פאשיזם עכשיו

הרומן המופתי "לבד בברלין" של הנס פאלדה נפתח בתמונה קורעת לב: האֶם, אנה, מקבלת מברק שנושא את בשורת מותו של בנה בחזית המזרחית. היא בולמת את פיה בכוח פן יגיעו צלילי בכיה לאוזני השכנים. הבעת אבל וכאב נחשבה לסטיה חמורה מהאידיאל הנאצי ומהדרישה להקרבה הירואית למען היטלר והאומה. אם לא די בכך, הרי שהאב האבל, אוטו, חייב להתייצב באותו בוקר בבית החרושת, שכן תחת ערכי השלטון, אובדנו של בן משפחה אינו מהווה עילה מספקת להיעדרות מהעבודה ולפגיעה בכלכלה הלאומית. הרומן מספר את מעשה המרי האובדני של בני הזוג שמחלקים במחתרת פתקים ובהם דברי כפירה ברייך ובקודשיו, ובד בבד מצליח לתאר את המציאות הקודרת של גרמניה הנאצית טוב יותר ממדף שלם של ספרי היסטוריה עבי כרס. 

פאשיזם איננו רק משטר טכני של דיכוי, רדיפה ומעקב. זה קודם כל מערך ערכי וחברתי שמושתת על עיצוב אינטנסיבי של התודעה. הוא מנכס לחלוטין את גופו ואת רוחו של האדם, וכל ניצוץ של עצמאות מהווה לדידו חטא בל יכופר. בניגוד לתפיסה המקובלת, הוא אינו בחזקת "תאונה" שמתרחשת בשל השתלטותם של כמה ביריונים על המערכת השלטונית. נהפוך הוא. זהו ביטוי אותנטי של מדינה לאחר שנפטרה מכל המגננות הפרוגרסיביות והופשטה מאדרת הזכויות שהיא לובשת ולא בחפץ לב. האיום האמיתי אינו נובע מכמה טראמפיסטים שמנסים להשתלט על גבעת הקפיטול או מפלוגות של כהאניסטים שמתעללים בתושבים פלסטינים, אלא דווקא מן הגופים והמוסדות האלמנטריים שמרכיבים את הפאזל של המדינה: הצבא, המשטרה, מערכת המשפט והחינוך, וכל אותו תמנון ביורוקרטי שזרועותיו לופתות את איבריה של החברה האזרחית. קברניטיו של הפאשיזם הם אותם פוליטיקאים שאתמול היללו את הדמוקרטיה. כוהניו הם המלומדים שלא מכבר קילסו את החירות. דרשניו הם המחנכים שלא לפני זמן רב הרביצו בתלמידיהם את אמרותיו של ג'פרסון.

גם המפלגה הנאצית שעלתה לשלטון ב- 1933 לא היתה תנועה חוץ ממסדית. בשורותיה היו כמה וכמה מבכירי המנגנון המדיני, הדיפלומטי והבטחוני הגרמני. מדענים ואינטלקטואלים מכובדים נשבעו לה אמונים והפיצו את האידיאולוגיה שלה. אמנים מוכרים נפלו שבי ברעיונות הרומנטיים והאסתטיים לה. חלק ניכר מהעיתונות הפנימית והבינלאומית דיבר בשבחה. מרתפיה היו עמוסים בכספיהם של תעשיינים, סוחרים ובנקאים, כל אלה שמאז תחילת שנות העשרים מימנו את המנגנון העצום שלה. ביטול הדמוקרטיה והחלת הדיקטטורה לא נבעו רק מנבכי מוחו המעוות של הפיהרר. הם ביטאו אינטרס אליטיסטי רב עוצמה לשינוי דראסטי בסדרי החברה ומוסדותיה. 

במקביל לתמורות במערכת השלטונית, לחקיקה הגזענית ולמדיניות המיליטריזציה, הוחלו כללים נוקשים בתחומי הכלכלה ויחסי העבודה. האיגודים המקצועיים הוצאו אל מחוץ לחוק. זכות השביתה בוטלה והוגדרה כבגידה חמורה (Hochverrat). השכר נשחק ורשת ההגנה הסוציאלית נעלמה כלא היתה. מנגד, התאגידים לא רק קיבלו מענקים, סובסידיות והקלות מס, אלא גם זכו ליהנות מן הרווחים העצומים שהניבה מכונת המלחמה וההשמדה.

