העולם על פי טראמפ

הנשיא הנבחר דונלד טראמפ נכנס לתפקידו בשיאם של משברים בינלאומיים בוערים שיהיה עליו לנטרל, אך לרשימה הארוכה מצטרפת התפתחות מסוכנת, שעלולה להוביל למלחמת עולם שלישית. בתרחיש הזה מתקבלת תמונה ברורה של גוש המתהווה במאבקו נגד ארה"ב והמערב – ציר מדינות הבריקס (BRICS) – שעובר בקו ישר מן המלחמה בין רוסיה ואוקראינה, דרך המתיחות בין איראן וישראל, עד שיאו בפלישה סינית לטייוואן, הצפויה במהלך השנים הקרובות. מהצד צופה במתרחש צפון קוריאה, שעלולה להפוך את מלחמת העולם לגרעינית.

יחד עם זאת, אולי עולה עם בחירתו של טראמפ תקווה לשינוי מסלול. בקמפיין הבחירות שלו הוא שב ואמר כי המדיניות של ממשל ביידן היא זו שהובילה למלחמות: "לו הייתי נשיא", אמר, "רוסיה מעולם לא היתה פולשת לאוקראינה, לאיראן לא היה כסף ויכולת כל כך גדולה להתעצם. יחסיי עם קים ג'ונג און היו טובים וסין היתה משלמת על הניצול האמריקאי לחיזוק כלכלתה". ואכן, ימים ספורים לאחר בחירתו בירך ולדימיר פוטין את טראמפ והגדיר את המערב כמי ש"אפשר לעבוד אתו". עכשיו מסתמן כי האיחוד האירופי מבקש לרכוש גז נוזלי מארה"ב; איראן מאיצה בלבנון להגיע להסדרה עם ישראל; חמאס מבקש לסיים את המלחמה בעזה; החות'ים מאותתים שהם מוכנים לפתוח את המעבר בים האדום; והטליבאן מבקש להסיר את שמו מרשימת ארגוני הטרור. האם סוף סוף יש שריף באמריקה שיכול להרגיע את העולם?

במצב הפוליטי הנוכחי בישראל אוטופיה כזאת נשמעת מופרכת, אבל למרות התדמית הלוחמנית והבלתי צפויה שלו, תקופת טראמפ הקודמת אופיינה בהיעדר מלחמות חדשות, למעט הניצחון על דעאש שבו טראמפ נוהג להתגאות, וחיסולו של קאסם סולימאני מפקד משמרות המהפכה האיראנית, שנועד להרתיע את איראן. יחסי החוץ המעולים שלו עם סעודיה, בעלת הברית ההיסטורית של ארה"ב, הביאו ל"הסכמי אברהם", להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים ולהכרה ברמת הגולן ללא השלכות רציניות. נוסף על כך פתח טראמפ לראשונה הסכמי סחר בינלאומיים, במיוחד עם סין, הפסיק מימון לארגונים גלובליים כמו ארגון הבריאות העולמי, ודאג לנהל שיח שוטף עם כולם בשיטת המקל והגזר שעבדה יחסית יפה, למרות פוטנציאל הנפיצות של פתיחת הסכמים בינלאומיים עתיקי יומין. ב-2019 טראמפ אף ניסה להגיע להסדר עם קים ג'ונג און, מנהיגה של קוריאה הצפונית, שראה בנטישת ארה"ב את אפגניסטן הזדמנות לחזק את קשריו עם הקרמלין, אך השיחות התפוצצו עקב סירובו להתפרק מנשק גרעיני.

מיד עם כניסתו של ג'ו ביידן לבית הלבן הכל השתנה: יחסיו עם יורש העצר הסעודי מוחמד בן-סלמאן היו רעועים ביותר, והבריחה המבישה מאפגניסטן היא זאת שהציתה את שרשרת האירועים, שכוננה את ציר המדינות החזק שמתנגד לארה"ב – סין, רוסיה, צפון קוריאה ואיראן – ציר גרוע מאוד לישראל שעלול כאמור להצית מלחמת עולם גרעינית. נכון, גם טראמפ תמך ביציאה מאפגניסטן, אבל הוא לא תכנן לבצע אותה באופן פתאומי ומיידי כפי שעשה ביידן. באפגניסטן נותר ציוד אמריקאי מודרני בשווי של מיליארדי דולר, שעבר לארגוני הטרור, הטאליבן השתלט על המדינה, והאירוע אותת לסעודים שארה"ב יוצאת מהמזרח התיכון. סעודיה מיהרה לחתום על ברית הגנה עם רוסיה ובהיעדר נפט סעודי איבדה ארה"ב את ההגמוניה העולמית על הזהב השחור, מהלך שפגע משמעותית בערכו של הדולר. חולשתה של ארה"ב הציתה גם את הזירה באוקראינה, הזדמנות שרוסיה המתינה לה במשך עשורים – לאתגר את ההגמוניה האמריקאית.

