צוחק מי שצוחק אחרון

היא נולדה, כמוני, בחודש ינואר קר וגשום. הגיחה לאוויר העולם במאורה מוגנת ויבשה באזור הבקעה. בהיותה בת יחידה בהמלטה, חייה החלו ברווחה גדולה, חלב בשפע, וכשכל תשומת הלב של אימה מופנית רק אליה. כשהאם יוצאת מהמערה, הגורה הקטנה יודעת לחכות לה בשקט, מזהה את קולה ואת ריחה כשהיא חוזרת אליה ועוטפת אותה בחום ובהגנה.

לילה אחד, אמא יצאה כרגיל לציד, והיא נשארה ישנה, מכונסת בפינה. כשהתעוררה עדיין היתה לבדה ובחוץ האור כבר הפציע. קרן שמש חדרה למערה ועדיין אין זכר לאמא. כך, שעה אחר שעה והיא כבר מייבבת ברעב ואין מענה. נרדמה והקיצה שוב ושוב… דבר לא השתנה. אמא לא שבה.

עם החושך המעמיק שוב, הרעב שלה גדל ואיתו גם פחד. היא בוכה ומייללת ולא יודעת מה לעשות. חושיה קוראים לה לצאת מהמערה, לחפש את אמא. היא מרגישה שלא תשרוד לבד. אבל מול הדחף לצאת החוצה, משתלט עליה גם קיפאון. כי בדמה זורם האיסור לצאת מהמערה עד גיל 4 חודשים! בסופו של דבר, הרעב החריף מכריע את הכף. היא יוצאת מהמערה בהליכה מגושמת, משוטטת וקוראת לאימה בבכי רם, בקול שרק נשמע צוחק–קול הצבועים. קולות רבים עונים לה מהחשיכה, אך אף אחד מהם איננו של אמא.

היא הלכה לאיבוד. אינה זוכרת את הדרך הביתה אל המאורה. בעייפותה ובתמימותה התינוקית, מצאה מסתור קטן ונרדמה עד שחום השמש העיר אותה. הרעב כבר מציק לה מאד והיא נחלשת–עבר הרבה זמן מאז הארוחה האחרונה שלה. יצר ההישרדות שלה מתחזק עם סכנת המוות המרחפת מעליה. היא קמה על רגליה בשארית כוחותיה ומתחילה ללכת, כשהיא משמיעה את קולה המיוחד, זה שנשמע כמו צחוק… רק שהיא ממש לא צוחקת. היא בוכה וזועקת אל אימה. היא קטנטונת, רעבה, מבוהלת עד אימה ולבדה. קול ה"צחוק" שלה מגיע אל אוזניהם של כמה ילדים מהכפר הסמוך שמשחקים באזור. סקרנים, הם יוצאים לתור את השטח, ולגלות מי היא החיה שמשמיעה את הקול המשונה. "יה, איזה כלב קטן וחמוד", הם אומרים כשהם מרימים אותה על הידיים ומיד מחליטים לקחת אותה הביתה. "תמיד רצינו כלב". עד שהילדים מגיעים איתה הביתה, היא כבר מעולפת למחצה, כמעט ללא הכרה.

אם הילדים חושדת שאולי לא מדובר בגור כלבים. היא מגלה אחריות ומרימה טלפון לפקח של רשות הטבע והגנים, ושולחת לו תמונה של הגורה. והתעלומה נפתרת מיד – זוהי גורת צבוע מפוספס כבת שלושה שבועות. הפקח מגיע ומיד היא נלקחת לבית החולים לחיות בר שבספארי ברמת גן. בבית החולים עושים לה בדיקות דם ושוקלים אותה–היא שוקלת 700 גרם בלבד! פיצפונת וחסרת ישע. מסתבר שהיא התייבשה, אבל בסך הכל, בריאה למדי. אחרי שלב הבדיקות גם החלב המיוחל מגיע, אמנם בטעם חדש ולא מוכר לה, אבל השובע החמים והמנחם מגיע אל בטנה והיא נרדמת, מרוצה.

הטיפול בה הוא מאוד אינטנסיבי, מנת חלב כל שעתיים שלוש, היא מתאוששת ונרגעת. בבית החולים מחפשים לה בקדחתנות אמא מאמצת. רוני היא עובדת כמטפלת בבית החולים והיא מסכימה להיות אמא של לונה – זה השם שהיא בחרה עבורה.

