הלוחשת למתבגר/ת

בוקר, רוח קרירה, שמש חמימה. השארתי את האיש שלי ואת והתינוק החדש שלנו שיטיילו להם, וירדתי אל החוף. אני הולכת בשביל המוביל אל הים, שדה ירוק ופרחים צהובים מלווים אותי. וככה מתגלה בפניי אחת מרצועות החוף היפות שיצא לי לראות בארצנו. מימיני ומשמאלי צוקים נישאים שנראים כאילו אלוהימה בעצמה ירדה לפסל אותם. מתחתיהם רצועת חול רחבה ואינטימית המשרה תחושה של חופש וביטחון. זכרתי מדף הפייסבוק של מרגנית שהיא אוהבת לפנות שמאלה, אז פניתי, ושם היא היתה, מפסלת בחול, בקצה הצוק, זוג עירום ומצלמת לכתבה. “אכפת לך שנחכה לגל שישטוף את הפסל?” היא שאלה. “בכלל לא. תגידי לא כואב לך שהגל יעלים את היצירה שלך?” 

“להפך” היא חייכה, “זה משחרר”. 

הגיע גל גדול, שתינו התכוננו לשטיפה של הפסל, מרגנית עומדת עם המצלמה ואנחנו מתרגשות מהרגע. הגל חלף ושטף הכל מסביב, ה כ ל מלבד הפסל של הזוג העירום. צחקנו. לפעמים צריך לשחרר מהשחרור, אמרנו והתיישבנו תחת הצוק לשיחה אינטימית מלב אל לב. 

•••

מרגנית נצן־ארז היא אמא, אמנית יוצרת וגם מלווה ומכשירה הורים ואנשי מקצוע למיניות מיטיבה ולמניעת פגיעה בקרב ילדים ונוער בגישה חיובית. 

הגישה שלה עם ילדים, מתבגרים ומתבגרות מבוססת על שיח שנפתח תמיד בחיובי בכל מה שנוגע למיניות. לדבר איתם לפני הכל על לגיטימציה, על הנאה ועל עונג. להגיד להם בלי להתבלבל שמין זה לא רק שביל לעשות ילדים, אלא בשביל ליהונת. בעוד מה שקורה, לדעתה, הוא שקודם כל מדברים איתם על סכנות, על מה לא לעשות, על פגיעות מיניות, ועוד תכנים שליליים ומייאשים כאלה. האג’נדה שלה אומרת שיש לראות במיניות לפני הכל את כוח החיים ולתווך אותה לילדים ולנוער בצורה אמיתית, חיובית ומציאותית. 

למה הכוונה ב”מציאותית”?

אני חושבת שאנחנו צבועים בפני ילדים ונוער. מיניות מעסיקה אותנו מאוד, אבל כשאנחנו באים לדבר איתם, אם בכלל, זה יוצא מתנשא וצבוע. חלקנו כבר יודעים שסקס המחובר לאהבה יכול להיות מופלא. שסקס מזדמן יכול להיות כל כך כיף. ושאם יש לי חיבור לעצמי ולבן/בת הזוג, זו יכולה להיות אחת החוויות הטובות בחיים. אבל למדנו גם שזו יכולה להיות גם אחת החוויות הפוגעות בחיים. אני בעד לדבר איתם על הכל, לקרוא לאיברים בשמם, ולנהל דיאלוג בגובה העיניים. אני אומרת להם שלהיכנס למיניות זה כמו להיכנס לים. אפשר ליהנות מהמרחבים, מהעומקים. אפשר ליהנות, לחוות, להירטב, להשפריץ, אבל, אפשר גם לטבוע.”

“כשיש משהו שלא מדברים עליו”, אומרת מרגנית, “המסר התת קרקעי הוא שיש פה משהו שהוא לא בסדר. כך הילדים מבינים את זה. וכך אנחנו מעבירים את הבושה ואת האשמה מדור לדור. אחר כך זה גם משפיע על הקושי לדווח על פגיעות מיניות. לאיבר המין אצלנו אין ממש שם. איכשהו אצל בנים זה אולי ‘בולבול’, אצל בנות מדלגים מהמותניים לברכיים. בגיל צעיר אומרים ‘פושפוש’ או ‘פיפי’. מה זה פיפי? זה נוזל צהוב שיוצא מן הגוף. אם אין שם לאיבר הזה ואני כילדה קלטתי שכנראה יש סיבה טובה לכך שאין לזה שם, וחוויתי שם נגיעה על ידי מישהו, יהיה לי מאד קשה לבוא ולספר להוריי.”