הברית של רוסיה עם סין, איראן וצפון קוריאה החלה להתהדק כבר לאחר שסיפחה את חצי האי קרים ב-2014, בעקבות ההפיכה השלטונית באוקראינה. יש הטוענים שזו היתה פעולה של ה-CIA במטרה להשליט משטר נוח יותר לאמריקאים וכי ביידן, סגן הנשיא של אובמה באותה תקופה, היה מעורב אישית בהפיכה. גם בעת כהונתו כנשיא התעלם ביידן מן האזהרות של רוסיה, כי במידה ויימשכו המגעים לצירוף אוקראינה לנאט"ו היא תפלוש ותכבוש את חבל דונבאס; באזור הזה יש רוב רוסי והוא יוצר רצף טריטוריאלי עם הים השחור וחצי האי קרים.

במקביל, רוסיה חיזקה את קשריה עם איראן וסייעה בידה להשאיר את נשיא סוריה חאפז אל-אסד בשלטון, לאחר מלחמת האזרחים ב-2011. בכך היא העניקה לאיראן אוויר לנשימה בזמן הסנקציות האמריקאיות הכבדות שהונחתו עליה. בעוד ביידן ניהל משא ומתן כושל להחזרת הסכם הגרעין המפוקפק, חזרו מדינות העולם לסחור עם איראן, שחיזקה את שליטתה בארגוני הפרוקסי שלה בלבנון ובתימן, והיא הפכה ספק אסטרטגי של נשק מתקדם לרוסיה.

תגובתו של ביידן לפלישה הרוסית לאוקראינה היתה סנקציות כלכליות חסרות תקדים, שהביאו בסופו של דבר לחיבור אסטרטגי בין סין ורוסיה, והתחזקות גוש ה-BRICS (הכולל גם את הודו, ברזיל ודרום אפריקה), כמתחרה בכלכלה המערבית. סין הפכה לקוחה של שוק הנפט הרוסי והמדינות המוכות והמבודדות, איראן וצפון קוריאה, מצאו ברוסיה פוטנציאל לשותפות חדשה שחיזקה את כוחן.

זוהי תחילתה של ידידות מופלאה

לפני מספר חודשים הותקפו שתי הערים הגדולות באוקראינה, קייב וחרקוב, על ידי טילים רוסיים – מתקפה שגבתה חמישה הרוגים ולמעלה מ-130 פצועים. מה שהבדיל את התקיפה מקודמותיה לא היו ממדי ההרס, אלא הנשק שבו השתמשו; רוסיה ירתה טילים מתוצרת צפון קוריאה, שיגרה כטב"מים מתוצרת איראן ועשתה שימוש בטכנולוגיה סינית. לראשונה נראה במתקפה הזאת שיתוף פעולה מתואם בין מדינות הגוש האסיאתי. מאז 2022 הקשרים הכלכליים, הצבאיים, הפוליטיים והטכנולוגיים בין ארבע המדינות מתחזקים מתוך מטרה לייצר כאמור אלטרנטיבה תחרותית לארה"ב תחת משטר ביידן. למרות שיש ביניהן חילוקי דעות בסוגיות רבות ופערים תרבותיים – הברית הזאת מייצרת מכפיל כוח שעולה על היכולת של כל מדינה בנפרד, והיא מסכנת את המערב.

רוסיה, סין, איראן וצפון קוריאה מהוות רצף טריטוריאלי באסיה. אוכלוסייתן מונה 1.6 מיליארד נפש, התל"ג שלהן מצטבר ל-20 טריליון דולר וכוחן הצבאי מונה כעשרה מיליון חיילים. לכל אחת מהן יש מטרה צבאית ברורה; בעוד רוסיה תוקפת את אוקראינה ואיראן מפגיזה את ישראל, לסין יש שאיפות לכבוש את טייוואן, וצפון קוריאה רוצה לאחד את חצי האי עם הדרום. במקביל ארה"ב שומרת על בעלות בריתה המאוימות ומטילה על תוקפיהן סנקציות כבדות.

