עושה כדי לצאת מזה?' היתה לי הרגשה שהיא קצת מאשימה אותי במקום לחפש איך לעזור, אבל הכניסה לתיק הרפואי שלי רשומה שנפגעתי מהחיסון. משום מה הרשומה הזאת אחר כך נמחקה. הסתובבתי במשך חמישה חודשים עם הכאבים הנוראיים האלה שמלווים אותי בעוצמה משתנה עד היום. כאילו מישהו הכניס את האצבע שלי לתוך שקע חשמל – קצרים וזרמים בכל הגוף ותחושה שמשהו בתוך הגוף השתבש.

"הילדים שלי, היום בני 14.5 ו-16.5, עמדו אז בבית הספר בלחץ להתחסן. אחרי מה שקרה לי נעמדתי על הרגליים האחוריות והודעתי לכולם, כולל סבא וסבתא שלהם, שזה לא יקרה. אשתי עשתה את החיסון השלישי כי המשפחה שלה לחצה ואמרתי לה: 'אחרי כל מה שעברתי את עדיין עושה את זה?' היא הבינה שקורה משהו אבל לא האמינה שאלו תופעות לוואי. נדרשו חמש חוות דעת מרופאים מומחים שקבעו, שמה שקרה לי זה בגלל החיסון עד שאשתי, הבן אדם שחי איתי, האמין לי בלב שלם".

ההתעלמות של הממסד הרפואי בארץ מתופעות הלוואי של החיסון שגבלה לעתים בזלזול, אילצה נפגעים רבים לחפש מזור באופן פרטי. קרן אור הם מצאו גם בקבוצות ווטסאפ בחו"ל. יחיאל: "בקבוצת הפייסבוק שאני חבר בה יש 400 איש. חלקם לוקחים כדורים פסיכיאטריים, יש כאלה שלא מצליחים לעבוד ואחרים על כיסא גלגלים. דרך הקבוצה קראתי הרבה הסברים על הלונג קוביד וגם קיבלתי עצות. בארץ היו רופאים שבשקט בשקט ניסו לעזור. ידם היתה קשורה מאחור אבל לחלקם היה לב. היו רופאים שהיה קשה להם עם בדיקות שביקשתי אבל כשהבאתי מאמרים שתמכו בהן הם הלכו לקראתי. רופא פרטי אחד ראה שבדיקה מסוימת יצאה חיובית ואמר: 'אני מופתע, אבל למדנו' ובפגישה נוספת הוא הודה שאני לא הראשון".

גם מיכאל פנה באופן פרטי לנוירולוגים. "הם רשמו 'סובל מנוירופתיה ומעייפות כרונית שהתחילו מיד לאחר החיסון'" הוא מספר. "רופאה בכירה אחת כתבה: 'מומלץ לא להתחסן בחיסון קורונה נוסף' אבל הבנתי שבהמשך אסרו עליה לרשום את זה. כשרופא המשפחה שלי ראה את מה שרשמה הוא אמר 'עוד לא ראיתי דבר כזה'".

מוטי שלח בדיקות דם לגרמניה והתוצאות הראו שהוא סובל ממחלה אוטואימונית, כאשר מערכת החיסון תוקפת את הגוף. הנוירולוג לדבריו הסביר שזה נגרם כתוצאה מהחיסון והמליץ על תרופות למניעת כאב אך אלו גרמו לו תופעות לוואי קשות. "כשהגיע הבוסטר הרופאה שלי אישרה בכתב שאני מנוע מלקבל חיסון שלישי אבל במקום העבודה שלי נאלצתי לעבור בדיקות פעמיים בשבוע, ולא יכולתי להיכנס לאף מקום שנדרש תו ירוק".

"הכאב מנהל אותי"

כששואלים את מיכאל איך הוא מרגיש היום הוא עונה: "אחרי שלוש שנים אין כוח להסביר. כשאני מדבר על תופעות הלוואי ישר שואלים אותי 'איך אתה יודע שזה מהחיסון?' מבחינתם אתה אחד ממיליון ונדפקת. אבל איך יודעים שאני אחד ממיליון? מבקר המדינה אמר ש-80 אחוז מהתלונות לא נבדקו. בחישוב פשוט אני אחד מעשרת אלפים, וזה מספר גבוה. אנשים נוטים למתג כל מי שאומר שנפגע מהחיסון כמתנגד חיסונים. הייתי מהראשונים שהתחסנו ונפגעו ולכן אין היגיון לקרוא לי ככה. לא צריך להגחיך. צריך להקשיב ולהבין שיש אוכלוסייה שצריך לטפל בה".

