המלצות קריאה – אוג' 24

זמן הכנת הגיליון הנוכחי נפל על האולימפיאדה, אירוע שבו ספורטאים מתחרים אלה באלה ולפיכך משווים את עצמם לאחרים, ומיד נזכרתי בספר הנהדר הזה, "נוני ונוני-יותר". בהתחלה לא התלהבתי ממנו, מודה; כמי שמעדיפה סופים טובים מובהקים בספרים לגיל הרך, לא הצלחתי להתחבר לסיפור שמציג מצוקה הדדית, כאב ועלבון של שני חברים לשעבר, ומסתיים בסוף שהוא די פתוח (האופטימים יגידו שהוא שמח, הפסימיים – שהוא דמיוני). אבל אז מסרתי אותו לשכנים החמודים שלי, שניחנו ברגישות ספרותית ובהבנה עמוקה ותמיד שמחים לעזור לי כשאני מתלבטת, ובתם בת הארבע התאהבה בספר ולא הפסיקה לבקש שיקראו לה אותו שוב ושוב, ואף דרשה ממני במפגיע להחזיר לה אותו אחרי שאכתוב עליו.

אז קראתי אותו שוב דרך עיניה, וראיתי: הספר נוגע בבעיה אמיתית, יומיומית, שקיימת בעולמו של כל ילד (ושל כל מבוגר ילדותי) – השוואה בין עצמו לבין ילדים אחרים, לטוב ולרע – ומתאר אותה בדייקנות ובישירות, בציור ובטקסט, בלי להתחנחן ובלי להתנחמד, ובלי אף מלה מיותרת. מי מאיתנו לא חווה דקירת כאב, כשנדמה לנו שאנחנו הכי מעולים במשהו – ולפתע הכתר עובר למישהו אחר?

נוני היה אלוף הקפיצות ביער, עד שהגיע נוני-יותר (איזו הברקה, השמות האלה) ושם אותו בכיס הקטן, ונוני החליט שהמתחרה שלו מְרַמֶה וקרא לו שקרן, וזה הפך ל'ברוגז' נוראי, ואחר כך נוני-יותר החזיר לו כגמולו. וכמה זה מעליב וכואב כשחבר "מפטר" אותך, ואיך הכאב מיתרגם לכעס ולצדקנות, וכמה יפה מתבטאים הרגשות האלה באיורים ובטקסט (שחלקו מצויר) של נעמה בנזימן. וביום ההולדת של נוני-יותר, שיאו העלילתי של הספר, כפולת דפים סגורים מהווה את דלת ביתו של חתן המסיבה, הנפתחת לכפולה ענקית שכולה רגש קורע-לב.

ובאשר לסוף הפתוח – עכשיו הוא נראה לי מושלם. הפי-אנד מובהק עלול להיראות פה מלאכותי, בעיקר במקרים שהילד הקורא חווה מציאות אחרת. הסיום הנהדר של הסיפור משאיר פתח גדול לתקווה, כמו גם לגיטימציה להתאזר בסבלנות, ולדמיין את ההמשך. נהדר לבני 6-3.

(23 עמ', מנוקד, ערכה: דלית לב, הוצ' עם עובד)

למתבגרים

הסדק בין דמיון למציאות

האם נדמה לי, או שרוב הגיבורים בספרי הנעורים בימינו (לאו דווקא מז'אנר הפנטזיה) הם סוג של "מוזרים"? לוקים באיזו תסמונת, במצב משפחתי מופרע קיצונית, בנכות או בתכונה מסתורית כלשהי, שמבדילה ומנכרת אותם מסביבתם? ומצד שני, האם אין זו בעצם מהותה של ההתבגרות – מאבק לגיבוש זהות אינדיווידואלית בעולם שהיה פעם בטוח יחסית, ולפתע נדמה כאשליה ומתחיל להתפורר? ובכן, גם כאן הגיבור העיקרי הוא טיפוס יוצא דופן, שתושבי העיירה מכנים "סהרורי", "מעופף" ועוד שמות מסוג זה.

זהו ספר קסום ומכושף, רגיש ומעודן, שמטייל על הסדק שבין דמיון ומציאות, בין אמת לתעתוע, וגיבוריו הם צעירים בתהליך של התבגרות, הספר זכה ב"פרס פרינץ" לרומן הנעורים הטוב ביותר ל-2016 – אבל לדעתי הוא לגמרי סבבה למבוגרים; אולי כי הגיבורים הצעירים שלו מנהלים את חייהם מול העולם ללא הורים, מסיבה כזו או אחרת. העלילה נפתלת ומסקרנת בטירוף, וכאמור – לא תמיד ברור מה קורה באמת ומה בדמיון, ושמא בעולם מקביל.

