יוני הג'ינג'י

נתחיל בהצהרה קצרה וחגיגית ליום העצמאות:

העם מטומטם.

לא חשוב בכלל על איזה עם מדברים. העם שלנו מטומטם. העם הפלסטיני מטומטם. העם הצרפתי מטומטם. העם האינדונזי מטומטם.
בני אדם – אינדיבידואלים – הם יצורים פלאיים. כל אחד ואחת מהם השתקפות חד-פעמית של הבריאה, חריץ הצצה ייחודי לתוך הקליידוסקופ הקוסמי. הם והן חכמים, יצירתיות, מלאים חמלה ואהבה, סקרניות, עמוקים, מורכבות.
עם, לעומת זאת, הוא מה שקורה כשאתה דוחס את כל זה לתוך שתי אותיות, הברה אחת. 
ועכשיו העם יקום לשירת ההמנון.

פעם כשהייתי עם

נולדתי עם-ישראל. הרבה לפני שפיתחתי חשיבה עצמאית, פקעתי לתוך הוויה לאומית כחולה-לבנה. שכבתי בעריסה ושמעתי את הצפצופים של קול ישראל מירושלים בכל שעה עגולה ואת השקט שהשתרר עד תום מהדורת החדשות. שמעתי את הצפירות בימי שואה וזיכרון וראיתי את הוריי קופאים מתנועה ומשפילים מבט. "שיר הרעות", "שריפה אחים" ו"בלדה לחובש" הפכו לחלק מתת ההכרה שלי עוד לפני שהבנתי את המילים. בפעוטון היו תלויות תמונות של ראש הממשלה ושל שר הביטחון, וכמובן דגל ישראל. ואבא היה נעלם מדי פעם לימים ארוכים וחוזר במדי חאקי.

ארבע שנים מילדותי ביליתי בדרום אמריקה בשליחויות של הוריי למען המולדת, שנתיים בארגנטינה ושנתיים בקולומביה. זמן קצר אחרי שעברנו לבואנוס איירס, ואני בן שלוש, אבא שוב נעלם, הפעם למשך כמה חודשים – הוא טס לישראל להשתתף במלחמת ששת הימים. אותו טקס חזר על עצמו זמן קצר אחרי שחזרנו מהשליחות בקולומביה, כשהוא עזב הכל ויצא לרדוף אחרי היחידה שלו במלחמת יום כיפור. באותה מלחמה גם אני כבר קצת השתתפתי, זה היה הגיבוש החברתי שלי בשכונה החדשה בישראל: עברתי עם שאר הילדים מבית לבית כדי לעזור להדביק ניירות על החלונות. קראו לזה "האפלה" – ככה המטוסים המצרים כביכול לא יראו אותנו בלילה ולא יוכלו להפציץ אותנו. כמובן שזה היה מופרך בדיוק כמו "החדר האטום" במלחמת המפרץ והמסיכות בשנתיים האחרונות; אבל כילד הרגשתי הכי חסמב"ה, מגן על המולדת.

מעולם לא העליתי בדעתי שיש פה בכלל שאלה או בחירה. העם זה אני. זה מצחיק כי לאורך הילדות מרדתי בכל דבר אחר, פקפקתי בכל סמכות, נלחמתי בכל מסגרת. מרדתי בערכי הסדר הטוב שההורים ניסו להטמיע בי עד לרמה של גזירת הציפורניים (עד היום אני מחפף); בזתי לניסיון של בית הספר להפוך אותי לבורג במערכת; כפרתי אפילו בתפקידים שיועדו לי כזכר בעולם הזה. אבל השיוך שלי לדגל ישראל היה האוויר שנשמתי, נוכחות כל כך מוחלטת עד שהיא הופכת בלתי נראית, בלתי ניתנת להפרדה מכל דבר אחר.

וככה אנחנו מוצאים את גבי בן ה-17 רץ קילומטרים בהרים של ערד עם אבנים כבדות בכיסיו, מכין את עצמו לחלום הכי גדול שלו: שירות צבאי בסיירת מטכ"ל. היוני נתניהו הבא.
מה היה קורה בעולם מקביל שבו התגשם החלום הזה? האם הייתי זוכה למות בעד ארצנו? האם הייתי עולה בסולם הדרגות ואחר כך עובר לפוליטיקה? האם היה קורה לי מה שקרה לחבר שהכרתי שנים אחר כך?