מיכאל כיום במצב של חולשה קיצונית עקב תסמונת התשישות הכרונית; "קשה לי מאוד לפזר את הילדים למסגרות בבוקר ואם אני הולך לקנות חלב במכולת נגמר לי הכוח. מעבר לזה אין לי תחושה ברגליים ובידיים שכל הזמן רועדות. בגלל 'מערכת הולכת האותות' הדפוקה שלי לוקח לי זמן להבין למשל שקיבלתי כוויה. אני לומד לחיות עם מגבלות. אין לי יכולת לבצע את המשימות שביצעתי בעבר. זה להילחם כל יום מחדש. אני לא מסוגל לעבוד ומוכר כנכה חלקי בביטוח לאומי".

”מול חברים אני שוכח כל מיני דברים", מתאר איתן את מצבו כיום. "המילים בורחות לי, קשה לי לעמוד. אני מרגיש מובך ומושפל. לא נעים לי מעצמי, בחורות וזה. יש עדיין אנשים שאומרים 'איך אתה יודע שזה מהחיסון' אבל הרוב מגיבים באמפתיה. כל אחד ששומע מספר על עוד מישהו שנפגע". גם איתן מתקשה להתרכז; "אני יכול לשכוח שהלכתי לשירותים ואז ללכת שוב ושוב. אני עובד במעבדה בעבודה שדורשת יכולת ריכוז גבוהה, מה שאין לי, ומרוויח משהו כמו 2,000 שקל בחודש, במינוס אינסופי".

מוטי: "לפני חודשיים אבחנו אצלי ירידה קוגניטיבית חדה, בעיות בכישורים ניהוליים והפרעת קשב וריכוז – דברים שלא היו לי. הוצאתי מעל 700 בפסיכומטרי והיום בטח לא הייתי עובר אותו. נשלחתי לבדיקה הזאת רק אחרי שרופא פרטי המליץ לעשות אותה, ממש עשו לי טובה". גם הוא סובל עד היום משלל תסמינים: "עייפות כרונית, כאבי מפרקים מאוד מאוד חזקים, זרמים בכל הגוף, קושי להתכופף, להרים ידיים, ללכת – תסמינים שהחמירו עם השנים. יש לי כאבים במקומות שלא היו לי בהתחלה כמו בברכיים, בכתפיים, קנאקים במפרקי הידיים ושרירים רועדים. גם עכשיו כשאני מדבר איתך אני עם כרית חמה, וכל כמה דקות הולך ומחמם אותה כדי להפחית קצת את הכאבים. אני עם מדבקות על הגב עם חומרים חזקים כמו לידוקאין שאני לא יודע מה זה יעשה לי בעתיד".

מוטי מספר שבהתחלה ניסה לחזור לשיעורי ספינינג, אבל "זה היה סיוט. אחרי כל שיעור שכבתי במיטה שלושה-ארבעה ימים עם כאבים והבנתי שרק ספורט מאוד מתון מתאים לי. הדבר היחיד שיכולתי לעשות בשנים האלה זו הליכה מאוד מאוד מתונה. אני מנסה לעשות פילאטיס שיקומי אבל זה קשה כי הגוף כאוב בכל תנועה. מהחודשים הראשונים מלווה אותי פיזיותרפיסט אוסטאופת בחסד שבזכותו אני היום איכשהו מתפקד באופן חלקי. זה כמובן עולה לי אלפי שקלים. אני עושה גם פיזיותרפיה במים ואת כל סוגי הטיפולים במגע שאפשר, גם מקופת חולים וגם פרטי. יש לי פסיכולוג מהקופה שלא אומר את זה, אבל אני מרגיש שהוא לא במאה אחוז מאמין למה שאני מספר.

"אני היום לא באותה מערכת יחסים עם הילדים שלי", מודה מוטי. "היחסים איתם מתוחים בגלל כל הכאב שאגרתי והמצב הקשה שהגעתי אליו. הכאב מנהל אותי. אם הילדים שלי רוצים חיבוק, כל נגיעה כואבת כאילו שמישהו נותן לי מכה. לא נעים להיות בתוך גוף כזה, זה גוף שתוקף את עצמו. קשה להסביר לסביבה שלי מה עובר עליי. בגלל שהייתי אדם בריא ללא מחלות רקע לא חשבתי לרגע שזה משהו שלא יעבור, אבל זה כל כך מסיבי וחזק. אתה מרגיש שזה לא הגוף שלך. אתה מנסה ללכת, לעלות מדרגות ואתה לא יכול. הכל כואב כואב כואב".

