חוקי הג'ונגל

נסעתי לחודש לברזיל. המפגש שלי עם הג'ונגל היה כל כך עוצמתי, עד שרוב הזמן התהלכתי עם לסת תחתונה שמוטה. היער הוא נקבי וזכרי גם יחד. אנדרוגינוס. ישות יפהפייה מכילה ונותנת חיים, ובו בזמן יצור ענק ועוצמתי שרב הנסתר בו על הגלוי. מיד חשתי יראת כבוד.

העצים נישאים גבוה לשמים, הצמרות נוגעות זו בזו. יש עצים שנראים כמחבקים אחד את השני, ראיתי כמה וכמה עצים שקרסו ונתמכים באחיהם העצים שמסביבם. על כל גזע מתקיים עולם ומלואו, מיקרוקוסמוס מרהיב עטור בסחלבים בצבעים ובגדלים שונים, פטריות, מטפסים, טחב וחזזיות, חרקים ועוד ישויות טבע שהגזע הזה הוא כל עולמם. 

פגשתי שרכי ענק ומגוון רחב של צמחים בגבהים שונים, בעשרות גוונים של ירוק אפור ואדום, כשהם מעטרים את גזעי העצים העבותים שגם הם בעלי גוונים משתנים של אדום וחום.

גבוה מעל הצמרות, בשמים, מרחפים עופות דורסים שקריאתם החדה נשמעת היטב על פני האדמה. מפלי מים עצומים צונחים מגובה רב, יוצרים בריכות מים צלולות שאפשר לטבול בהן. מסביב, נחלים קטנים, ו – חיות. בכל מקום חיות. להקות גדולות של קופים על העצים, חוטמנים עם גוריהם עסוקים בלחפור ולמצוא חרקים באדמה, עצלנים מנומנמים פוקחים עין להציץ עלינו מלמעלה, טוקנים ביישנים מציצים מבין הענפים, ציפורי שיר שורקות ומזמרות, תוכים צבעוניים, פרפרי ענק (בגודל של ציפור!) בגוונים פסטליים מתעופפים אנה ואנה, את כל אלה ועוד רבים רבים אחרים פגשתי ביער הגשם.

וכל הקסם הזה נספג בי בכל דרך אפשרית. דרך עור גופי, דרך רגליי הפוסעות בשבילי היער, דרך מראה העיניים, השמיעה, הריחות, שתיית מי המפל, טבילה בבריכת מים קרה וצלולה, חיבוק של גזע עץ עתיק ועבה.

והכל ביחד גרם לי להיזכר איך פעם לפני עשרות אלפי שנים, היינו שווי ערך בטבע להכל. לא יותר ולא פחות מתולעת, סלע, צמחים, קוף וכל חיה אחרת.

חיינו היו תלויים ביחסים שלנו עם הטבע. הייתה לנו שותפות גורל עם כולם ועם הכל. הייתה בנו יראת כבוד כלפי כל הצמחים, המינרלים ובעלי החיים. השלב הבא שלנו היה אולי שלב השפה והעברת ידע שנספג במהלך הדורות. שלב שבו הלקטים הכירו כל רגב אדמה וכל פרי, צמח ושורש באזור שלהם, דיברו עם הצמחים, ידעו בעל פה את המדיצינה שלהם, את הריפוי שטמון בהם, רעל או הזנה. הכירו את המחזוריות של הצמחים והקפידו לא לקחת יותר ממה שצריך. קטפו בתשומת לב.

ישויות הטבע חדלו להיות האחים והאחיות שלנו. הפסקנו לכבד את חייהם כשווי ערך לחיינו. נסגרה בנו היכולת לשמוע ולחוש אותם, איבדנו את השפה המשותפת שהייתה לנו איתם

וכשהצייד צד חיה, חלק מהטקס היה הודיה לניצוד על כך שהוא מאפשר לו ולשבט להמשיך להתקיים. בכבדו את סגולותיה של החיה הניצודה איפשר הצייד לרוח של החיה להמשיך ולהתקיים דרכו. בני אדם לא צדו יותר ממה שהיו צריכים בכדי להתקיים. לפני השלב הזה כלל לא הייתה בנו כנראה תודעה אלא רק הישרדות. זו הייתה תקופה שבה כולנו היינו כמו כל חיה טורפת אחרת. פעם צדנו ובפעם אחרת צדו אותנו. חיינו את חוקי היקום ואת חוקי הג'ונגל.