בכלל, לא כל השאלות שמתעוררות בזמן הקריאה מקבלות תשובה ברורה בסוף, אבל בעיניי זה דווקא חלק מקסמו של הספר. המתרגמת ניצבה כאן בפני אתגרים לא פשוטים וצלחה אותם בצורה מעוררת הערכה, ואחרית הדבר שכתבה מאלפת. ועוד לא אמרתי כלום על העטיפה הרקומה, אחת היפות שראיתי, ועל הגילוי המפתיע בעמוד הקרדיטים – שהרוקמת היא המו"לית גילי בר-הלל סמו; וזו הזדמנות פז להצדיע לה על ספרי הילדים והנוער שהיא בוחרת להוצאה שלה, בפינצטה רגישה, באומץ ובנחישות, ומתוך הקפדה על איכות מכל הבחינות. ספר מעולה למתבגרים מגיל 14 ולהוריהם.

(294 עמ', מאנגלית: יעל וייס-ענבר, ערכה גילי בר-הלל סמו, הוצ' עוץ)

למבוגרים

מתח להרגעת המתח

אח, איזה תענוג, איזה אסקפיזם: ספר שהוא כמו חנות ממתקים משובחת, לפחות בשביל אוהבי סיפורי מתח – מיטב הסיפורים של מיטב סופרי המתח העולמיים. שולמית לפיד בחרה בטוב טעם ובשום שכל ותרגמה בכישרון, ודרור משעני ערך והוסיף דברי חוכמה בסוף כל סיפור, על הסופר ועל היצירה. קראתי את הספר לפי הסדר – תחילה סיפור של או הנרי, אחריו של דשיאל האמט, אחריו אחד מסיפורי מיס מארפל של אגתה כריסטי, אבל אפשר כמובן לדלג על הסדר ולקרוא באקראי מתוך השפע – סיפורים קצרים של ריימונד צ'נדלר, ג'ון לה קארה, מייקל קרייטון, ג'ון גרישם, סטיבן קינג ועוד ועוד.

הסיפורים מגוונים מאוד, וברובם המתח הולך וגובר לקראת הסיום המפתיע – ואחדים, כמו סיפורו של או הנרי, מתייצבים דווקא לצד הפושע, שאינו נלכד אלא הולך לדרכו בחופשיות. בכולם יש פשע, או למצער כמעט-פשע, אבל יש כאלה שאין בהם בכלל בלש או בלשית (כמו "צב הים" המטלטל של פטרישיה הייסמית); ואילו "המסך שירד" של רות רנדל מספר על מי שעומד להידרדר לפשע, אבל נגאל ברגע האחרון.

הספר נפתח בהקדמה מאירת עיניים מאת לפיד ונחתם באחרית דבר מרחיבת דעת מאת משעני, והוא מספק חוויית קריאה מתַגמלת ביותר בימים טרופים אלה; ומאחר שמדובר בסיפורים קצרים, חיי המדף שלו ארוכים מאוד, כי אפשר לטעום ממנו מעט בכל פעם ולשוב אליו בהזדמנויות שונות – ותמיד בהנאה רבה.

(405 עמ', עריכת תרגום: יערה מוקי, הוצ' אחוזת בית)

כמה ענוג הוא

זהו ספר כל כך יפהפה, אולי ספר המבוגרים הכי יפה שקראתי בעשור האחרון, ואולי בכלל. הוא כל כך יפה שאני בקושי מעזה לכתוב עליו. הוא כל כך יפה שמיד כשסיימתי אותו, התחלתי לקרוא אותו מהתחלה (משהו שלא קרה לי מעולם, ככל שזכרוני הבוגדני אומר לי), כי הרגשתי שפספסתי כמה דקויות בראשיתו, ואכן צדקתי. וזאת אף שגם בפעם הראשונה קראתי אותו לאט-לאט, שלא ייגמר, כי הוא עדין כמו קורי עכביש, ארוג להפליא ברבדים עלילתיים ורגשיים, המשתרגים בצורה מופלאה אלה לתוך אלה, כולו מלא עדינות וחוכמת לב.