מוטי ניסה להמשיך לעבוד במשרה מלאה עד שהתסמינים הכניעו אותו. "הסברתי את הבעיה והם היו מאוד לא סימפטיים", הוא אומר. "מבן אדם שעבד בחברה כמעט 20 שנה הפכתי לאויב, לסיכון משפטי, כי לא לקחתי בוסטר. החברה שלחה אותי לרופא תעסוקתי שקבע לי משרה חלקית. אחרי כשנה וחצי קראו לי לשימוע לפני פיטורין. ביקשתי משרה גמישה, היברידית, כדי שחלק מהזמן אוכל לנוח בבית עם הכאבים הקשים, אבל הם לא היו מוכנים. עשו לי עוד שימוע ופיטרו אותי".

"לא מדובר בזדון אלא בשחיתות"

אחרי מסע הייסורים המחריד שעברו הארבעה הם מתקשים לתת אמון במערכת. "אין לי שום אמון במשרד הבריאות", קובע מוטי נחרצות. "אני בתהליך של תביעה נגד המדינה. ביטוח לאומי הכיר בי ואני מקבל קצבה. גם שם עברתי ויה-דולורוזה מטורפת – שמונה ועדות. וכמובן כשאתה אומר שזה מהחיסון עושים פרצוף של 'מה אתה רוצה', למרות שהיום יש מחקרים שעברו ביקורת עמיתים המאשרים את התופעות הללו, שכל רופא מתחיל יכול למצוא באינטרנט. הרופאים בקופת חולים עד היום מזלזלים ולא מאמינים. אפילו הרופאה הראשונה שכתבה שנפגעתי מהחיסון חשבה שאני סובל מחרדות. היא אמרה שדיווחה עליי למשרד הבריאות כנפגע חיסון אבל אני לא יודע מה נעשה עם זה.

”במקום לשאול מה שלומכם, איך אפשר לטפל, משרד הבריאות מתעלם. אין שום מערכת שמטפלת באנשים כמונו. מבחינת חברתית למדנו שהם יכולים להמציא איזה סיפור שהם רוצים – לכלוא אותנו בבתים במשך שנים ולכפות עלינו כמעט כל דבר בחסות תקשורת מפחידה, והמון כסף שעומד לרשות הפקידים. אני חושב שהכל זה כסף", קובע מוטי. "למערכת לא אכפת מאנשים ופייזר מממנת אותה. גם ממשלת השינוי החמירה את התו הירוק שזה דבר ממש לא חוקי – אתה לא יכול להפלות בין אנשים על בסיס כזה במיוחד אם הם מנועי חיסון. כולם הסכימו על זה ומבחינתי כולם אשמים".

"אין ספק שיש אובדן אמון גדול מאד", אומר מיכאל. "הייתי רוצה לשמוע 'טעינו, בוא נתקן' אבל זה לא קורה. אתה יודע שמשקרים לך. עד היום אתה נכנס לקופת חולים ורואה שלט 'מוקד התחסנות קורונה'. למה? מי עדיין עושה את זה? מה התפקיד של החיסון הזה? באתר של משרד הבריאות הוא עדיין מוגדר כמונע הדבקה. למה? אנחנו יודעים שזה לא נכון. מטפטפים לנו שהקורונה חוזרת. מה האינטרס? למה עדיין מדברים על זה? מה זה קשור לקדחת הנילוס? אני לא מאמין יותר לכלום.

"אני אדם מערכתי. לא עלה בדעתי שמישהו ייתן לי משהו לא טוב. לא היתה אופציה לא להתחסן. היה ברור שכל תופעות הלוואי נגרמו מהחיסון, כמו שמכניסים אצבע לשקע ומתחשמלים. אין שאלה. גם הרופאים יודעים שזה מהחיסון אבל לא אומרים. באחד מבתי החולים הוצגתי בסבב הרופאים כמי שסובל מתופעות לוואי של חיסון קורונה, כלומר במסדרונות אפשר לדבר על זה, רק לא לצעוק בקול רם ולא בכל מחלקה. היום הם אומרים 'אנחנו מכירים את התופעה אבל כרגע אין לנו איך לעזור'".

"לא הייתי ממתנגדי החיסונים" אומר איתן, "הייתי מוקסם מהחקירה המדעית, מחיפוש האמת, מהיושר האינטלקטואלי. הייתי נאיבי וקיבלתי את מה שאמר הפרופסור בלי לערער. לולא ההרצאה ההיא לא הייתי מתחסן. הוא היה אוטוריטה. היום אני מבין שיש המון אינטרסים ויש מחקרים שתלוי איך נעשו, מי מממן אותם והאם המימון משפיע. בדיעבד היה מידע כבר לפני זה אבל לא טרחתי לקרוא" הוא מודה. "כנראה שהקומונסנס של אנשים שלא מבינים כמוני בביולוגיה עבד יותר טוב מכל הידע וההשכלה המדעית שיש לי. לא מזמן רופאת המשפחה שלי התקשרה לשאול אותי על חיסון נגד שפעת", הוא מספר עם חיוך עקום. "אמרתי לה 'אחרי החיסון של הקורונה אני קצת חושש להתחסן'. היא אמרה 'אתה עם אסטמה, בקבוצת סיכון'. אני לא מצפה לאמפתיה אבל זה מראה לי עד כמה היא מנותקת".