(הוא שירת בסיירת מטכ"ל ויצא עם המפקד שלו למשימת ביון מעבר לגבול לבנון; דקות לפני שהגיע המסוק לחלץ אותם הם נתקלו ברועה צאן ובבתו הצעירה, והנוהל הוא שאסור להשאיר עדים; הסמל התכוון להרוג את הילדה ואת אביה, החבר שלי כיוון אליו רובה ולא מצמץ עד שעלו על המסוק והשאירו את השניים חיים; הוא נזרק מהיחידה והופשט מדרגותיו).
למרבה המזל למרות שהתודעה שלי היתה ספוגה הרואיזם כחול-לבן, הלב שלי סירב להצטרף לתהלוכה, ובמבדק הרפואי שלפני הגיוס התגלתה שם איוושה חרישית. שום דבר שמשפיע על התפקוד, אבל 64 נחרץ בפרופיל הצבאי. גבי העם היה מוכן להסתער, אבל הלב שלי עדיין ידע לבטא את גבי הנער, גם אם בלחישה.

ג'וני הענק העדין

האיוושה החרישית ניתבה אותי הכי רחוק מסיירת מטכ"ל, לחיל השלישות. במקום יוני נתניהו פגשתי את ג'וני הג'ינג'י, 200 סנטימטרים של נמשים, לב רגיש וחוכמה עילאית. בלעדיו הנשמה שלי היתה מתייבשת ונכחדת בקורס השלישות (שם למדנו בעיקר עד כמה הצבא הוא מנגנון מנופח, לא יעיל ומושחת). שמרנו על שפיות בעזרת דקלום סצנות שלמות מכל סרטי מונטי-פייתון, שיחות על מוזיקה וספרים ובעיקר פנטזיות על מה שנעשה אחרי הצבא. 
בסוף הקורס שובצנו ליחידות שונות ורחוקות. אלה היו ימים בלי מדיה חברתית, בלי טלפונים ניידים, ואמצעי הקשר העיקרי שלנו היה מכתבים. אני זוכר את כתב היד הקטן להפתיע של ענק כמוהו, תמיד קורע מצחוק ובו זמנית קורע לב. שנינו התפכחנו לחלוטין מהמיתוס וראינו לא רק את הגיחוך אלא גם את הרשע והאלימות שבצבא. הוא היה תקוע ביחידה עלובה וכמעט השתגע משעמום ואז, בתור סוג של בדיחה מונטי-פייתונית, החליט ללכת לקורס קצינים.

ג'וני הודח מהקורס, קצת לשמחתי למען האמת. לא יכולתי לדמיין את החד קרן הזה מתזז טירונים. אבל כעבור כמה שבועות הוא כתב לי שהוא חוזר לעוד סיבוב והפעם מתכוון לעבור בהצטיינות. "הבנתי שאם יש לי ביקורת על מה שקורה כאן אז אני צריך לשנות מבפנים," הוא כתב לי.
הקשר בינינו הלך והתרופף, לצערי. חלק מזה היה בגלל המרחק ומגבלות הטכנולוגיה, אבל הרגשתי גם שהוא בעולם קצת אחר כרגע, עולם שבו אני והשטויות שלי לא לגמרי מתאימים לקומפוזיציה. ואמרתי לעצמי אוקיי, ניפגש כבר באזרחי, כל החיים לפנינו.
קצת אחרי השחרור פגשתי מישהו שהיה איתנו בקורס בשלישות. למרות מרחק הזמן אני זוכר בדיוק איפה זה היה – בקומה ה-11 של בית הטקסטיל. אני זוכר שהשמיים מהחלון היו מעוננים חלקית. אני זוכר שהיה יום חם, ואני זוכר איך בשנייה אחת כל הדם שלי קפא. שאלתי אותו אם הוא היה בקשר עם ג'וני בזמן האחרון והוא ענה – "מה, לא שמעת? הוא התאבד בצבא, ירה לעצמו בראש."