וכך, עוברת גורת הצבועים להתגורר בעיר, עם רוני ושותפיה לדירה. ההתרגשות בדירת הסטודנטים גדולה, וכשלונה הגיעה, רבים באו לראות אותה. רוני הבינה שעליה להוריד פרופיל עם לונה כי ממש לא טוב ולא רצוי עבורה להיות חשופה ליותר מידי ידיים. רוני מספרת שאספה כל פיסת מידע מהרשת על חיי הצבועים כדי שתוכל לגדל אותה באופן הבריא ביותר. היא גילתה שמדובר בחיות מאוד חכמות ולונה הוכיחה את זה בעצמה: היא למדה הכל במהירות, כולל לעשות את צרכיה בשירותים מיד אחרי כל ארוחה!

רוני האכילה אותה וטיפלה בה, וצפתה בה מתפתחת וגדלה. לא היתה ברירה אלא "להחתים" אותה, כלומר, להרגיל אותה לבני אדם. חוץ מהאוכל, לונה ביקשה כל הזמן אהבה ומגע ואכן אהבה גדולה התפתחה בין השתיים. הן היו יחד 24/7.

אבל רוני ידעה היטב שהביחד הזה הוא על זמן שאול. צבועים הם טורפים חזקים ומסוכנים. הלסתות הננעלות שלהם הן כלי נשק קטלני. כגורים, הם חמודים מאוד. אבל אף אדם לא אמור ולא יכול להרשות לעצמו להחזיק בביתו צבוע בוגר. כבר כגורה, המשחק המרכזי שלה היה לנשוך ולצוד אנשים ורהיטים.

הצבועים הם חיות יחידניות. אין אפשרות לחבר צבוע עם צבוע אחר. הם יפצעו ואפילו יהרגו זה את זה. הם חיות טריטוריאליות ותוקפניות. מרגע שהתקבלה בבית החולים של החיות ההחלטה לטפל בה באופן הזה, בבית עם אנשים, היה ברור שלונה כבר לא תוכל לעולם לשוב לטבע. היא תגודל לאימוץ בשלב מאוחר יותר, לגן חיות.

לונה התגלתה כחכמה מאד וכריזמטית. כל מי שהגיע לדירה, התאהב בה. אין ספק שיש לצבועה הזאת ייעוד: להיות שגרירה נפלאה של בני מינה. בדרך כלל, לצבועים יש יחסי ציבור די גרועים. אנשים ממש לא אוהבים אותם.

לונה שובבה ומתאמנת בללעוס חפצים ואנשים. לזכותה יאמר, מספרת רוני שהיא ממש הקפידה לא לנעול עליהם חזק את הלסתות. וכך יום אחרי יום, מטופלת באהבה ובתשומת לב רבה בידיה הטובות של רוני. ורוני יודעת שזמן הפרידה שלהן קרוב, כי לונה כבר כמעט בת ארבעה חודשים–הגיל שבו היתה יוצאת מהמערה לראשונה אם נתיב חייה לא היה משתבש.

הגיע הזמן. רוני שבורה ומכינה את עצמה לפרידה, ולמרבה הצער, אין לה שום דרך להכין את לונה לפרידה השנייה הכואבת בחייה. לונה גדלה והתחזקה, היא בריאה ושמחה, ועם זאת אין לה שייכות למין שלה. היא צבועה אבל אינה יודעת את דרכם של הצבועים. אין לה את הידע הנרכש מחיקוי אמא, צבועה מבוגרת. בטבע, הגורים נשארים עם אמם עד גיל שנה והם לומדים ממנה הכל. כיצד לצוד, היכן לחפש מזון, איך להחזיק טרטוריה, איך לתקשר ובעיקר איך להישמר מבני אדם. האויב הגדול והמסוכן מכולם. והנה לונה, צבועה מפוספסת, שמי שאמור להיות אויבה הגדול ביותר, היא זו שהצילה אותה ואהבה אותה. שמעה את קריאתה היתומה ונענתה לה.

התקבלה החלטה להעביר את לונה באופן זמני לשטח בספארי, שם יהיו לה לפחות מאורה ומסתור, תנאים טבעיים ולא דירת סטודנטים שותפים. הפרידה היתה קשה מאד ללונה. היא בכתה בכי גדול בכל פעם שרוני והיא נפרדו. רוני הקפידה לבקר אותה באופן שוטף, אבל לונה לא הצליחה להבין את ההפרדה הזאת וכאבה את הנתק בכל פעם מחדש. "הייתי באה בכל יום ומטיילת איתה לאחר ההאכלה שלה, במדשאות של הספארי." מספרת רוני. "הלב שלי נשבר". וגם הלב של לונה–באינסטינקטים שלה, היא מתנהגת כחיית בר, אבל הלב שלה הקשר קשר נצחי של אהבה בבני אדם.

הצבועים המפוספסים הם זן הולך ונכחד, נעלמים מעל פני האדמה. האוכלוסייה העולמית מוערכת כיום בפחות מ- 10,000 פרטים. לכן, יש חשיבות אדירה להציל פרטים כמו לונה, באמצעות גני חיות. והנה היא לונה החמודה, שאבד לה החופש שלה להיות צבועה מפוספסת מזן נכחד, והיא אוהבת בני אדם, ולא ערה לכל הדרמה הגדולה הזו.

