רואה טלוויזיה

איך כמעט נהייתי כמעט ראש ממשלה

אי־שם בין תקופת האבן לתקופת הברזל, בימי ההקמה של ערוצי הכבלים, פנו אלי מפיקה ובמאית מקסימות והציעו לי לערוך ולהגיש מגזין גברים. באותה תקופה כעיתונאי צעיר התעסקתי לא מעט בשאלת הגבריות הישנה והחדשה וחשבתי שיהיה מרתק לחקור את זה בתוך מדיום רענן (כלומר טלוויזיה שאינה רשות השידור המאובנת).

בנינו תוך כמה שבועות יופי של תוכנית עם חומרים נהדרים. ואז, שלושה ימים לפני הקלטת הפיילוט פתאום הבנתי: כל המדינה הולכת לצפות בזה. יזהו אותי בכל מקום. תופעת הסלבס עדיין היתה בחיתוליה (הם כונו אז "מפורסתמים"), אבל היה די ברור לאן זה הולך. צלצלתי אל יוזמות התוכנית (לצערי אני לוקה בשכחת שמות כרונית) אמרתי שאני נורא נורא מצטער, אני יודע שזו חתיכת הנחתה בעיתוי הזה – אבל אני פשוט לא יכול. אני נהנה מאוד מההקלטות ויכולתי להמשיך בזה לעד בכיף – בתנאי שזה לא ישודר.

ייאמר לזכותן שהן התעשתו מהר מאוד ופנו אל עיתונאי צעיר ומסוקס עם קול בס עמוק – וכך החל מסלולו של יאיר לפיד לכמעט־ראשות־הממשלה, ומסלולי שלי לערסלים נבחרים ברחבי העולם.

קרן הצבי

זמן כלשהו אחרי זה (לצערי אני לוקה גם בשכחת תאריכים כרונית, אולי בכלל הסדר היה הפוך), הקימו את הטלוויזיה המסחרית הניסיונית. היו אז שלושה זכיינים – רשת, קשת וטלעד. טלעד היתה הסימפטית מביניהן, ניהלו אותה אנשים שבאמת אהבו תקשורת וחשבו שיש פה הזדמנות לעשות משהו טוב (אשר על כן, היום קיימות רק רשת וקשת). 

אנשי טלעד נפגשו איתי כמה פעמים ובסופו של דבר הסכמנו לבנות יחד תוכנית לייט־נייט (בסביבות חצות וצפונה), שעה שפטורה מלחצי רייטינג לחלוטין ושגם תאפשר לי לשמור על חיים פרטיים כלשהם. ושוב, היה ממש תענוג. בנינו תוכנית של ראיונות עומק: לצד התחקיר השגרתי, גרפולוגית צעירה וחריפה היתה מנתחת את כתב היד של המרואיינים, וכך הראיון היה מתחיל בנקודה שבדרך כלל בכלל לא מגיעים אליה בראיונות אחרים. התפיסה היתה שלא מזמינים מרואיינים מפורסמים ומשופשפים מדי – רק אנשים קצת מוכרים, או אנשים אלמוניים לציבור אבל עם סיפור מעניין. צילמנו פיילוט, ויצא מצוין.

וכאן התחילו הצרות. אני לא כל כך שמתי לב. התבשמתי מכל הצהלולים והמחמאות, שמחתי שכולם שמחים. מרוב שמחה, מתברר, התקציב שלנו גדל פלאים. לא הבנתי שמדובר במכת מוות. התחילו דיבורים על פריים־טיים. גמגמתי משהו נגד, אבל בעיקר הייתי עסוק בלא לאכזב. פתאום אני התקווה הלבנה הגדולה של טלעד.