יום הזיכרון הסלקטיבי

לזכרו של ג'וני הג'ינג'י אני לא עומד בצפירה.
לזכרם של כל אחיו הנרצחים של סבא שמריהו (שאני קרוי על שם שניים מהם) אני לא עומד בצפירה של יום השואה.

כדי לא לפגוע באחרים אני משתדל מאוד להיות לבד במועדים האלה, ובמשך שנים השתדלתי לנסוע לחו"ל או לסיני בשבוע של שואה-זיכרון-עצמאות.
כמו מעשן כבד- לשעבר שנגמל ועכשיו לא יכול לסבול ריח של סיגריה מקילומטר, ככה אני עם מדים מכל סוג, דגלים, טקסים לאומיים וימי רגש קולקטיביים. הכאב שלי על ג'וני הג'ינג'י הוא חלק ממי שאני, בכל יום. יום הזיכרון לא מכבד אותו, הוא מבזה אותו. פלא כמוהו לא אמור להימחק ככה מהעולם. סיבת המוות המובילה בקרב חיילים בסדיר היא התאבדות. הסיבה השנייה היא תאונות אימונים. השלישית היא תאונות דרכים. כשילד גדל על "טוב למות בעד ארצנו" הוא לא מדמיין שזה יהיה כמו ג'וני, או מהתייבשות במדבר בגלל מפקד מופרע, או מ"אש ידידותית" באימון מבולגן. כשילד חולם להקריב למען המולדת הוא מדמיין, כמו שאני דמיינתי, איזה יוני נתניהו, ולא הלום קרב שיצטרך לעבור את כל חייו בסבל בל יתואר פלוס סטיגמה של גבר שבור.
טקסי הזיכרון לא נועדו לגרום לנו לזכור. כל מי שאיבד מישהו יקר לעולם לא יוכל לשכוח; הם נועדו לומר לנו איך ומה לזכור, ומה להדחיק ולשכוח. הם לא נועדו לקדש את חייהם של כל מי שאבדו אלא לנרמל ולהלל את האבידות המיותרות הבאות.

"לזכור ולא לשכוח". לזכור מה? מה לא לשכוח? שאנחנו דוד מול גוליית, אושוויץ מול היטלר, תמיד קורבנות ולכן תמיד צודקים ומוצדקים? מה הטעם לזכור אם לא לומדים שום דבר? אם נזכור אוצרות אבודים כמו ג'וני הג'ינג'י, אולי היד שלנו תהיה פחות קלה על הדק המלחמה הנצחית? אם נזכור לא רק את קורבנות השואה אלא איך היא התאפשרה בארץ תרבותית ומתקדמת כמו גרמניה, אולי נוכל למנוע רשע בשלבים הרבה יותר מוקדמים?
לא מעניין אותי לעמוד עם כולם, להשפיל מבט ולהתייחד עם זכר השואה או הגבורה או השכול. לא מוכן שימתגו וימסחרו ויפרמטו לי את הכאב על חברים או על משפחה.(השנה אחת המסעדות המובילות הכינה ערכת טייק-אוויי ל"זיכרון בסלון" שכוללת לחם שעורה, כבד קצוץ ושאר מאכלי שואה פופולריים). 
אל תשדרו לנו עוד סרטי ארכיון על קרבות מיתולוגיים כשהמדינה מתעללת בהלומי קרב, אל תלעיטו אותנו בעוד סרט על זוועות בירקנאו בזמן שהניצולים האחרונים בישראל נמקים בחרפת רעב ושניצולת שואה לא יכולה להיכנס לטקס ביד ושם כי אין לה תו ירוק, ואל תזמינו אותנו לחגיגות עצמאות בכיכר העיר בזמן שהמדינה מנדבת את כולנו לניסוי רפואי מושחת. סורי, לא נוכל להגיע, אנחנו עסוקים בלחגוג את העצמאות שלנו.