התופעות הללו נכונות לכל משטר פאשיסטי שמוכר לנו מההיסטוריה הקרובה, החל באיטליה של מוסוליני וכלה בצ'ילה של פינושה. תכליתו העליונה היא תמיד ארגון החברה במסגרות נוקשות והיררכיות, תחת אתוסים של אהבת האומה וסולידריות לאומית. המדינה היא הכלי הכי יעיל לכינונה של עריצות, הן בשל הנאמנות המובנית של אזרחיה והן בזכות הפריווילגיה הבלעדית שלה לגבות מסים, לגייס צבא ולהפעיל מנגנונים של פרופגנדה ואינדוקטרינציה. אבל איך מפרקים את הפיגומים הליברליים ומחילים את הטוטליטריזם הטבעי הטמון בה? לשם כך נזקקת המדינה לשינוי דרמטי של הנראטיב, לתפנית בעלילה, למשבר קיומי – "סכנה גדולה". סכנה כזו תייתר את ערכי זכויות האדם לעומת התכלית הנעלה של הצלת האומה מקטסטרופה בסדר גודל מיתולוגי. כשהקטסטרופה כבר אורבת וצלליה המפחידים נצרבים בתודעת ההמון והופכים להתגלמות הצרופה של הצייטגייסט, אזי נפתח השער לפאשיזם לתקוע את יתדותיו הארסיות במרחב הגיאוגרפי, הפוליטי והרוחני. 

כל זה אינו קורה ביום אחד, אלא בתהליך הדרגתי ופרוצדורלי המתודלק על ידי מצבי חירום מתחלפים. עם הזמן, הרשויות נוטלות לעצמן יותר ויותר סמכויות, ובמקביל הולכת ונשחקת מעטפת ההגנה סביב האזרח והקהילה. אלה מוצאים את עצמם כאותה צפרדע הלכודה במים המתחממים לאיטם. 

בשנתיים האחרונות חווינו על בשרנו את כוח הדיכוי העצום והקואורדינטיבי של השלטונות. ראינו במו עינינו ולנגד עינינו את התהוותה של טכנוקרטיה מדעית שסימנה בקווים שחורים את גבולות הדיון המקצועי המותר. הפלישה למרחב הפרטי ואפילו הגופני נעשתה מוצדקת באמתלה של "טובת הציבור", וזו הוגדרה באופן מצומצם על ידי בעלי סמכות אשר אינם סובלים כל פקפוק. חופש התנועה וחופש הדיבור ועמם הזכויות הטבעיות ביותר, תוייגו כסכנה שיש למגר אותה, כאילו היו נגיף שמוצאו מעטלף סיני ולא יסודותיה של הדמוקרטיה המודרנית. התקשורת אימצה לחלוטין את תפקידו הכנוע של סנצ'ו פנסה, והצורך בצנזורה נעשה לצו השעה בקרב פוליטיקאים ליברליים ואינטלקטואלים. פרלמנטים בכל העולם העבירו חוקים שפוגמים בכוחם הריבוני ומעניקים לרשות המבצעת כוח בל ישוער. עבור התלמיד השקדן של ההיסטוריה, כל אלה מהווים סימני אזהרה מוכרים ומעוררי חלחלה. 

אבל הפאשיזם העולה וצומח עתה אינו דומה בכל לקודמיו. הוא נטול אידיאולוגיה לאומנית ואתנית. הוא אינו זקוק לדמות של מנהיג נישא או איזו חונטה מובחרת. הוא גם אינו מתהדר בטבעו האמיתי, אלא ממשיך לזמר את שירת הדמוקרטיה בזמן שהוא כורך סביב החברה האזרחית את זרועות החנק שלו. כקודמיו, הוא מושתת על מנטליות אוטוריטרית עמוקה, על חרדה קיומית ועל בוז עויין לחירות האדם. הוא ניזון משיח רעיל של פירוד ושנאה. הוא נזקק לדמות מובחנת של אויב פנימי, והוא נעזר במערכת של תעמולה סיסטמטית כדי למכור את סחורתו הנלוזה לצרכניו הלומי הפחד.

כולנו למדנו היסטוריה על ידי שינון של אינספור שמות ותאריכים, רובם נעלמו מבעד למסננת של מוחנו כלעומת שנדחסו לתוכה. העובדות והאנקדוטות הוזנו אל נפשנו כפי שאם מאכילה את תינוקה. יחד איתן מגיעה גם חבילת מסקנות ותובנות שיוצרות אשלייה כאילו ההיסטוריה כבר נחקרה דיה על ידי המקצוענים המוסמכים והיא זמינה לנו ללעיסה ולהעלאת גירה. אבל נראה שהלקח העיקרי מן הפאשיזם האירופי לא רק שלא נחקק בנפש המערבית, אלא שהוא בקושי שורטט עליה בגיר רפה: שאסור בשום אופן להסיר את המגבלות החוקתיות והפרוצדורליות מעל כוחה של המדינה, ושאין להעניק למדינה סמכויות מעבר לצרכי הניהול השוטף של החיים האזרחיים. זהו השיעור החשוב ביותר. הוא טבע באבק והפך לאד נשכח, ועתה החברה האנושית שוב מתמסרת למולך העריצות. 

שיעורי ההיסטוריה בבתי הספר, לעומת זאת, נמשכים כסדרם.