וכך מצאתי את עצמי כעבור שלושה שבועות בחלום בלהות. הלוקיישן: לא האולפן הקטן והאינטימי שבו צילמנו את הפיילוט אלא אולם גדול בירושלים עם קהל של 200 איש. המגיש: אברי גלעד. כלומר זה הייתי כנראה אני, אבל זה היה יכול להיות כל אחד מהפרזנטורים המתחלפים של הטלוויזיה. חנוט בז'קט ועניבה כמו רב מלצרים בבר מצווה של עשירים. הגרפולוגית הוחלפה במישהי מפורסמת ומשעממת. המרואיינת הראשית: אסתר פולארד. לא אלמונית ולא בטיח. בנוסף, הוסכם איתה שהראיון יהיה בעברית, אבל מהדקה הראשונה היא יורה צרורות באנגלית, ואני צריך להפסיק אותה איכשהו ולתרגם סימולטנית. ובאמצע פתאום צועקים לי באוזנייה – תכריז על הפסקה ומעבר לחידה. כי כן, כדי להתאים את התוכנית האינטימית שלנו לפריים־טיים נוספו לה פתאום מיני חידות ופינות שכולן תירוץ לחסויות ולפרסומות. 

אני מאוד מקווה שבשום מקום לא שמור עותק של הדבר הזה, עם ההבעה האחת שנחרטה על פניי מתחילת הצילומים ועד סופם: צבי שנלכד מול פנסי מכונית.

בורקס של כוכבים

אחרי כל זה, במשך כמה שנים טובות סירבתי לכל בדל של הצעה לתוכנית טלוויזיה. התראיינתי רק לתוכניות עם רייטינג 4% ומטה, ועל הגשה לא הייתי מוכן לדבר. עד ששוב פנו אלי צמד נשים מקסימות שאת שמותיהן ואת מעלותיהן הרמות הפעם לא אשכח – יעלה ברוור ומיכל שטיינר, שעבדו בערוץ החיים הטובים. הן היו כל כך כובשות עד שהסכמתי לבוא לפגישה אבל הבהרתי שזה רק מתוך כבוד כלפיהן, ושזה יסתיים כמו תמיד בסירוב שלי. ואז כשנפגשנו הן פשוט אמרו – "תראה, אנחנו ערוץ נידח עם צפייה אפסית, לאף אחד לא אכפת מה אנחנו משדרים, אף אחד לא יודע. תגיד מה אתה רוצה – וזה בדיוק בדיוק מה שיהיה. ברגע שלא תאהב, תקום ותלך."

ולמרבה ההפתעה כך בדיוק היה. צילמנו עונה שלמה ומהנה של תוכנית ראיונות בשם "על הדרך". כל שבוע, חצי שעה נטו של שיחה עם מישהו על מסע גיאוגרפי ועל המסע הפנימי המקביל. בלי פינות ובלי גימיקים, מרואיינים מפורסמים יותר ופחות נפתחים ומדברים על הדרך שלהם . הצלחתי להשלים עונה שלמה של הדבר הזה ולהישאר עדיין מחוץ לטורי הרכילות. 

אבל בשוליים הסתמנו המוקשים. היה לי, נגיד, חדר משלי להתבודד ולהתכונן בו, עם מקלחת ופינת קפה וסלסלת פירות. הגיוני סך הכל. אבל מה השלט על הדלת? "חדר כוכב." לא באירוניה, על אמת. המילה החמה בטלוויזיה המסחרית היתה "טאלנט", ואפילו בערוץ בדיחה כמו "החיים הטובים" היה לה משקל אדיר. נוכחתי בזה ביום שבו הגעתי לפינת הכיבוד, נגסתי בבורקס, ירקתי אותו ומלמלתי לעצמי "מי הסוטה שהמציא בורקס פיצה?!". כמה דקות אחר כך אני קולט מישהי (שאני אפילו לא יודע מה תפקידה במערכת) בוכה, חיוורת, בפינת החדר. שאלתי את מיכל מי זו ומה קרה והיא השיבה "היא אחראית בין השאר על הכיבוד. היא בטוחה שתפטר אותה בגלל הפיצה." זה מה שמצופה מטאלנט: לא רק לירוק את הבורקס אלא גם את מי שקנתה אותו. טאלנט צריך לכבוש את המסך, הוא צריך לשדר משהו גדול מהחיים. וככה מכשירים אותו למשימה.