על מה הספר? תקראו בגוגל. בגדול יש פה סיפור אהבה בין שני אנשים לא צעירים, שנפגשים במקרה כשהם מתנגשים זה בזה באמצע גשר ווטרלו בלונדון, במקריות שנראית כמו יד הגורל, וסיפורם מתפתח בהדרגה איטית, בזהירות ובסבלנות, וכשמגיע סוף-סוף הזמן שבו גם בשר נפגש בבשר, תיאור המפגש הזה הוא אחד היפים והמסעירים ביותר שקראתי אי פעם. נוסף על כך, התרגום של דפנה רוזנבליט יוצא מן הכלל. אף לרגע לא זכרתי שהספר לא נכתב בעברית. תעשו לעצמכם טובה ותשיגו אותו, לעצמכם ולאהוביכם.

(358 עמ', מאנגלית: דפנה רוזנבליט, עריכת תרגום: נועם אורדן, ספריית רות)

הי, זאת באמת שירה

מה זה הספר הזה? את תוהה וקוראת וקוראת עוד ולא יכולה להפסיק לקרוא, כי זה כל כך מעניין ולוכד ויפה ומסקרן ומרגש, ואת שואלת את עצמך – האם זאת שירה? ושמא המשורר מספר לנו כאן סיפור ארוך בפרוזה, ופשוט סידר אותו בתחכום רב כך שייראה כמו ספר שירה מנוקד, מחולק לשישה שערים, ובכל שער 18 פרקים קצרים דמויי שיר בני 18 שורות, ארבעה בתים של ארבע שורות ואז עוד בית עם שתיים, כל שיר על עמוד אחד – אבל רגע, האם המבנה הזה הופך את הסיפור לשירה? הרי אין כאן חרוזים ואין משקל, הלא אפשר היה לסדר את אותו הטקסט בשורות רצות, כמו סיפור! אז מהו הטקסט הזה בעצם?

ואת ממשיכה לקרוא בעניין רב, ומדי פעם נעצרת ומתרגשת, כי הירש מספר על עצמו כל כך יפה ובכנות ובאומץ וחושף גם דברים שהשתיקה וההסתרה יפות להם, ומשיר לשיר ומשַׁעַר לשַׁעַר את אומרת לעצמך, הי, זאת באמת שירה. אמנם הירש מארח אותנו בפרגמנטים אינטימיים מחייו עם זוגתו ועם חבריו ועם מחשבותיו כאילו סיפר לנו עליהם בשיחה גלוית-לב, ושורות רבות (הנחתכות תמיד באמצע המשפט) נשמעות ממש כמו דיבור יומיומי, אבל אז מגיחים משפטים וניסוחים שלא יכולים להיחשב אלא לשירה טהורה, יפהפייה ומפעימה. וכל טענה שהיתה יכולה להיות לך לסיפור הזה, שמגולל את תולדותיו של המחבר וחושף אותם לראווה (מתוך נרקיסיזם? אקסהיביציוניזם?), נטענת גם על ידי הירש עצמו בצורה מלוטשת ומחודדת יותר מכפי שכל מבקר יכול היה לטעון נגדו.

ואז את מגיעה לשער האחרון, היפה ביותר, המזוכך ביותר, המתפקע מרוב רגש ומרוב אהבה של המשורר לאשתו (שאת כבר מאוהבת בה מאז העמודים הראשונים), ואת אומרת לעצמך, כן, אין ספק, זאת שירה. וזה ספר נהדר. ותראו את צילום העטיפה הגאוני של ברקת בן יעקב, וכפי שהירש עצמו אומר על הצלמת המחוננת, "היא קלטה משהו שרק חזי (לֶסְקְלִי, ע"א) הבין לפניה – כמה אור יש בָּךְ וכמה רָעָב לְאור יש בי". ואת ישר רוצה לתת את הספר במתנה לכמה מחברייך, ובעיקר לחבר הטוב שהתאהב לא מזמן ומצא אושר בעשור השמיני של חייו, ואת יודעת שגם הוא ימצא בספר הזה משהו מעבר לאושר, משהו ששמו אהבה. וכמה את שמחה לקרוא בסוף השער הזה שזוהי רק ההתחלה, ושצפויים עוד לפחות שני ספרי המשך, ואחרי שהתארחת בעונג כזה בחייו של המשורר את יודעת שתרצי, תרצי מאוד לחזור.

(124 עמ', הוצ' הקיבוץ המאוחד)