בעד פטמת הזכוכית

בהקדמה לספרו המופתי "לראות" (1978), תחת הכותרת "פטמת הזכוכית", תקף הסופר הארלן ג'יי אליסון את הטלוויזיה ואת הצופים בה ותיאר אותם כמי שמתמכרים למכשיר ולא מוכנים להיגמל.

"… אמרתי זאת לפני חמש שנים ב־1973 ומאז יש בי אימה גוברת והולכת מפני מה שעוללה לנו הטלוויזיה. אני מאמין כי הטלוויזיה עצמה, עצם הישיבה מול תיבת פלאים המשלחת בנו ללא הרף דימויים, עצם המעשה של צפיה בטלוויזיה מרסק את המוח".

אבל הטלוויזיה של המאה ה־21 על שלל סדרותיה, תכניות הדוקו, המוזיקה והסרטים שבה אינה דומה בשום צורה לטלוויזיה שעליה כתב הארלן, זו שסיפקה תכנים לצופים בסוף שנות ה־70. 
בעידן הנוכחי, עם וי־או־די של הטלוויזיה בלווין או בכבלים ועם מעצמות תוכן כמו נטפליקס, כל צופה קובע לעצמו במה לצפות ומתי. הצופים של 1978 היו אכן שבויים, משועבדים. גם לקום להכין לעצמך קפה היה עסק לא פשוט, כי היתה סכנה להחמיץ משהו חשוב.
הטלוויזיה המודרנית מתפקדת כמכשיר בידור אבל גם כמורה ומחנכת המאפשרת צפיה בתכנים מעולים למשל על החלל החיצון על נפש האדם או על אמנות ימי הביניים. כל אדם בוחר מה הוא רוצה לראות − ממש כפי שהחברה המודרנית המערבית מאפשרת לאדם להחליט מה הוא רוצה לאכול ומתי − המבורגר, צ'יפס וקולה או סלט קינואה ועדשים שחורות, עם לימון, שמן זית ותה צמחים.

"… צפיה מתמכרת במסך היא מה שממית את הנשמה, הופך אותנו לחסרי צלם אנוש ומשכר אותנו על דרך התרעלה, ומביא בסופו של דבר לברוטליות. צפיה בטלוויזיה היא דבר רע".

ואני מבקש לטעון את ההפך. צפיה בטלוויזיה היא דבר טוב. מה שממית את הנשמה הן תוכניות מציאות נחותות שמעניקות לצופה פורקן זול וחולף ולא סיפוק חווייתי עשיר וממלא. אני מסכים שתוכניות הריאליטי הן רגשונים במקום רגשות, אבל זו לא הטלוויזיה העיקרית שאנשים בכל העולם בוחרים לצרוך. 
אני מציע לתת לנו קצת יותר קרדיט. אדם חושב הוא אדם אנושי. אדם חושב ומרגיש לרוב לא יהפוך לאדם ברוטלי רק משום שצפה בסדרה שיש בה אלימות. האדם החושב יכול לחשוב את מחשבותיו ולהפנים בשלל צורות סדרות מורכבות כמו "הסופרנוס", "שובר שורות", "סמוך על סול" האמריקניות, "גשר" הסקנדינבית" "לכודים" האיסלנדית" או "בית הנייר" הספרדית. יש שפע בינלאומי שמפגין רצון ויכולת של היוצרים להתרחק מרדידות ומפשטנות ולהעביר חוויה קולוסאלית ויזואלית, אינטלקטואלית, פילוסופית, ורגשית.

"… אין לנו לחשוש כלל מ'1984' של ג'ורג' אורוול, כיוון שתקופה זו כבר הגיעה והיא מצויה עמנו… ראו את כוחה של הטלוויזיה ואת ההשפעה שלה עליכם." 