נפרדנו כך

וככה בשעה שהטלוויזיה הישראלית שינתה פניה והפכה למצעד אינסופי של טאלנטים לשנה, ליום או לשעה, אני פיניתי את חדר הכוכב. גם בגלל קלחת האגו המבעבעת, אבל לא פחות – בגלל שבהדרגה הפסקתי לצפות בטלוויזיה המסחרית. הקסם הפוטנציאלי שלה התפוגג כמו בועות בבירה של אתמול. מהמסך ניבטו אלי דמויות שיכורות כוח, פרסומות צעקניות וגסות, תחרויות של שמנים שמנסים לרזות ואנשים רזים שמתים לרקוד, בועות רכילות בתחפושת של תרבות, מהדורות חדשות סנסציוניות ומקובעות ומעל לכל אינסוף תוכן פרסומי נסתר.

מצאתי לי מרגוע בין נטפליקס לבין ערוצי סדרות אינטרנטיים. התוכנית היחידה שהוחרגה לזמן קצר היתה "משחקי השף" בעונה שבה התחרה פנדה השף (לא הכרנו אישית אבל התאהבתי בו ממבט ראשון). בזכותם שרדתי את המניפולציות הרגשיות הרדודות (ראיונות רקע שחותרים למגע עם איזו טראומה, פסנתר וכינור בכוננות), את התוכן המסחרי הכאילו מוסווה (ולכן למשל המתחרים מנקים את המשטח במגבונים שמשאירים צחנת כימיקלים לכל מה שיבשלו), את העריכה השקרנית והסכסכנית וכמובן גם את הפרסומות, שאותן אני מעביר כי אני תמיד צופה בהקלטות ולא בלייב. כשהם הודחו, נידחתי גם אני סופית וטוטלית ואצבעי שוב לא ידעה את הספרות 12ו-13 שבשלט. חיפשתי את פנדה במסעדת השוק שלו וביקשתי חברות.

וחיי היו טובים.

שליחות לקו החזית

עד שהגיע יומי לערוך עיתון, ובישיבת מערכת מישהו הזכיר משהו ששודר אתמול ולא היה לי מושג על מה מדברים. ותהיתי – אולי התנתקתי? אולי זה כבר לא מתאים, להיות ככה מנוכר למדורת השבט? אשר על כן, הוחלט שעליי לצפות ערב שלם בערוצים 12 ו-13. בלי להנמיך ווליום בפרסומות, בלי דילוגים קדימה.

זה היה אמור להיות הטור הראשון שלי בעיתון. אבל לאכזבתו של העורך נתקפתי פחד משתק מפני המשימה. אני – ששומע באוטו רק מוזיקה מספוטיפיי, שבמשחקי כדורסל (הסיבה היחידה שבגללה יש לי ממיר בבית) לוחץ על מיוט בזריקות העונשין כדי לא לשמוע את החסויות, שלא ראיתי מהדורת חדשות בשני העשורים האחרונים, שמתקין Adblock על כל היישומים במחשב – אני? למה אני? זה כמו לשלוח כומר שנולד וגדל בוותיקן לסקר ליל־סילבסטר בלאס וגאס. זה כמו לבקש מיו"ר איגוד הטבעונים לסקר את אליפות האסאדו בארגנטינה. זה כמו ־־־

העורך כבר לא היה על הקו. אז לא היתה ברירה. התנערתי, שתיתי קפה, שכחתי מזה לשבועיים וסיננתי את עצמי בטלפון. 

ובתחילת השבוע הזה הדלקתי טלוויזיה.

שפע חיסכון

מתברר שלפני החדשות יש בשני הערוצים שעה קלה על כלכלה. בערוץ 12 "תוכנית חיסכון", ב-13 הפתעה: אברי גלעד! הפעם בתפקיד גדי סוקניק. משודר אצלו תחקיר חשוב מאין כמותו: מבחני טעימה עיוורים של מים מינרלים לעומת מי ברז. מצד אחד הרוב מזהים ומעדיפים את המינרלים, מצד שני מראים לנו שהעולם נחנק מבקבוקי פלסטיק עד כדי כך שהכתבת אומרת למרואיינת ששותה מינרלים "את פושעת!", וההיא מהנהנת במבוכה.