על המאמץ לקעקע ולטשטש את הקשר הסיבתי בין התופעות לחיסון הוא אומר בטרוניה: "מה זה משנה מה הסיבה? לקחתי חיסון והתחילו תגובות עצביות שלא נעלמו. אני מסיים לימודים, איך אלך בלי כוחות לחפש עבודה? אני מוגבל. מי שם על זה? ביטוח לאומי לא מסתכל על זה בכלל. אני לבד. יש כעס. המדינה אמורה לשרת אותך אבל אנשים עם אינטרסים פרטיים מנהלים מערכות ציבוריות. אין לי אמון במשרד הבריאות ולא במדינה. יש שם אנשים מצוינים אבל כגוף אני לא מאמין להם. אין לנו כוח להגן על עצמנו מול עריצות השלטון. זה נחמד כשאת נופלת ברחוב וכולם באים לעזור לך. זה פחות נחמד כשכולם קופצים עלייך 'למה את לא מתחסנת'. זו לא אכזבה כמו הבנה עמוקה של איך דברים יכולים לקרות. אולי איבדתי את הנאיביות".

גם האמון של יחיאל ברופאים ירד לאפס. "לדעתי מה שגרם לשערוריה הזאת היא הגאווה הריקה של המערכת הרפואית, כשבתחתית הפירמידה שלה נמצאים המטופלים. אין גוף שמפעיל שיקול דעת או חלילה יערער עליה. הרופא מחונך על ידי המערכת לשבח את הידע ואת תרופות הפלא. זו מכונת כסף אדירה כי הלקוחות לוקחים מה שנותנים להם. לאזרח הרגיל נוח שיש גוף שליט שמקדם את בריאותו ואת איכות חייו – עד שהוא או קרוביו נפגעים. ולא מדובר בזדון אלא בשחיתות, בהון-שלטון, בערכיות נמוכה. המזידות הן חברות התרופות שעשו עלינו ניסוי בשביל כסף. אם הממסד יגיד 'סליחה היתה שטיפת מוח ואנחנו יודעים שנפגעתם' אני אסלח, אבל זה לא קורה. מה שקרה ב-7 באוקטובר לא הפליא אותי כי אם משרד הבריאות מתנהל ככה אין סיבה שמשרד הביטחון לא יתנהל ככה. אני לא מאמין בכלום. אוסף של לוזרים שמתהדרים בניצחונות קטנים. לפני שנה" הוא נזכר, "אותה רופאה שאבחנה את הטנטון צעקה עליי למה אני לא שם מסכה. צעקתי 'מסכה? אחרי שנדפקתי מהחיסון ואני פגוע נוירולוגית, הקורונה זה הדבר האחרון שמעניין אותי'."

אין שואבים כוח להמשיך?

"יש לי כוחות פנימיים. אני לא מוותר", אומר מוטי. "אני מטפל בעצמי ולא מוותר על הזכויות שלי. אני מאמין בלהילחם ואני חושב שזה חלק ממה שמחזיק אותי, גם אם ברור לי שהמערכת מושחתת וכל החבר'ה שם קיבלו כספים מפייזר ומחברות תרופות אחרות. אני פגוע אבל מאוד אופטימי".

"אני מקווה שיהיה טוב, אחרת לא יהיו לי כוחות להמשיך", מוסיף איתן בחיוך. "אני צריך את זה בשביל המשפחה שלי, החלומות שלי, לכל מה שאני רוצה לעשות. אני מקווה לחיות עוד הרבה שנים, לתרום ולשגשג, אז אני לא רואה סיבה להתייאש למרות שיש לי התקפי ייאוש. ואני עצוב שזה המצב אבל זה לא מונע ממני לקוות שיימצא טיפול שיעזור". "אני שומר על תקווה, תזונה ופעילות גופנית", מסביר מיכאל. "אני מקווה שיימצא טיפול לא מזיק לקורונה".

"אני אדם מאמין", מסכם יחיאל. "כל עוד לא כבה האור בעיניים וכל עוד אני יכול לנגן, להלחין שיר – דיינו. יש לי את הילדים, אור השמש, הבחורות היפות שאני רואה ברחוב ואני עדיין עובד ומרגיש מזה סיפוק. יש לי חברים טובים שבהתחלה צחקו עליי והיום הם מבקשים סליחה. יש לי חוסן טבעי, אני עדיין על הרגליים, יכול לדבר, לשמוע, לצחוק ואני לא מוותר. האהבה שלי לחיים יותר מדי חזקה".