לטלוויזיה יש השפעה רבה עלינו, אין ספק. אבל היא לא בהכרח רעה והיא גם פחות משפיעה מכפי שהשפיעה בעבר. המציאות היום מכילה גורמי השפעה עצומים ומשמעותיים לא פחות (ובגילאים מסוימים הרבה יותר!) מטלוויזיה; רשתות חברתיות, טיק טוק, וואטסאפ − כל אלה מספקים תוכן, חומר לקריאה ומזון למחשבה בכמויות בלתי נתפסות. החלטות גדולות כמו למי להצביע בבחירות, מה ללמוד באוניברסיטה, איך להכיר בן/בת זוג והחלטות קטנות כמו איזו חולצה לקנות ואיפה כדאי לאכול מושפעות לא מעט מספקי־תוכן אלטרנטיביים שמתקיימים לצד הטלוויזיה המסורתית המיושנת.

"… אל תכתבו לי ואל תספרו לי איך אתם ניצלתם מן האימה הזאת. איך אתם אינכם עבדים לתיבה. איך אתם קוראים עדיין ומאזינים לבראהמס ולמיילס דייויס ואיך אתם מקיימים שיחות משמעותיות עם ידידכם המשוחררים לא פחות. חדלו מכך וספרו באמת כמה שעות בשבוע שעבר ישבתם המומים מול מסכים…” 

נכון. אנשים, וגם אני ביניהם, יושבים מול מסכים. אבל כמו תמיד בהיסטוריה מי שרצה עומק ותבונה וביקורת ודמויות מורכבות, ידע לחפש אותם בשלל תחומי האמנות. ואני חוזר על טענתי שהיום המסכים הם ספקי עומק. בין אם זה סרט על התפרצות הר געש בלב האוקיינוס השקט ובין אם זה דוקו מוזיקה מעולה על ג'ניס ג'ופלין, דיוויד קרוסבי או סוויד. "עבדים לתיבה"? זה היה נכון אולי פעם. זה לא תקף עוד היום. 
עברנו לעולם של וי־או־די, הכל זמין ונגיש בהזמנה פשוטה, והצפיה מתרחשת בזמן ובמצב הרוח המתאים לנו. האדם הצופה במאה ה־21 חופשי יותר מאי פעם. חופשי מעריצות של ספקי תוכן, חופשי מצנזורה וחופשי ממתן דין וחשבון על הרגלי הצפיה שלו.

"… כאן בלוס אנג'לס כשמתחיל ה"פריים טיים" (משפט מעוות מבחינה סמנטית) מציגים בפנינו את אותם הבלים שאתם רואים אצלכם. אני רובץ מול המסך כאדם שנקטעו ארבע גפיו. איני מדבר, אני נושם בקלישות, רואה רק מה שמבזיק מול עיניי, יורד לדרגה של קולט־בבואות מעוצב, קצות עצבים חשופים הקולטים אל קרבם את כל הדברים הבנאליים והשטויות שלא ייאמנו שאלה בוחרים להטיל בי בשם 'הצורך לתת לצופים מה שהם רוצים לראות'."

אבל זוהי עובדה שצופים שונים רוצים לראות דברים שונים. חלקם ירצו משחק בליגת האלופות, חלקם יבחרו בספארי עם להקת אריות בנשיונל ג'יאוגרפיק, אחרים יעדיפו את "אמילי בפריז" ויהיו מי שיבחרו בסדרת מד"ב אפלה מגרמניה, "דארק". היוצרים של כל אלה אינם מבקשים להפוך את הצופה ל"קולט בבואות מעוצב" אלא להפך. הם מעוניינים בצופה אקטיבי שמגיב, מצלם מסך, מעלה פוסט לאינסטגרם, משתף את חבריו לקבוצות הוואטסאפ השונות בפריים נבחר, במשפט שנון או בסתם "כדאי־לכם־לראות־את". 

"… אם בורים ועמי ארצות נכשלים בשאלות פשוטות בספרות, קולנוע, מוזיקה או היסטוריה הם אלה שמייצגים נאמנה את 'מה שהצופים רוצים' אז הוכחתי בצורה ניצחת את טיעוניי. וכשאני נותן דין וחשבון לעצמי כמה זמן אני מבלה מול המקלט אני מבין שביליתי חמש שעות תמימות ביניקה מטומטמת של פטמת הזכוכית… אם אתה ישר, תודה גם אתה בבזבוז זמן לא קטן מזה בצפיה. אינך בודד. גם לא אני."