מדהים. 20 שנה לא פתחתי טלוויזיה, ואני יכול להישבע 

שכבר ראיתי את הכתבה הזאת בול. הפרצופים אולי התחלפו, אבל כל השאר קופי־פייסט. מה הבשורה בכתבה? שנמשיך כנראה לשתות מינרלים (נחשו מי מבסוט מזה, רמז בהפסקת הפרסומות), ונמשיך להרגיש אשמים בהרס הפלנטה (ולא צריך לנחש מי מבסוט מזה, רק לקרוא את הטור של עמיעד לפידות בעמודי החדשות שלנו).

מה לא היה בכתבה? כל דבר שיכול להזיז את השיח לאנשהו. נגיד דיון לא על הפלסטיק שאנחנו זורקים אלא על מעיינות טבע שהוענקו במתנה לתאגידים והרסו אזורי מחיה נדירים. נגיד בדיקה של מרכיבי המים בברז ודיון על הוספת הפלואוריד. נגיד אזכור של עוד אלטרנטיבות בריאות ולא מזהמות כמו מערכות לטיהור מים.

הורדתי ערוץ ל"תוכנית חיסכון". אחלה שם. איך מציעים לנו שם לחסוך? בכתבה ארוכה שמזהירה מפני רכישה של "מותגים מזויפים." שיהיה ברור, אנחנו לא מדברים כאן על מוצרי אלקטרוניקה או תרופות, אנחנו מדברים על בגדים. מתברר שיש בינינו דבילים שמעדיפים להזמין מסין זיופים של אמריקן איגל וגוצ'י בעשירית מהמחיר המקורי. נורא. בכתבה מסבירים לנו כמו לילדים מאותגרים שבמחיר כזה "האיכות ירודה". הלו, זה לא רולקס. העמבה מהסביח תיראה עליהם אותו דבר. למה כל כך דחוף בתוכנית שאמורה לעסוק בחיסכון לעודד אותנו לקנות רק "מותגים מקוריים", כלומר בגדים שנתפרים גם הם בסין אבל נמכרים במחיר נפשע בעזרת תקציבי שיווק מנופחים? מי באמת מפסיד כשאנחנו בוחרים לקנות "חיקויים" במקום "מותגים מקוריים"? (רמז בהפסקת הפרסומות).

אחיי גיבורי הסייבר

מתישהו לא שמתי לב מה קורה על המרקע כי הראש שלי היה עסוק בשאלות שכל אדם בעולמנו חייב לשאול את עצמו, כמו אולי מספיק כבר ואולי פשוט אכתוב טור על העונה הקצרה עד כאב של הארטישוקים, דברים כאלה. כשחזרתי להקשיב הבנתי שמדברים שם על סכנת "הסייבר האיראני". אני לא יודע מה זה ואיך זה בדיוק קשור לתוכנית חיסכון – אולי האקרים איראנים חודרים להזמנות של ישראלים משיין ומשנים להם הכל למידה אחת יותר קטנה. בכל אופן, דיבר שם איזה איש צעיר שלעדותו הצנועה חברת ההיי־טק שלו היא הדבר הכי גדול בעולם. והוא הסביר לכתבת המתפעלת שהיתרון הגדול של ישראל הוא "הטאלנט הישראלי." יההה, שובו של הטאלנט!

יאללה, בואו נדבר שנייה על טאלנט הסייבר הישראלי, גיבורי העל החדשים שלנו, ילדי יחידת 8200. אנחנו לא חייבים להתחיל דווקא מהבחורים המצוינים שיצרו את פגאסוס ושפע הפגעים שנועדו לריגול ולחבלה טכנולוגית כנגד עיתונאים, אקטיביסטים ומתנגדי משטר ברחבי העולם; אותם גיבורים שסידרו לנו את הדיל עם נסיכויות הנפט: השייח'ים יוכלו לרכוש תוכנות מתקדמות לרדיפה אחר אזרחיהם ושכניהם, ובתמורה עדן בן־זקן תוכל לשיר בקזינו של דובאי. זה קל מדי. בואו נדבר על כל מיתוס ההצלחה החדש בישראל – המירוץ לאקזיט. המירוץ להמציא את הדבר הגדול הבא, או ליתר דיוק לשכנע את המשקיעים ואת העבדים שנקראים עובדי היי־טק שהנה, המצאת את הדבר הגדול הבא. 