ואכן, בצעירותה גם היא כמו כולנו חוותה הטרדות מיניות. “התחלתי להתבגר ראשונה בכיתה, גדל לי חזה, והבנים מאוד הציקו לי. היו גם בעל מכולת ופועל בניין שנגעו בי. הלכתי עם חולצות מאד גדולות והייתי מגיעה הביתה בוכה. לאמא שלי סיפרתי על הפגיעות, אבל לא סיפרנו לאבא שלי. רק אחרי הרבה שנים והוא כל כך נעלב. פחדנו שהוא יכעס… זה מצער אותי עד היום כי זה מעיד על הקושי לסמוך על המין השני.” 

את משתפת בסיפורים אישיים שלך כשאת עובדת עם מתבגרים?

בוודאי. מזמינים אותי די הרבה לעבוד עם בנים ובנות בכיתה ו’, ובהרבה פעמים זה בעקבות כך שנודע להורים או למורים על חשיפה של הילדים לפורנו. כשעבדתי עם בנות בכיתה ו’, אחת הבנות אמרה לי בדמעות, ‘תגידי בבקשה לבנים שלא יצחקו עלי שאני שטוחה, זה נורא מעליב’. מיד סיפרתי לה ולכולם איך, כשהייתי בגילה, נפגעתי בדיוק מההפך, ושיתפתי בחוויה שלי. הבנים הקשיבו בתשומת לב ואמרו שהם יפסיקו.” 

אמרת פורנו בכיתה ו’? זה מאוד מוקדם! 

“ילדים בכיתה ו’ צופים בפורנו. זו עובדה. למרבה הצער, לרוב מזמינים אותי בגלל זה. היה ילד בכיתה ו’ שאמר לי בטבעיות ובפשטות: ‘אבל מרגנית, אם לא נראה פורנו איך נדע לעשות מין’? בגיל כל כך צעיר הם נחשפים לסקס באופן הכי מעוות שקיים. אנחנו מזועזעות מכך, אבל זוהי המציאות ועם זה צריך להתמודד. השאלה היא מה אני עושה עם זה. נער בן 15 אמר לי חד וחלק: ‘אני לא מכיר אחד מהחברים שלי שלמד מיניות לא דרך פורנו’. משפט כזה ממש צריך להעיר אותנו. המחשבה שהילד שלי ילמד על מיניות מסרטוני פורנו הרעידה אותי ממש. לכן אני רואה במה שאני עושה סוג של שליחות.” 

לאיבר המין אצלנו אין ממש שם. איכשהו אצל בנים זה אולי ‘בולבול’, אצל בנות מדלגים מהמותניים לברכיים. בגיל צעיר אומרים ‘פושפוש’ או ‘פיפי’. מה זה פיפי? זה נוזל צהוב שיוצא מן הגוף

אז מה עושים? 

“חשוב מאוד לדבר עם הילדים, בשוטף, ועל הכל. ילד שצפה בפורנו ויכול לבוא להורה וההורה מתווך לו את החוויה ומעבד אותה, זה סיפור אחר לגמרי. הבעיה היא כשכמעט אף פעם אין לו את אפשרות התיווך הזאת כי עדיין, בשנת 2022, בכלל לא מדברים על זה. לא מזמן אחת האימהות אמרה לי שהיא מתכוונת להודיע לבן שלה שהיא נגד פורנו, נקודה. אמרתי לה סבבה, השאלה אם הוא יבוא אלייך עוד פעם… תקשורת כנה ופתוחה וקרבה בין ההורים לילדים זה הכי חשוב, ביחד עם הערכים האישיים. אפשר להסביר להם מה זה בעצם פורנו, מה הם מכניסים לגוף שלהם, למוח שלהם, לרגש להם, שזה כמו מזון. אם אתה מכניס ג’אנק פוד או אוכל בריא.” 