כן, נכון. בשנות ה־70 וה־80, עד כניסת הווידיאו לחיים, אנשים בזבזו זמן חיים יקר על ברודקאסט. "מה נותנים הערב" היתה שאלה בכל סלון ישראלי ממוצע. אבל השליטה במדיה הלכה וגברה. מכשיר הווידיאו כבר יכול היה להקליט וכך לאפשר לצופים לשלוט באופן צריכת התוכן. אנשים התחילו לצפות במה שרצו "נטו" ללא הנספחים − שאותם אפשר היה להריץ בשלט־רחוק.

ומה על זמן הצפיה שמתבזבז והתבזבז? 

כל אדם קובע לעצמו מה הוא עושה בזמנו הפנוי. זה חופש. 

"… כך שבמרוצת הזמן אתם מתחילים להאמין שכל הרופאים חכמים ואציליים ויש בכוחם לרפא אתכם מכל דבר אם רק תחדלו להיות נרגנים, שהשוטרים אינם עושים לעולם שימוש לרעה בסמכותם, ושבחשבון האחרון האלימות − כפי שהיא מיוצגת על ידי אוצר מילים מתוחכם או חבטה בפרצוף − פותרת בעיות. כי הנשים הן מתוקות ומתלטפות וזקוקות רק ליד חזקה כדי להוליך אותן בדרך הישר, או שנשיותן נפגמת במקרה שהן מצליחות בקריירה שלהן, וכי אכילת מזון מעובד ומוכן מראש עדיפה בעצם על אוכל טרי ברוטב עשבי בר. וגם טעימה יותר."

אני לא מתכחש לכוחה של הטלוויזיה להעביר מסרים, אבל האדם מתוחכם יותר מהטכנולוגיה ומהר מאוד נהיינו לצרכנים סלקטיביים. כבר אין "יד חזקה כדי להוליך… בדרך הישר", אלא יש תפריט רעיונות עשיר וגדוש, וכל אדם בוחר לו את תכניו על פי סט הערכים שמתאים לו. 

"… אני רואה את תגובת המתים החיים המרכיבים את קהל שומעיי באוניברסיטאות. זו מתגלה יותר מכל באופי השאלות שהם מציגים לי. כל זמן שאני משמיץ את הקומפלקס הצבאי־תעשייתי, או את אילי ההון המשחקים כחתול בעבר בחיינו, הם מריעים לי שוב ושוב. אבל כאשר אני מסביר להם כיצד הופכת אותם הטלוויזיה רדודים ומתוכנתים, ניכרת בהמון נימה ברורה של מעשה לינץ'…"

יותר אנשים מאי־פעם בהיסטוריה האנושית צורכים את התכנים שלהם דרך מסכים. הם לא בורים ולא אנאלפביתים, והם כן רוצים (פעמים רבות) סדרה עמוקה ומרתקת שתגיש להם תובנות חדשות על החיים, תמלא אותם בריגוש, או במנוחה מהמחשבות היומיומיות, בחמצן לראש.

"… טלוויזיה − היא בעצם ההפך הגמור משיחה טובה ואמיתית, היא ההפך מקונצרטים, קריאת ספרים והאזנה לתכניות רדיו משובחות. טלוויזיה נועדה להמם באורח שיטתי את השימוש בדמיונו של הפרט. הטלוויזיה מציגה את הכול ממש לפני עיניך, כדי שלא תצטרך אפילו לחלום מעט. כאשר היו משדרים סדרות מתח ברדיו בשנות ה־60, היית שומע את חריקת הדלת בבית רדוף השדים ומוחך נאלץ ליצור את תמונתו של בית הרוחות הזה − מקום נורא, כה מפורט ומפחיד…"