רוסיה אם כך מהווה את הדבק המחבר בין ארבע המדינות, ומערכות היחסים ביניהן מתהדקות והופכות דו-צדדיות. רוסיה מייצרת כיום מאות כטב"מים מתקדמים בכוחות עצמה, והיא מקימה בשיתוף פעולה עם איראן מפעל חדש להגדלת ייצור רחפנים; צפון קוריאה סיפקה לה עד כה מעל 2.5 מיליון פגזי ארטילריה; וסין מספקת לכלכלתה צינור חמצן מרכזי, לאחר שהגדילה את רכש הנפט והגז הרוסי במיליארדי דולר. בין השנים 2013 ו-2020 היבוא הסיני של נפט רוסי הכפיל את עצמו מעשרה אחוזים ל-20 אחוז וכיום רוסיה היא ספקית הנפט הגדולה ביותר של סין. מנגד, בין 2018 ו-2022, סיפקה רוסיה לסין 83 אחוז מכלל היבוא הצבאי שלה כולל טכנולוגיות צבאיות מתקדמות בתחום הצוללות, הלווינים ומטוסי הקרב, באופן שעלול לאתגר את הנוכחות האמריקאית ברצועת האיים הראשונה באוקיינוס השקט. במקביל הסינים מספקים לרוסיה מגוון רחב של טכנולוגיות צבאיות, החל ממוליכים למחצה ורכיבים אלקטרוניים, וכלה במערכות רדאר ורכיבים למטוסי קרב. מערכת היחסים בין מדינות הגוש האסיאתי ממשיכה להתעצם: ב-2023 יבאה סין 1.3 מיליון חביות נפט איראני ביום; צפון קוריאה סיפקה לאיראן טכנולוגיית טילים מתקדמת שאותה היא משגרת כיום לפרוקסי שלה במזרח התיכון; וצפון קוריאה מחזיקה בקשרים כלכליים וצבאיים ענפים עם סין ועם רוסיה.

בזכות שיתוף הפעולה המרובע בין המדינות הללו רוסיה הצליחה לעקוף את הסנקציות המערביות, שניסו לבודד אותה ולהקריסה כלכלית. בתמורה שלוש המדינות זוכות ממנה להגנה על האינטרסים שלהן. רוסיה למשל היא המשקיעה הגדולה ביותר בכלכלה האיראנית וספקית הנשק המרכזית שלה. נוסף על כך היא מגינה על איראן במועצת הביטחון של האו"ם, באופן דומה לזה שארה"ב מעניקה לישראל, ונותנת לאיראנים את הגב הדרוש כדי להפעיל את הפרוקסי שלה נגד ישראל והמערב.

רוסיה גם שיחררה נכסים שהיו מוקפאים לצפון קוריאה בעקבות הסנקציות הכבדות עליה, ובתמורה קיבלה ממנה תמיכה צבאית. בהקשר זה, רוסיה חייבת לחדש את הכוחות שלה בחזית האוקראינית, שכן היא מאבדת לוחמים בקצב של מעל 1,000 חיילים ביום, אבל פוטין נמנע מגיוס מילואים – מהלך מאוד לא פופולרי. לצפון קוריאה יש צבא ענקי של 1.3 מיליון לוחמים והיא מעניקה לרוסיה סיוע ישיר; מעבר לארטילריה, היא כבר שלחה כוח לוחם של עשרת אלפים לוחמים לחזית האוקראינית ובאמצע החודש שעבר (נובמבר) נערכה לשלוח 100 אלף נוספים, מהלך שעורר משבר עם ביידן, שאישר לאוקראינה לתקוף את רוסיה עם טילים אמריקאים. בתמורה צפון קוריאה שואפת לקבל מרוסיה טכנולוגיה שתאפשר לה לשפר את הטילים הבליסטיים ארוכי הטווח שמסוגלים לשאת נשק גרעיני, ובכך לייצר איום משמעותי על המערב, נוסף על חצי האי קוריאה. תרגילים צבאיים בין המדינות התרחשו בחופי עומאן, ותרגילים נוספים מתוכננים בהמשך.