“בזמנו, כשהבן שלי היה בן 10 הוא בא מבוהל הביתה ואמר לי ‘אמא חבר הראה לי תמונה של זין וזה עשה לי לא טוב’. מיד התחלנו לדבר על זה. והיום הוא אומר לי ‘אמא בזכותך אני לא בענין של פורנו. לא אגיד לך שלא ראיתי בכלל, אבל זה לא נהיה למשהו מרכזי בחיי’. וזה רק כי דיברנו.” 

אבל מה אפשר להגיד להם על זה?

“יש המון מה להגיד. יש המון מה להציב ולהציג מול זה. אני בדרך כלל אפנה לתשומת לבם לזה שרוב המשתתפים/ות בסרטונים הם נפגעי ניצול מיני. נדבר על מה זה ניצול מיני ומה גורם לבחורות ללכת ולהצטלם ככה. אפנה את השאלה אליהם: ‘מי לדעתכם מופיע בסרטים כאלה’? בתוך תוכם, התשובות נמצאות. ותמיד אעדיף שהתשובות יבואו מהם, לא ממני. אני מקשיבה להם, אני נחשפת לעולמם, ולא שופטת אותם. הרבה פעמים חבר’ה באו ואמרו לי – ‘בזכותך הפסקנו לצפות בפורנו’, וזה קרה כי באתי אליהם ממקום לא שיפוטי.”

מאיזה גיל את מציעה להתחיל לדבר עם ילדים על הנושא? 

“מגיל יום. באמת, אני מציעה שהשיח על מיניות יהיה באופן כללי בבית מגיל רך, גיל קטן. עוד הרבה לפני שהם נחשפים לפורנו אפשר להגיד: ‘אתה יודע, אם מישהו יראה לך פעם סרטים שיש בהם אלימות או שיש בהם עירום שגורמים לך להרגשה לא טובה, אתה ממש לא חייב לראות.’ ובהזדמנות אחרת לבקש ‘אולי פשוט גם תספרי לי אם זה יקרה’. ההורים שלנו לא דיברו איתנו על מין אף פעם. 

הורים צריכים להבין שאם הם לא מדברים עם הילדים, יש מישהו או משהו אחר שמדבר איתם.”

“הרבה נערים מבוהלים היום ולא מבינים איך להתחיל עם מישהי בלי שזה ייתפס כהטרדה מינית. אני מטילה את הכדור למגרש של הבנות. ואז הבנות עונות להן – ‘תהיו אמיתיים, תדברו איתנו. תשאלו אותנו.’

ההורים שלך לא דיברו איתך על הדברים האלה?

ההורים שלי דיברו לפי הספר, איך באים ילדים לעולם, טכנית, ושם זה נגמר. הייתי בת 6. היום אמא שלי בת 83 ואנחנו יכולות לצחוק על זה. פעם – ממש לא. באחד ממפגשי העבודה שלי אמא אחת אמרה לי שהיא מדברת היום עם הבן שלה שהוא בן 25, לראשונה. אף פעם לא מאוחר מדי. זו חוויה שלא נגמרת. תמיד לומדים, כל החיים.”  

איך את מנגישה את זה לילדים?

“יש לי דגם של פין מעץ, בשם ג’ורג’ ודגם של פות מ-לֶבֶד. הילדים מתחברים לזה מיד ונהנים. פעם ניגש אלי מדריך נוער ואמר לי ‘יש לך ד’’ש מג’ורג’’’ ושנינו צחקנו. הסתבר שהוא היה תלמיד במסגרת הרצאות שהעברתי על מין מוגן פיזית ונפשית. כשאני מוציאה את ג’ורג’ הם תמיד צוחקים. מדגימה להם איך לשים קונדום ומעבירה את זה בין כולם. זה להיט. אצל בנים, איבר המין בחוץ, 

והמשחק זמין מגיל אפס. אז הם נוגעים וזה מעורר תחושה נעימה. אצל בנות הכל יותר מכונס וחשאי. הרבה פעמים הורים שואלים אותי – מה לעשות עם זה שהילד או הילדה נוגעים בעצמם? אז אני עונה שאחרי שניתן לגיטימציה להנאה שהמגע יוצר, אני בהחלט יכולה להגיד שבאיברים האלה אנחנו נוגעים רק במקומות פרטיים. אבל חשוב לשים לב לטונציה, לא לעשות מזה ענין גדול, לא להעביר חרדה. ילד שמקבל שיח כן ופתוח בבית, אין שום סיבה שהוא יפגע במישהו. ילד שהגבולות אצלו מופנמים שיודע מה זה תקשורת ויודע לתקשר עם עצמו, יידע לכבד כן ויידע לכבד לא.