באמת? האם סדרה על שנת 1971, דוקו שמביא את סיפורו של דיוויד קרוסבי, סדרה היסטורית כמו "הכתר" או סרטים סקוטיים, איטלקיים ובריטיים נופלים במשהו מקריאה? אני לא בטוח. הסדרות ותוכניות הדוקו הם אוקיינוס של אמנות, היסטוריה, פסיכולוגיה, השכלה ותוכן. צפיה בסדרה לא מנטרלת "שיחה טובה ואמיתית", אלא להפך. היא מייצרת אותה ביני לבין אנשים בכל העולם שאוהבים בדיוק את אותם עולמות תוכן שאני אוהב. אנחנו מתדיינים על התכנים, מתווכחים, לומדים, והכל מתרחש באכסניות כמו קבוצות מד"ב ופנטסיה, קבוצות של חובבי פסיכדליה, החלל החיצון או אירועים היסטוריים. מתרחש תהליך מרתק של היזון חוזר: הטלוויזיה המודרנית מזינה בתוכן את הרשתות החברתיות, וברשתות החברתיות יש סיכוי טוב לקבל המלצות כדי לצרוך עוד סדרות ותוכניות איכותיות שהן לטעמך.

"… ספר הוא הרפתקה משותפת. הוא כרוך בפעולה יצירתית בעת התהוותו ובפעולה יצירתית כאשר מוגשמת המטרה. הסופר חולם את החלום ורושם אותו. הקורא מפרש שנית את החלום במונחים אישיים, בראייה אישית, כאשר הוא קורא את הכתוב. כל אחד מן השניים יוצר עולם. כך נוצר הספר. שלא כמו סדרות אוויליות עם צחוקים מלאכותיים, שעשועונים, משחקי כדורגל, דרבי כדורסל, מלחמות או ישיבות וועדת הקונגרס − שהם כולם הצגות ספורט לצופים − ספר תובע הפעלה של מילותיו באמצעות עיני הקורא ושכלו… ספרים מְתַגְבְּרִים את כושר החלום בעוד שהטלוויזיה משתקת אותו. ואז מופיע עד מהרה הניוון."

נתונים שנאספו ממחקרים מראים שאנשים קוראים היום פחות ספרים. אבל יתכן שרק סגנון הקריאה הוא שהשתנה, כי הקריאה הדיגיטלית פלשה לתחום. ואולי הבחירות של הקוראים שונות: פחות קלאסיקות, פחות "מלחמה ושלום", "החטא ועונשו" או מאדאם בובארי", אבל הרבה קבצי סיפורים, רומנים נשיים מודרניים כמו "החברה הגאונה", כאלה שממקמים גיבורה־נשית במרכז (כמו "גמביט המלכה", על פי ספרו הנפלא של וולטר טביס משנות ה־80). ויתכן שהרומנים הגדולים שהופקו לסדרות טלוויזיה דווקא חיזקו את הקריאה באותן יצירות מופת ממש. בזכות הטלוויזיה.

"… בהתחשב בקריאה המזערית של ספרים המקובלת במדינה, כך, באופן הולך וגובר, נפגמת יכולתם של אנשים צעירים לחפש ולמצוא חומר בעל איכות גבוהה − ספרים, סרטים, מזון, סגנון חיים, מטרות בחיים, יחסים שיש בהם כדי להעשיר את נפשם וחייהם. ספרים אינם יכולים לעמוד כחומת מגן בפני השפעת קורי העכביש של הטלוויזיה, כיוון שהנערים פשוט כבר אינם מסוגלים לקרוא. זה עולה בקנה אחד עם חוסר יכולתם להקשיב למוזיקה שאיננה פשטנית. מוזיקה קלאסית, לרוב רובו של הציבור, היא רעש לבן. ג'אז טורד את מנוחתם. אותם דברים אמורים בספרים. למילה המודפסת אין ערך בעיניהם. אין היא טומנת בחובה ידע או מסר המתייחס לעולמם האמיתית."