השלב הבא בהתפתחות ובהתנתקות המין האנושי היה מן הסתם כאשר מוחנו התפתח מעבר לשאר החיות, איבדנו את הכבוד לחיי בעלי החיים והתחלנו לפתח שימוש בחיות לתועלתנו. הריחוק והניכור בינינו ובין עולם הטבע הלך וגדל. ישויות הטבע חדלו להיות האחים והאחיות שלנו. הפסקנו לכבד את חייהם כשווי ערך לחיינו. נסגרה בנו היכולת לשמוע ולחוש אותם, איבדנו את השפה המשותפת שהייתה לנו איתם. בעידן מגלי העולם והארצות, והתפתחות הדתות, איבדנו את זה לגמרי. נהיינו עיוורים, חירשים, אטומים, כוחניים. עריצים אכזריים חסרי חמלה שמשעבדים את בני מיננו ובעלי חיים אחרים. בני האדם נהיו יצורים שמנצלים והורסים כל חלקה טובה בשם הדת, בשם הקידמה או בשם כל רעיון אחר. 

יער הגשם הוא שמורה גדולה ומרהיבה, מלאה במגוון צמחים ציפורים חרקים ובעלי חיים, בלב עיר המונה כיום שבעה מיליון תושבים. זה השילוב החדש־ישן אדם־טבע. דוגמה מושלמת לדו קיום שעלינו לשאוף אליו

רבים מאיתנו זוכרים איך פעם מזמן, גן חיות היה מקום בילוי שהורים שמחו לקחת אליו את ילדיהם. סוג של העשרה שהוסיפה עוד רובד למציאות. גן חיות היה ממש בילוי מועדף. לראות בפעם הראשונה מקרוב את החיות. הכל היה מופלא ולא מוכר. וואו, הנה אריה. מלך החיות. אני זוכרת היטב את האריה בגן החיות בתל אביב, כי פרצתי בבכי קורע לב כשלפתע היה מולי אריה גדול מרשים ויפהפה אבל מדוכא ועלוב וחסר חיות, בכלוב בטון קטן מאוד שהסריח מריח שתן, מאחורי סורגים כבדים. מה שהיה שיא ההתרגשות אצל ילדים אחרים, עורר בי צער עמוק. ואז, עוד אפילו לא ידעתי למה. פשוט הרגשתי את זה בגוף. בחינוך ובידע הכללי שלימדו אותנו בעולם המערבי לא היה אפילו רמז לחשיבות הטבע ועולם בעלי החיים. איש לא חשב אז שלחיות יש חיים משלהן. איש לא ראה אז עולם שלם המכיל תפקידים, מעמדות, רגשות, משפחות, קהילות, הדדיות, חשיבה, תכנון שפה ותפקיד במארג הגדול של היקום, שגם האדם חלק ממנו.

כילדה יכולתי לחוש שזה לא טוב מה שאני רואה. במציאות, במהלך הכיבושים שכבש העולם המערבי ביבשות כמו ניו זילנד, אוסטרליה, דרום אמריקה וצפון אמריקה, האדם הלבן הכובש לא השכיל ללמוד מהשבטים המקומיים שחיו שם. לא טרח ללמוד מהשמאנים את רזי החיים על ההדדיות והריפוי שיש עבורנו בעולם הצמחים ובעלי החיים. להפך. לא סקרנות ללמוד ולחקור עולמות חדשים בכדי להתחבר אליהם הובילה אותו, אלא כוחניות מול הלא נודע – איך לכופף את החדש לתוך הישן והמוכר. יהירות ובורות ליוו את אומץ הלב של הכובש. העיקר היה אז "מה אני רוצה", מה אני יכול להפיק לעצמי מכך, ותו לא. רוב גני החיות נראו רע יותר מכלא קשוח במדינת עולם שלישי. זה היה המקום היחיד שיכולת לפגוש בו חיה אקזוטית, והיא הוצגה תמיד בעליבותה, באומללותה, בכניעתה. העולם לא היה נגיש כמו היום, והתודעה לגבי נפש ורגשות של בעלי חיים שאפה כמעט לאפס.

כמין החכם על הכוכב הזה, לקח לנו הרבה זמן להתעורר ולהבין שאנחנו כורתים את הענף שאנו יושבים עליו. תודה לאל, באו זמנים חדשים שבהם שימור הטבע הפך לנושא חשוב. סכנת ההכחדה המאיימת על המין האנושי עוררה פעמוני אזעקה, והתחילה התעוררות עולמית כלפי הנושא הזה. 