כששמעתי את סיפורה, חשבתי שזה כנראה באמת הייעוד של לונה–לאפשר לנו להכיר קצת מקרוב את החיה המרהיבה הזו שנרדפת באכזריות במשך מאות שנים על ידי בני האדם. יש אינספור אמונות תפלות הקשורות אליהם ואף השתמשו בחלקי גוף שונים של צבועים ברפואה מסורתית. אולי לונה עם הסיפור המיוחד שלה, חשבתי, תצליח לגעת ברגשות של הרבה ילדים ואנשים, ותפתח לבבות אליה לאהבה והשתאות, למיגור הפחד והרתיעה האלה מפני בני מינה.

השלב הבא היה לאתר בית קבע ללונה, בגן חיות, שיאמץ אותה ושיש בו את התנאים המתאימים לקלוט אותה. התחיל מרתון של שיחות עם גני חיות בארץ ובחול, למצוא ללונה את המקום הטוב ביותר. זה לא סיפור פשוט בכלל. צבוע זו מחויבות רצינית, יש להקצות שטח גדול לפרט אחד בידיעה שכאמור, אי אפשר יהיה לחבר אליו עוד צבוע. אחרי לא מעט דיונים סוערים, גן החיות בבאר שבע הרים את הכפפה. הם השיגו תקציב והקצו לה שטח מהמתחם האפריקאי. בנו עבור לונה תצוגה מיוחדת ומרשימה בתנאים הכי קרובים והכי דומים לתנאים שבטבע. כשהכל היה מוכן, היא הובלה אל ביתה החדש.

לונה היום בת חמש. היא גרה בבאר שבע. היא צבועה מקסימה ויפהפייה ומבצעת את השליחות שלה על הצד הטוב ביותר – אלפי אנשים וילדים כבר ביקרו אותה, ופשוט אי אפשר שלא להתאהב בה כשרואים אותה. כל מי שהיו לו דעות קדומות ורתיעה ופחד מפני החיה הזו, מרגיש אחרת אחרי המפגש עם לונה. תוכלו לבקר אותה בגן החיות בבאר שבע–נגב zoo . היא תשמח מאד לראות אתכם. למרות הכל, היא עדיין מאמינה בנו, בני האדם. ואולי תצליחו אפילו לשמוע את קול הצחוק המיוחד שלה, בעת שתראו אותה פנים אל פנים.

7 דברים שלא היתה לכם שום סיבה לדעת על צבועים

1.  בניגוד להכפשה ב”מלך האריות”, צבועים הם כנראה מהחיות האינטליגנטיות בעולם, לדעת חוקרים מסוימים האינטליגנציה שלהם לא נופלת מזו של שימפנזים. הם יודעים לספור, הם יודעים לרמות כדי להשיג את מבוקשם, יש להם יכולת מתקדמת לפתרון בעיות, הם מסוגלים להעביר ידע מורכב לצבועים אחרים, והם מספיק חכמים בשביל לא להסתבך בתביעות דיבה נגד תאגיד דיסני.
2. המבנים החברתיים שלהם מורכבים הרבה יותר מאלה של להקות שימפנזים, והשליטה אצלם לא קשורה לכוח, תוקפנות או גודל פיזי אלא לבריתות ולרשתות תמיכה.
3. צבועים הם מונוגמיים. זה אומר שבפועל הצבוע הזכר הוא שפוט לכל החיים של בת זוגו. וכדי להסביר טוב יותר נעבור לסעיף 4.
4. בחברה הצבועית הנקבות שולטות ללא עוררין, והזכר הכי חזק בעדר עדיין ייאלץ להתחנף לנקבה הכי נחותה. הנקבות והגורים אוכלים ראשונים, הזכרים מקבלים את השאריות. הנקבות בוחרות איזה זכר בוגר יצטרף ללהקה. ולכן כמעט לא מפתיע ש:
5. לנקבת הצבוע יש בולבול. כלומר, זה נראה כל כך דומה שרוב האנשים לא יוכלו להבחין ביניהם רק מהצצה אל בין הרגליים. איבר המין הנקבי מזדקר אף הוא כשהצבועה מגורה, ורק אז הזכר הנבחר יכול להזדווג איתה.
6. לצבועים אין שום קשר למשפחת הכלביים, אלא דווקא למשפחת החתוליים.
7. לצבועים יש לסתות מפלצתיות, עם כוח מחיצה של שמונים קילו לשני סנטימטר (זה הרבה מאוד), והם מסוגלים ללעוס, לגרוס ולעכל הכל: שיניים, עצמות, קרניים ומשקפיים.