החיבור הגיאוגרפי בין המדינות מאפשר נתיבי תחבורה בטוחים מפני התערבות אמריקאית. איראן מעבירה את משלוחי הכטב"מים דרך הים הכספי, וכעת מתקיימים מגעים בין איראן ורוסיה לבניית מסילת רכבת דרך אזרבייג'ן, שתתחרה בתעלת סואץ ובנתיב המתוכנן בהסכמי אברהם – מהודו לאירופה דרך האמירויות, סעודיה, ירדן וישראל. שיתוף הפעולה מתרחש גם במישור המדיני; סין, איראן וצפון קוריאה סירבו לגנות את פלישת רוסיה לאוקראינה והאשימו את נאט"ו באופן בלעדי. אף אחת מהן אף לא גינתה את טבח ה-7 באוקטובר שביצע חמאס בעוטף עזה. באופן כמעט מתואם, הרטוריקה היא שארה"ב היא בריון שגורם חוסר יציבות בעולם.

ארה"ב היא אם כך המחסום המרכזי שעומד מול שאיפתו של גוש ה-BRICS לבצע התפשטות אזורית – רוסיה למדינות חבר העמים, איראן במזרח התיכון, סין לים הסיני הדרומי ולטייוואן, וצפון קוריאה לדרום. לאחר סיום המלחמה הקרה הפכה ארה"ב למעצמת העל היחידה, ומלבד מספר מדינות מצומצם כמו עיראק, מעטים ניסו להתגרות בה. במידה וארה"ב תרצה לפעול נגד אחת המדינות היא עלולה תיאורטית להתמודד עם ארבעתן כגוש, דבר שעלול להרתיע אותה. יחד עם זאת, ההיסטוריה בין המדינות הללו רצופה עימותים ואין ודאות ליציבות הברית ביניהן; ב-1941 פלשה רוסיה לאיראן וניסתה להשליט שם שלטון בובה, ולרוסיה היו סכסוכי גבולות עם סין שבאו לידי סיום רק ב-2004. סין ורוסיה גם תמכו בסנקציות המערביות על צפון קוריאה ואיראן, בתגובה לתוכניות הגרעין שלהן. הברית בין המדינות עשויה אם כך להתפתח ל"ברית של נוחות" בלבד, ולא לגוש אחיד ומהודק נגד המערב.

פנינו לאן?

טראמפ הבטיח בראש ובראשונה לסיים את המלחמה באוקראינה תוך 24 שעות. גם סגנו, ג'יי. די. ואנס, תומך נלהב בהפסקת הסיוע האמריקאי לאוקראינה (עד כה מעל 170 מיליארד דולר). במהלך קמפיין הבחירות נפגש וולודימיר זלנסקי עם טראמפ וקמלה האריס, והציג את תוכניתו לניצחון במלחמה: צירוף אוקראינה לנאט"ו, אספקת מערכות הגנה מתקדמות של ארה"ב והפיכת אוקראינה למחסן נשק מערבי בקרבת רוסיה. בתמורה לכך אוקראינה תעניק לתאגידים אמריקאים ואירופאים זכויות על משאבי טבע כמו ליתיום, אורניום וגז טבעי שבהם מתברכת המדינה. בסיום המלחמה, על פי תוכניתו, הצבא האוקראיני המנוסה יגן על אירופה מפני פלישה רוסית עתידית.

הצעה כזאת ככל הנראה לא תרשים את טראמפ, שכזכור אינו תומך בנאט"ו, אבל שתי הנקודות האחרונות בתוכנית – שיתוף משאבי טבע ופינוי 100 אלף חיילים אמריקאים מאירופה – עשויות לעניין את הרפובליקנים. במסיבת עיתונאים משותפת טען זלנסקי שטראמפ מחויב לניצחון אוקראיני, והאחרון לא סתר אותו. בהזדמנות אחרת, במהלך העימות עם האריס, הוא חמק מן השאלה. יחד עם זאת ואנס טען כי הם מתנגדים לצירופה של אוקראינה לנאט"ו, וזאת בהלימה לאסטרטג מדיניות החוץ של טראמפ, אלדרידג' קולבי, שטען כי לצירוף כזה אין יתרונות, שכן לנאט"ו יש כבר כוח צבאי משמעותי גדול יותר מרוסיה. לתפיסתו של קולבי, רוסיה מהווה הסחת דעת מהיריבה האמיתית – סין.

