במבי ביער הקופים

הוא התקשר אלי והציג את עצמו כמנהל פינת חי תיירותית באחד הקיבוצים בשרון. סיפר שחי אצלם אייל נקוד עיוור, בן שלוש. כל חייו הוא אצלם, נולד וגדל שם. ועכשיו הוא מחפש עברו בית חדש ומקווה שאוכל לאמץ אותו ולקבל אותו ביער הקופים.

"המליצו לי עליכם, אני מאוד מקווה שתיקחי אותו, אתם תקוותי האחרונה", הוסיף את משפט המחץ, אחרת, "ניאלץ להמית אותו בהמתת חסד."

"אבל למה?" אני שואלת בבעתה, "מה קרה פתאום?"

הוא מספר שהיה אירוע מכונן. האייל נבהל ממשהו, ומאחר שאינו רואה, רץ היישר לתוך הקהל. המבקרים נכנסו לפאניקה, מישהו מהמבקרים נפל מרוב בהלה. הם הגיעו למסקנה שזהו זה. ברגע שמבקר נפגע, זה קו אדום. בגלל עיוורונו, כשהוא נלחץ, הוא מסוכן לציבור ולעצמו.

לא ידעתי מה לומר לו. מיד עלו בי חששות על המורכבות והקושי שמעבר כזה עלול ליצור עבור האייל. בכלל לא הייתי בטוחה שזה רעיון טוב. השטח אצלנו סלעי והררי, הוא לא מכיר כאן כלום. כל בעל חיים שמגיע עובר תקופת הסתגלות לא פשוטה. מקום חדש, עדר חדש, קופים קופצניים, המון חיות וריחות שהוא מעולם לא פגש. והאייל הזה, בנוסף לכל, עיוור!

"אף אחד לא מוכן לקלוט אותו." קולו נסדק. "הוא זכר יפהפה, הוא נפלא. רק העיוורון שלו בעוכריו." הוא מפציר בי. ואני כבר מרגישה איך הסדק בתוכי הולך ונפער לטובת האייל. "תן לי לישון על זה לילה" אני מבקשת. "חוזרת אליך עם תשובה מחר."

זה תמיד מה שאני אומרת כשאני לא יודעת מה לעשות.

ובלילה, בדמדומים לפני הצלילה לשינה, כששאלתי את השאלה האם נכון שהאייל העיוור יעבור אליהו ואנו נהפוך לביתו החדש, צפו ועלו שני זיכרונות ילדות.

קיץ תל אביבי, החופש הגדול. חוף גורדון, אופניים ומשחקי רחוב בשכונה. אני מבקשת מהוריי שייקחו אותי לצפות בסרט "במבי." אבל ממש לא היתה התלהבות להיענות לבקשתי, במיוחד אחרי הניסיון הלא מוצלח שהיה עם הקרקס הספרדי שהתמקם בגני התערוכה. בהתחלה זה נראה לי פלא. האוהל הגדול, החיות הגדולות, ריח הנסורת, ליצנים. טעם הפופקורן… הכל היה חדש ומרגש מאד. סוסים חבושי כובעים דהרו במעגל, על גבם ניצבה עלמה יפת תואר. מחאתי כפיים בהתלהבות רבה. ישבתי בשורה שניה יחד עם אימי ושני אחיי הגדולים. אבל ברגע שהופיעו בזירה הפילים, עיניי נפערו לרווחה. המאלף שלהם הניף שוט באוויר וכל הפילים הגדולים התיישבו כל אחד מהם על שרפרף קטן. ואני ראיתי שמעינו של פיל שהיה ממש קרוב אלי נזלה דמעה. ומעיני גם. למרות גילי הרך ולמרות העובדה שזו היתה הפעם הראשונה שאני רואה מחזה כזה, היה ברור לי שמה שאני רואה הוא לא טוב ולא נכון שיקרה. המראה של החיה הגדולה והאצילית מתיישבת בפחד מהאיש הרע עם השוט, על כיסא קטנטן וטיפשי, העציב אותי והכעיס אותי בו זמנית. פרצתי במחאה קולנית מעורבבת בבכי מר.

הוציאו אותי החוצה. לא חזרתי מעולם בימי חיי לצפות בקרקס.

נחזור לבמבי. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את אמי שמישהו מאחיי ייקח אותי לצפות בסרט המצויר, בקולנוע. אחי ויקי, המבוגר ממני ב- 4 שנים, לקח אותי. התנהגתי למופת, ישבתי נינוחה ובוגרת עד לקטע שבו אמא של במבי מתה. הלסת שלי נשמטה. ים של דמעות בשתי עיניי. נסערת, עקבתי אחר הנעשה על המסך הגדול בדאגה רבה. אחי ויקי הבחין בשינוי שמתחולל בי והתחיל לנוע על מושבו בדריכות. התמונות של במבי המתוק והטהור הופך ליתום הרסו אותי. ואם לא די בכך, פרצה שריפה נוראית ביער וכל החיות נסו בבהלה מפני מהאש. בקטע הזה ממש נשברתי. מי ידאג לבמבי? שאלתי את אחי בקול רם, ממררת בבכי. למה אף אחד לא עוזר לו? מי ישמור עליו? כל היושבים באולם סובבו את הראש לאחור. בשלב הזה, אחי הוציא אותי מהקולנוע ורטן: מה יש לך? זה רק סרט, ועוד סרט מצויר, אי אפשר לקחת אותך לשום מקום. "לא אכפת לי", עניתי לו ביבבות שלא נרגעו. אמא של במבי מתה. הוא לבד, והוא מפחד. מי ישמור עליו? חזרתי ושאלתי בתחושת חוסר אונים. ובלבי גמרתי אומר שכשאהיה גדולה, אציל כל חיה שאוכל. ואז אחי רכן אליי וחיבק אותי.