אמת. גם במוזיקה יש שינויים בהרגלי הצריכה. הקהל יכול לשמוע אלבומים שלמים או שירים בודדים, לבחור לו ביוטיוב או באפל מיוזיק, בספוטיפיי, דיזר ושירותי סטרימינג אחרים. יש פודקאסטים. יש פלילייסטים מיוחדים שנערכו על פי נושא או מצב רוח. המבחר עצום ונגיש. האם זה רע? תחום הקריאה התפתח ונהיה עשיר משום שיותר ויותר אנשים (גם צעירים) קוראים טקסטים (ולא רק בשפת־אמם) מכיוון שהם מחוברים למה שיש לעולם המודרני להציע. זהו עולם שהוא ספק תוכן אינסופי, שרשרת איים ברשת שרק מחכים שננחת על חופיהם.

"הטלוויזיה אינה אמת. היא אינה מגלה את האמת." 

טוב, פה אני מיישר קו עם הארלן אליסון. זה נכון. טלוויזיה "רגילה" אינה מגלה אמת. זה לא מה שמניע אותה. אבל בניגוד לטלוויזיה של שנות ה־70, לטלוויזיה שאינה מגלה אמת יש היום אלטרנטיבות רבות ומגוונות. מי שמעונין בָאמת, יגיע אליה היום הרבה יותר בקלות.

"… אתם רואים בטלוויזיה אחוריים לוהטים, רואים את רגשותיה של כוכבנית בנושא כלשהו, רופאי־אליל וסתם עלבונות שמחליף המנחה עם אורחיו. מחברים של ספרים מוזמנים לעתים נדירות, אלא אם זה כדי להדגים דיאטה חדשה, תיאוריה מינית, או איזושהי תחבולה מעניינת כמו היאבקות עם פומה, גלגול ההולה־הופ או אפיית לזניה בתנור סולארי. כל התכניות הללו הן מוות לקריאה. וקריאה משולה לשתיית יין־חלומות."

אני יכול להבין את אליסון, את הפחד מקריסת העולם הישן והמוכר, את החדש המאיים והזר. אבל "רומיאו ויוליה", הסונטות של בטהובן, המינגוויי ובודהה והתנ"ך והברית החדשה ודה וינצ'י וגם ואן גוך שרדו את התהפוכות הטכנולוגיות וגם את הטלוויזיה ואת הרשתות החברתיות. ועדיין יש מסה קריטית שמסוגלת להפוך סרט על להקת קווין (שסולנה פרדי מרקורי מת לפני 30 שנה) ללהיט עכשווי ענק חוצה גילאים וארצות. כך גם אבבא ("מאמא מיה") או הביטלס ("יסטרדיי")' "רוקט מן" (הסרט על אלטון ג'ון). המדיה משתמשת היום באפשרות להפיץ ולהנגיש למיליוני בני אדם פרופילים חיים תיעודיים ומרתקים של מנהיגים, אמנים ואנשי רוח שיצרו לפני מאות שנים. יוצרים מכל העולם מעלים ומציגים אוצרות נשכחים וגנוזים וזוהי אחת המעלות הנפלאות של הזמן שבו אנו חיים. הערבוב בין חדש לישן מייצר תרבות אחרת. ו"המסכים" שהארלן אליסון מתעב כל כך הם הדרך לייצר אותה. לפעמים זה קטע מסרט ישן ולעתים זו סדרה מיתולוגית כמו "טווין פיקס" שעולה אחרי 30 שנה לרשת ולוכדת במפתיע קהל צעיר וחדש מהדור שלא ידע את אייג'נט קופר.

"יין החלומות" של 2022 הוא הטכנולוגיה שאותה אנו יכולים לשעבד לרצוננו. והוא יין נתזים טעים ומבעבע. אנחנו אנשים חופשיים. אנחנו מעצבים את חיינו במו ידינו. התפריט מטורף באינסופיותו וזה תלוי רק בנו. אנחנו בוחרים איזה מזון רוחני, רגשי, אינטלקטואלי, או סתם בידורי נצרוך, ואיך נקום מחר בבוקר ונתחיל מבראשית לחפש ריגושי צפיה וערוצי דמיון ומחשבה חדשים.