הדגל והגודל

דגלים הופיעו בהיסטוריה האנושית ביחד עם המלחמות הגדולות, והם לא שימשו מדינות אלא יחידות צבאיות. הם נוצרו ככלים פרקטיים שסייעו להבין מי צריך להרוג את מי. זה תפקידו ההיסטורי של דגל. הוא לא נועד לחגוג את ייחודו של כל אדם, הוא לא נועד להזכיר לנו את המשותף בין כל היצורים החיים בפלנטה, הוא לא נועד לעודד אותנו לחקור מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. בשנת 1953 התנהלו שיחות הפסקת אש בין קוריאה הצפונית והדרומית, באוהל גדול על הגבול. בכל פגישה, אחת המדינות הביאה דגל יותר גדול מזה שהיה ליריבתה בפגישה הקודמת. ממפגש למפגש מימדי הדגלים גדלו עד שהיה חשש שיצטרכו לקיים את השיחות מחוץ לאוהל, וכך קרה ששיחות השלום הביאו בסופו של דבר רק לחתימה על הסכם אחד ביניהן: נקבע גודל סופי ומוסכם של הדגל, שאסור לחרוג ממנו.

הדגל שלי, לעומת זאת, הלך והתכווץ עם השנים. תקעו לי אותו בפרסומות לבנק לאומי, פוליטיקאים הצטלמו לידו כשהם משקרים לי, עוולות שאין להן שום קשר לצדק התבצעו בשמו. דבר דומה קרה לי עם שאר הטקסים והסמלים הלאומיים, כשהבנתי שהם משמשים יותר להדרה ולפירוד מאשר לאיחוד ולאחווה. 

האם כשאיבדתי אותם איבדתי גם את תחושת השייכות שלי לכאן? בדיוק ההפך. הבחירה שלי לחיות פה לא נובעת מאיזו תחושת מחויבות חוזית אלא כי ממש כמו חיה, זאת הטריטוריה שלי. זה הסיפור שלי, אלה האנשים שלי. כל מי שחי פה – דויד גרוסמן וניקול ראידמן, השכן הקשיש שלי במושב והמטפלת ההודית שלו, הדרורים והדררות, פליטים טריים מאוקראינה, פליטים חצי טריים מאפריקה, פליטים פלסטינים מג'נין, פליטים דור שני שלישי ורביעי מכל הפלנטה, חוביזות וקלמנטינות, חומוסיות של תחנות דלק וסלוני גילוח של היפסטרים, בולענים בים המלח וכתמי זפת בחוף הילטון, ילדי-דיזנגוף ונערי-הגבעות. זה לא קשור לטוב ורע, ואני לא מרגיש צורך לחשוב שזה המקום הכי מושלם בפלנטה או שזכות הקיום שלי עולה על זו של מישהו עם דגל בצבעים אחרים. 

התקווה ופיזור

לולא הייתי יצור כל כך טריטוריאלי (וחובב שמש ואור), בטח הייתי בוחר לחיות בדנמרק. משוגע על העם הדני – ויקינגים יפהפיים שעייפו ממלחמות והפכו אור לגויים ביחסם הסבלני לכמעט כל דבר בחיים. יש המון סיבות למה אני אוהב דנים (ודניות), אבל הנה עוד אחת:
הדגל הכי עתיק בעולם הוא זה של דנמרק. כביכול, המדינה והעם שאמורים להיות הכי מחוברים לקדושת הסמל, אבל כנראה שבמהלך 600 שנים של מלחמות וקרבות עקובים מדם לומדים דבר או שניים. אז בדנמרק יש חוק שאוסר על שריפת כל דגל לאומי שהוא – פרט לדגל דנמרק. את דגל דנמרק אפשר לשרוף חופשי, אף אחד לא יעשה מזה עניין. אסור לשרוף דגלים של עמים אחרים כי הם עוד בשלב הפרימיטיבי שלהם, זה מעליב אותם נורא.
אז לכבוד יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל ורגע לפני שנתפזר לשירת "בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב", הנה ברכתי החגיגית למדינה, פרי עטו של המשורר המלטזי אנטואן קאסאר:

שום דגל ענק
לא יהיה טוב
מהיד שתפרה אותו.