קרה שעשית טעות עם הילדים שלך?

“בוודאי. לדוגמה, הבת שלי הלכה לבית ספר עם חולצה שנראתה לי מוגזמת והייתי קשה איתה. הייתי תגובתית לגמרי. היא הסתכלה עלי במבט מופתע ואמרה – ‘אמא מה קורה לך?!’ התעשתתי. אמרתי לעצמי, יש לי פה ילדה שנורא רוצה להיראות במיטבה בבית הספר ואני לא הולכת לפגוע לה בזה. אני אסמוך עליה. אני לא חייבת לדבר איתה על זה עכשיו. חיכיתי. אחרי יומיים שלושה דיברנו בנחת על איך נכון להתלבש למקום כזה וכזה, אבל היינו שם יחד. ושוב, לא ממקום שיפוטי.”

סיפרת לי שאת עובדת עם מתבגרים בשיטה של שאלות אנונימיות שהם כותבים על גבי פתקים. 

כן, הם מאוד אוהבים את זה. ככה אני פותחת את האפשרות לשאלות מבלי שיוכלו לייחס שאלה מסוימת למישהו או מישהי. ואז צפות השאלות שהכי מעסיקות אותם: איך אדע שאני מוכנה להתחיל יחסי מין? מה באמת אני רוצה? זה יכאב לי? אם אשכב איתו, אחר כך הוא יילך? אם לא אשכב איתו הוא יוותר עלי ? והבנים – האם אצליח לענג אותה? איך בכלל אדע מה לעשות? לא אגמור מהר מדי? ומה אם היא תצחק מגודל האיבר שלי? ואני מדברת איתם על איך לתקשר את זה. אם אני פוחדת מכאב, אז לדבר על זה עם בן הזוג. לומר שאני חוששת מזה. אני מדברת איתם על הקשבה ועל הכלה של השני. הבנים, לומדים שאפשר להגיד – ‘אל תדאגי, נדבר תוך כדי, אפשר לעצור בכל שלב’. דברים כאלה. לפעמים השאלות משתנות אצלם מקצה לקצה תוך כדי התהליך. רק כי הם קולטים וייב אחר, חדש. נער ששאל בתחילת המפגש: ‘אז מתי הכי מתאים לזיין?’ בסוף המפגש הודה שהוא בסך הכל רוצה מישהי קרובה, שתדבר איתו, שתראה אותו. הוא רוצה חברה. השאלה שאיתה התחיל היתה סתם, כי הם חוזרים על מה שהם שומעים.”.

“הרבה נערים מבוהלים היום ולא מבינים איך להתחיל עם מישהי בלי שזה ייתפס כהטרדה מינית. אני מטילה את הכדור למגרש של הבנות. ואז הבנות עונות להן – ‘תהיו אמיתיים, תדברו איתנו. תשאלו אותנו.’ בנים שואלים גם שאלות כאלה – האם בנות חרמניות כמו בנים? למה הן לא מבטאות את המיניות שלהן? בתגובה, שאלתי אותם, איך הם מכנים נער שיוצא עם הרבה בנות? התשובה היתה כצפוי: ‘גבר, זיין, מלך.’ ואיך יכנו מישהי שיוצאת עם הרבה בנים? התשובות היו כצפוי: ‘שרמוטה, זונה…’. ואז שאלתי: ‘אז תגידו עכשיו בכנות, אם מישהי היא מאוד מינית, וחרמנית, האם היא באמת יכולה להרשות לעצמה לבטא את המיניות שלה בחופשיות מולכם?’ ואז קם אחד הנערים תפס את הראש ואמר “וואוו! איזה אידיוטים אנחנו. אנחנו יורים לעצמנו ברגל!’ ובאותו ידעתי שנפל שם אסימון גדול”. 

“ברגעים כאלה, אני אוספת הכל יחד, ומאתגרת אותם: אתם קובעים איך ייראה העולם. בואו עכשיו תחליטו, אתם רוצים להמשיך לתחזק את מה שהיה עד עכשיו, הלא מכבד, המעוות, או שאתם רוצים שיהיה עולם חדש, בריא יותר לכולכם? והם מתרגשים.”. 