וכך ביקשתי וקיבלתי את התשובה שלי לגבי האייל.

בבוקר התקשרתי למנהל פינת החי: "אוקיי, בסדר. תביא אותו את הבמבי שלך אלינו. האינדיבידואל החריג אצלכם, אצלנו הוא הנורמטיבי. יש פה כל מיני חיות עם בעיות כאלה ואחרות. נקלוט אותו ונשמור עליו. הוא יהיה בסדר."

בלבי ידעתי שאני נותנת הבטחה שבכלל לא בטוח שאוכל לקיים. קליטה טובה של אייל תלויה בעיקר באופן שבו יקבל אותו עדר האיילות שלנו. אם הן ידחו אותו בשל עיוורונו, לא נוכל להשפיע על כך. ואז, כל מה שנוכל להציע לו זו מכלאה לבד, בנפרד. אבל עדיין, חייו יינצלו ובכל מקרה נעניק לו בית.

כעבור שבוע, מוקדם בבוקר, חנה טנדר מחוץ לשער ובתא המטען היה ארגז גדול. זה סיפור לא קל להעביר אייל נקוד. הרדמה באיילים היא מסוכנת. לעיתים קרובות הם אינם מתאוששים מההרדמה או חלילה חוטפים דום לב מפגיעת חץ ההרדמה בגופם. ארבעה גברים נשאו את הארגז לתוך החלקה. האיילות שלנו החלו משמיעות קריאת אזהרה [שנשמעת כמעין נביחה], הן זקפו את זנבן הקטן ונסו בבהלה לחלק צדדי מרוחק בחלקה. חלקת האיילים היא חלקת יער עם הרבה עצים, מדרון קל, אבנים וסלעים. המזון והמים מונחים במרכז החלקה. אם הוא שורד את ההרדמה, עלינו להניח אוכל בקרבתו. חשוב לוודא ולראות שהוא אכן אוכל. הארגז נפתח והאייל הנקוד הגדול, חצי מורדם עדיין, החל אט אט להגיח החוצה.

"טוב", אני אומרת בשמחה, "הוא חי וזאת התחלה טובה."

קשה לו לעמוד, רגליו כושלות, כל גופו רועד. הוא מנסה לעשות צעד, נתקל באבן, מועד ונחבט בראשו. מנסה לקום ולהתייצב. עושה צעד נוסף ושוב נופל. נחיריו רחבים מפחד. כל שריר בגופו המרהיב רועד. אנחנו עומדים מחוץ לגדר, קבוצה של אנשים מודאגים. מתבוננים בו, ומעודדים אותו. קדימה במבי, תתייצב. אתה יכול.

מרוב תשומת לב אליו, שכחנו כמעט לגמרי מהאיילות שלנו שהן אלה שמהוות את המפתח לשינוי עבורו. לפתע אני רואה אותן נעות אט אט ביחד, מאוד בזהירות, כגוש אחד, לקראתו.

הוא נושם עכשיו במהירות ובכבדות. מריח אותן ומניע את ראשו אנה ואנה. עיוורונו מכביד עליו כרגע, הכל חדש זר ומוזר. אין לו מושג היכן הוא ומה עומד לקרות. גופו מנער את שאריות הערפול מההרדמה, ועדיין לא נשמע לו. זה רגע המבחן. האיילות קרבות אליו, מגיעות ממש ממש קרוב, במרחק של מטר ממנו הן נעצרות. מביטות בו, מביטות זו בזו, כמו מסכמות ביניהן דבר מה. כאילו שהן יודעות שהוא בדיוק כמוהן אבל בה בעת יוצא דופן. שונה ודומה.

אחת מהן צועדת קדימה, קרבה אליו, מצמידה את אפה לאפו ומברכת אותו לשלום. הוא משיב לה בהרכנת ראש ואור השמש משתקף לפתע בקרניו.

אחרי החלוצה, כל העדר, כל אחת בתורה, ניגשת, בעדינות ומברכת אותו לשלום. הוא עומד נטוע במקומו, עדיין רועד, אבל ניכר בו שהוא הולך ונרגע. עם אחרונת המברכות, ראשו מזדקף בכבוד הראוי לו, קרניו נישאות אל על, כיאה לזכר אייל נקוד.

אני כבר לא יכולה עוד לעצור את הדמעות. אבל חכו, זה לא הסוף. הן מגדילות לעשות ומאגפות אותו ברכות משני צדדיו, מוליכות אותו אט אט אל מרכז החלקה, כאילו יודעות שהוא זקוק להנחייה בשטח החדש, או כאילו יודעות שהוא אינו רואה… פוסעות משני צדדיו בקצב איטי, מתוות לו את הדרך. רגליו מאתרות את אבני הנגף שבדרכו והוא אינו כושל יותר. הביטחון חוזר אליו. הן מוליכות אותו לעבר כלי המים, אל אבוס החציר ואל כלי התערובת. שיתכבד. כולנו ניצבים ומביטים בעיניים לחות על קבלת הפנים הזאת. בהשתאות. על יכולת אהבתן וקבלתן את השונה. מורות רוחניות בדמות חיות. הם עוברים בקרבתנו, הוא מסב את ראשו בגאווה אל הכיוון שבו אני עומדת. נעצר לרגע וכמו לוחש לי: "אל דאגה. מעכשיו, במבי שומר על עצמו."