תודה לאל, ברוב המדינות בעולם המערבי, כולל ישראל, כבר יש חוקים ברורים וחד משמעיים המגינים על חיות בר. קיים כבר איסור מוחלט על גידול ואחזקת חיות בר באופן פרטי. במהלך השנים התרחשו שינויים גדולים ביחסם של בני האדם לבעלי חיים. ההבנה שהם מרגישים אהבה ופחד בדיוק כמונו היא ברורה. ידוע שיש לכל חיה את השפה שלה, מנהגים ואורחות חיים שגם לאחר תצפיות מרובות עדיין איננו מבינים לגביהם הכל, ויש מקומות בהם רב הנסתר על הגלוי. קרקסים עם חיות הוצאו מחוץ לחוק והוקמו מקלטים עבור כל אותן חיות ששירתו, לא מרצונן החופשי, כספקיות בידור עבור בני האדם. אין ספק שמרביתנו מהמין האנושי מתחילים להבין סוף סוף שבלי שמירה על עולם הטבע גם אנחנו לא נהיה.

בברזיל ישנה דוגמא נפלאה להתעוררות ושיקום. יער גשם שגודלו בסך הכל 40 קמ"ר שוכן מרחק כמה דקות נסיעה ממרכז העיר ריו דה ז'נרו והינו יער הגשם העירוני הגדול בעולם. שיקום היער החל כבר בשנת 1861, אז שלט באזור נציג פורטוגזי בשם דון פדרו השני. דון פדרו השני לא אהב את מה שקרה באזור שלו והתנגד להרס הטבע על ידי הפולשים מאירופה, שעסקו בכריתה מסיבית של היער לצרכי גידול מטעי קפה, בנייה והסקה. כבר בתקופתו, ההשפעה ההרסנית של כריתת היער הורגשה, והיו ארבע שנות בצורת קשות באזור.

דון פדרו השני נרתם לפרויקט הצלת היער ונשתלו במצוותו 120 אלף עצים עד לסוף המאה ההיא. העצים ההם הצילו את האזור כולו מהתייבשות ומבצורת.

יער הגשם הוא שמורה גדולה ומרהיבה, מלאה במגוון צמחים ציפורים חרקים ובעלי חיים, בלב עיר המונה כיום שבעה מיליון תושבים. זה השילוב החדש־ישן אדם־טבע. דוגמה מושלמת לדו קיום שעלינו לשאוף אליו. למצוא קיום כזה שבו שני הצדדים מגינים ושומרים על איכות החיים הכוללת.

הלוואי שמנהיגים ובעלי הון כמו דון פדרו השני יקומו היום ויפעלו בגדול למען הטבע. הלוואי שמיליארדרים ירכשו ג'ונגלים לשימור ולטיפוח. ייצרו איים ירוקים גדולים בכל העולם. יתמכו כלכלית בשמורות טבע. כל כך הרבה שמורות קורסות תחת הנטל של אין פרנסה, וכל כך הרבה חיות נדירות מתות או ניצודות לבשר בתוך השמורות. 

חזרתי מברזיל כשכל הידע הזה בתוכי. נחתתי אחרי 20 שעות טיסה אל תוך פקק בכביש 6, ואני מזדחלת בו כבר ארבע שעות. הייתי מוכרחה לעצור קצת. 

השמש הייתה לקראת שקיעה והחניון בכביש 6 הוא לא בדיוק אתר רומנטי. הכל אפור, עמוס בפחים גולשים, מכונות ואנשים. מאד רועש ועירוני, צעקות, צפצופים, חוויה לא כיפית למי שחוזרת מיער גשם פלאי. ואז, לפתע בתוך בליל הקולות והאנשים אני שומעת פטפוט ציפורים בווליום חזק בשיחת התארגנות לשנת לילה. אני מרימה את העיניים וקולטת שאני עומדת מתחת לעץ חרוב גדול שחי שם כבר הרבה שנים, בחניון הזה של כביש 6, ובין ענפיו עשרות ציפורי דרור מצייצות בשמחה, ובבת אחת התמלאתי בתחושת שקט ואופטימיות. עץ החרוב הוותיק הזה, במקום הלא קסום שבו הוא נמצא, גם הוא עולם ומלואו בדיוק כמו כל עץ ביער הגשם האטלנטי. אין באמת הבדל. לקחתי נשימה עמוקה. אם כל אחד מאיתנו ידאג, אבל באמת, עם מלוא תשומת הלב, רק לעץ אחד… בדיוק כמו שהנסיך הקטן דאג לשושנה שלו, הרי שעולם ומלואו על נפלאותיו יוכל להמשיך להתקיים ולקיים.