מה לגבי פגיעות מיניות, נערות שתויות ולא בהכרה, אלה נושאים שעולים?

“הכל עולה. נער שאל אותי – ‘אם אני חרמן, והבחורה שתויה ומעוניינת, מה אני אמור לעשות?’ התשובה מאוד פשוטה – ‘תגיד לה, תשמעי אני ממש בעניין שלך, אבל לא ככה כשאת שתויה. קחי את המספר שלי, ונדבר פעם אחרת.’ התגובה של הבנים היתה מדהימה. ‘וואוו, אני יוצא מה זה גבר ככה” ו – “איך לא חשבתי על זה “ואחד אמר, “אני יוצא אדם טוב יותר”. 

ואין תגובות כמו – “היא הביאה את זה על עצמה”, “מגיע לה?”

“כן, יש. עבדתי פעם בקבוצה בעקבות מקרה של אונס קבוצתי. הנוכחים לא היו חלק מהדבר עצמו, אלא חברים וחברות קרובים שלהם. זו היתה סדרה של פגישות ורציתי שזה יבוא מהם. התחלתי לדבר איתם על מיניות, על תקשורת, על יחסים. עד שהענין עלה, ואז נפתח השיח על זה. וכן, היו גם תגובות בכיוון שהזכרת. היה להם קושי עם ‘לבגוד’ בחברים שלהם.” 

“סיפרתי להם כמובן על ארבעת האפים –
Freeze, Fight, Fly & Flow. הסברתי שגם כשמישהי רוצה להפסיק, היא לא תמיד יודעת איך. הראיתי להם דוגמא של איילה שקופאת, עושה את עצמה מתה וממשיכה. סיפרתי שהרבה פעמים מישהי מרגישה בסכנת מוות ומשתפת פעולה עם התוקף כדי לא להיפגע או להירצח. זה יצר הישרדותי שיש לכולם. מתנתקים מהגוף. אחרי שהם מבינים את זה, התמונה מתחילה להתבהר להם בראש. אבל, הבנתי שיש להם גם את המקום של להגן על החברים שלהם ולהצדיק אותם. הם אומרים לעצמם, רגע, זה חבר טוב שלי שעשה את זה, איך אני מעבד את זה עכשיו? איך אני מסבירה את זה לעצמי? איך אוכל להמשיך להיות חברה טובה שלו? ובשלב מסוים אני גם שואלת אותם, ומה אם זו היתה מישהו מאוד קרובה אליכם, אולי האחות שלכם? ולאט לאט הדברים מתיישבים נכון. בסוף תמיד מגיעים להבנה, כי אני לא שופטת אותם. נערים, ילדים, מבוגרים, לא משנה – כשיש אוזן קשבת אמיתי וכשמרגישים שאין שיפוט ואין האשמה, אז יכולים להיפתח, ללמוד ולשנות”.

פסלים שהרוח מוחקת 

בבוקר אחד לפני שנתיים ישבה מרגנית בחוף בננה ביץ', הבינה שלא יהיה לה זמן לצייר באותו יום כי יש לה הרבה מה לעשות בבית, ואז זה קרה. היא הביטה בחול ופתאום קלטה שהחוף הוא בד-ציור ענק שהיא יכולה לעשות איתו מה שהיא רוצה. מרישומים וצורות בחול הרטוב זה הפך לפסלים וכך החל הפיסול שלה בחול. 

המוטיבים המיניים מופיעים גם בפסלים שלה. היא אומרת שהפיסול חידד אצלה את ההתבוננות על המיניות, על ההקשבה למה שיש. לעבוד עם מה שיש. היום היא מרגישה שהיא יכולה לראות מיניות בכל דבר, כשני כוחות מאוד עוצמתיים שמתחברים לאחד. משהו שהוא יפה ובראשיתי, כוח החיים. 

אין לה בעיה עם זה שהגלים מגיעים ושוטפים את כל מה שפיסלה. היא חווה את זה כמו משחק תופסת עם הגלים וגם למדה מזה שיעור חשוב לחיים: איך להתמודד עם משהו או מישהו שהיה לנו, ונלקח מאיתנו. איך להתנהל מול אבדן. להיות נוכחת עד הסוף ולשחרר.