לפי הוול סטריט ג'ורנל, טראמפ ככל הנראה יבצע ניסיון לכפות משא ומתן על הצדדים, כדי ליצור אזורי חיץ מפורזים באזורים הכבושים על ידי רוסיה, ואף יספק אמצעי הגנה לאוקראינה. נוסף על כך הוא כנראה יחזור למדיניות החוץ שלו, לפיה מדינות נאט"ו צריכות להגדיל את ההוצאות הצבאיות שלהן ולתרום שני אחוזים מהתוצר שלהן לברית, וכך גם לשאת בנטל. לעומת זאת, תעשיית הנשק האמריקאית תעמוד על רגליה האחוריות, שכן מיליארדי הדולר שזורמים כנשק לאוקראינה מגיעים לכיסן של ספקיות הנשק האמריקאיות. לפיכך הסכמה לתוכנית של זלנסקי דווקא עשויה לשרת את התעשייה, פיתוי שמייצר תמיד רווח פוליטי בוושינגטון.

לא ברור עדיין מה תהיה הגישה של טראמפ לאיראן. במספר התבטאויות הוא קרא לביבי נתניהו להפציץ את מתקני הנפט והגרעין האיראניים. יתרה מכך, לאחר היוודע תוצאות הבחירות הופץ נרטיב שלפיו איראן יזמה נסיון חיסול של טראמפ. כמו כן פורסמו ידיעות בתקשורת, שהתגובה האיראנית לתקיפה הישראלית נדחתה לאחר הבחירות, כיוון שטהרן לא היתה מעוניינת לעזור לטראמפ בבחירות. טראמפ מצידו חוזר ומתגאה בכך שבתקופתו הממשל האיראני היה על סף פשיטת רגל; בשנתו האחרונה ההכנסות האיראניות עמדו על כ-15 מיליארד דולר בלבד, ובתקופת ביידן הן קפצו לכמעט 60 מיליארד דולר. הכסף הזה כידוע הלך למימון הטרור במדינות הפרוקסי של איראן. מצד שני, הניו יורק טיימס דיווח על פגישה שנערכה מיד לאחר הבחירות בין השר המיועד אילון מאסק לבין שגריר איראן באו"ם שנועדה ל"הרגעת הרוחות". האיראנים הכחישו את דבר קיומה של הפגישה וטענו כי זהו "סיפור מפוברק שנועד לבדוק אם יש היתכנות לפגישה כזאת. כרגע אנחנו מחכים לראות מה מדיניות הממשל החדש בארה"ב". כמו כולנו.

המפתח לפיתרון במזרח התיכון נעוץ בחזרה ליחסים עם הסעודים. לאחר הנטישה של אפגניסטן הסעודים תפסו פוזיציה ניטרלית בזירה; מצד אחד הם סירבו להצטרף ל-BRICS והמשיכו לדבר על הסכמי אברהם עם ישראל ומצד שני, בחסות סין, חידשו את היחסים עם איראן וחתמו על ברית הגנה עם רוסיה. החזרת הסנקציות על איראן ושדרוג היחסים עם סעודיה בתמורה לסיום המלחמה נראים כמו אסטרטגיה שבה טראמפ עשוי לנקוט, למרות התנאי הסעודי ההיסטורי של הקמת מדינה פלשתינאית – מכשול שיהיה קשה מאוד להעביר בממשלה הישראלית הימנית הנוכחית. נוסף על כך כדאי לעקוב אחרי יחסיו של טראמפ עם ארדואן בטורקיה ועם א-סיסי במצרים; שניהם לוטשים עיניים למדינות ה-BRICS, אבל יש להם בעיות פנימיות סבוכות ועוינות יחסית כלפי ישראל.

לסיכום, רוחות המלחמה המנשבות בשנים האחרונות עשויות להירגע בעקבות בחירתו של טראמפ לנשיאות. אם ייכשל הוא עלול למצוא עצמו מול גוש עיקש, שמבקש לפגוע במעמדה של ארה"ב בעולם. מצד שני, אם יצליח הוא יביא לשגשוג ולפריחה חסרות תקדים של אמריקה. על הדרך הוא עשוי להביא לעסקת חטופים ולסיום המלחמה באזורנו.