לשאלה אם זה עושה טוב לעולם אין מקום בטבלת האקסל הזאת. לטאלנט הישראלי יש אכן תכונה אחת יקרה מפז, הלא היא החוצפה החביבה כל כך.

בהקשר הזה אפשר לדבר על אחד מגדולי הטאלנטים מתוצרת הארץ – אדם ניומן, שייסד בניו־יורק פלוץ סייברי במימדי הירושימה – חברת "We Work", שבשיאה זכתה להערכת שווי של 45 מיליארד דולר, למרות שממש באותם ימים היא הפסידה יותר מ- 2 מיליון דולר ביום. ולמרות שלא היה בה שום מרכיב טכנולוגי או חדש. ניומן הוא בדיוק הטאלנט הישראלי – חדור חוצפה, עוטף כלום בשפע ביטויים מעולם הסייבר הנוצץ, מנצל ומתחמן את כולם כולל את אשתו, ומשכנע את העולם שרשת של חללי עבודה משותפת היא האייפון הבא.

ברור שיש לי עוד כמה מילים להגיד על הטאלנט הדיגיטלי הישראלי אבל הטאלנט של המסך בדיוק משיב לשאלה הכי מאתגרת שהכתבת הפעורה הפנתה כלפיו: לא, שום דבר ממה שנכתב למעלה. היא שאלה אם אין טעם לפגם במסיבות הראווה של חברות ההיי־טק הישראליות בתקופה הזאת, עם הופעות של אמנים במאות אלפי שקלים. על כך הוא השיב בחיוך צנוע שלתפיסתו זה מבורך, כי ככה פתאום התאפשרה פרנסה לאנשים שאינם מהמגזר – תאורנים, אנשי סאונד ועובדי במה. נשבע שזה מה שהוא אמר.

האייפון הבא, אחי

כל הזמן הזה ניסיתי לחסוך מכם את הפרסומות, כי ממילא הכל פרסומות. אבל לא באנו ליהנות. היתה פרסומת של חברה אחת, לא חשוב השם שלה. והיא מתחילה עם קריין ששואל ממש ככה: "מה הייתם עושים אם הייתם יכולים לתפוס את ההנפקה של החברה שיצרה את מהפכת הסמארטפון?". התשובה אמורה להיות – היינו רצים לקנות מניות ומתעשרים, אבל זאת שאלה (סליחה) ממש דבילית. כי חברת אפל היא זו שהחלה את המהפכה, והיא הונפקה עשרות שנים קודם, והמון אנשים השקיעו באפל מדי שנה כי היא שחררה הרבה טכנולוגיות מצליחות.

בכל מקרה, הפרסומת הזו שחזרה כל הערב בכל הפסקה באה לספר לנו, ממש כמו אדם ניומן, על האייפון הבא. כי שום דבר פחות מזה לא ראוי לתשומת לבנו. מהו האייפון הבא? זוהי חברת פארמה ישראלית שמתכוונת "לפתח תרופות מקנאביס". כי זה חלק מהלגליזציה של הקנאביס – מעשנים של העשב ישלמו קנסות, תאגידים יעשו קופה.

מופיעים שם אנשי החברה שפינו לנו רגע לפני שהם רצים לטקס קבלת פרסנובל ומגלים לנו ש"ההנפקה תאפשר לציבור להצטרף ראשון לדרכה של החברה כבר עם צעדיה הראשונים בבורסה". כאן חשדתי. האמת שכבר קודם אבל לא חשוב. אם יש להם ביד את האייפון הבא, למה הם מקבצים נדבות בפני פשוטי העם? ולמה הם חוזרים פעמיים על המילה "ראשון" כמו באסטיונרים בשוק ("הכי טרי הכי בזול גיברת!") אבל הם משדרים ביטחון ומבקשים בסוף התשדיר הכי משודר בטלוויזיה  – להיכנס לאתר שלהם, לקרוא את התשקיף ולקבל "החלטה מושכלת"?

לקרוא תשקיפים אני יכול בערך כמו לתקן מכונות כביסה, אבל החלטה מושכלת זה כבר משהו אחר. אז במקום להיכנס לאתר שלהם נכנסתי לאתר לניהול השקעות, ושם מצאתי שלא רק שהחשד שלי נכון (כשחברה פונה בגיוס ראשוני לציבור יש סיבות טובות להניח שעם משקיעים מוסדיים פחות הלך להם); ולא זו בלבד שבכלל אין להם מוצר, הם רק רוצים את התקציב למחקר ולפיתוח – כלומר המשקיעים ירוויחו אם תתגלה שם תרופה מנצחת, אבל קיימת גם האפשרות שהכלום יישאר כלום; אבל לא לא זו בלבד אלא גם זו:

קבלו את הפאנץ' ליין ולדעתי אחרי זה אני יכול לסגור את הטלוויזיה לעוד 20 שנה:

הן ערוץ 12 והן ערוץ 13 הם בעלי מניות בחברה הזו. עלות הפרסום האדירה – 13 מיליון שקל, מומנה על ידי הקצאת מניות: 142,110 מניות לרשת, 437,710 לקשת.

אז אפשר לספר את זה ככה: חברה שכרגע לא מייצרת כלום קונה בעזרת אחוזים מהכלום הזה שטח פרסום אגדי כדי לשכנע את פשוטי העם שזה האייפון הבא. כשהציבור ישתכנע מקמפיין המיליונים הזה (שכאמור לא עלה לחברה רופי אחד) – ערך המניה ינסוק ויאמיר. אין לי שום דרך כמובן לנחש את צפונות ליבם של קברניטי רשת וקשת, אבל אם הייתי במקומם בשלב הזה כמובן הייתי מוכר את המניות שקיבלתי, ברווח גדול. נכון שאולי אפספס את האייפון הבא – אבל היי, כבר יש לי אייפון 15 או מה שלא יצא השבוע. שאר המשקיעים – צופי הערוצים שהתפתו לפרסומת – יחכו, ואם זה במקרה לא ייגמר בתרופה מנצחת מקנאביס, יפסידו את כל כספם. אבל הם יוכלו להתנחם בפרק מהעונה החדשה של אדיר מילר. 

כיבוי צופים

לדאבוני המשכתי לצפות עוד קרוב לשעתיים, שעליהן (כולל סיקור הפיגוע בחדרה) יכולתי למלא עוד גיליון. אבל כבר בשלב הזה, כאמור, אני שומט את המיקרופון, איי רסט מיי קייס – ולא אפרוש לפרק בסדרה הנפלאה של HBO על מג'יק ג'ונסון בלי לפנק אתכם בשתי מסקנות:

אם אתם רוצים "להיות בקו החזית של הריפוי הקנבואידי עד להשגת תרופה למגוון של מחלות וכאבים וללא תופעות לוואי" – השקיעו בחמש דקות שיחה עם החבר הסטלן שלכם ובקשו ממנו כמה זרעונים שהתערבבו לו בקססה. שתלו בגינת ביתכם, חכו שיפרח, יבשו ועשנו ופרו ורבו ותרבחו ותסעדו.

זה בסדר גמור לצפות בערוצים המסחריים בתנאי שזוכרים שלא במקרה קוראים להם כך. זו לא תקשורת, זה לא בידור אלה לא חדשות, זו לא מקטרת: בכל שניה ושניה מוכרים שם משהו – מוצר, דעה, רגש, לוקש. משהו שכנראה בחיים לא היינו שוקלים לרכוש אלמלא טחנו לנו את השכל עד שהפך למחית מוח.