הנס של לואיז

“ההתייחסות הנכונה ביותר אל המוות היא כאל חוויה המשחררת אותנו מאשלית הצורה… ככל שהאנושות נעשית יותר מודעת לנשמה, המוות ייראה כתהליך מסודר יותר, המתנהל במודעות מלאה עם הבנה של תכלית המחזוריות.”
מתוך ״מוות – ההרפתקה הגדולה״, אליס א. ביילי

את השיעור החשוב הזה קיבלתי בחיי בכמה הזדמנויות.
הראשונה היתה כשנפגשתי עם המוות בפרידה מאמי האהובה עדה. זכיתי ללוות אותה בהוספיס בית בכל שלבי היפרדותה מהעולם הזה. עם רגע מותה, הבנתי באופן בהיר ביותר עד כמה הגוף הינו מקדש לרוח. עם צאת הרוח מהגוף, ראיתי כיצד הגוף הוא בסך הכל קליפה, ריק מתוכן כבגד ישן.

דרך מותה של אימי, קלטתי כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בנראות החיצונית שלנו בעולם, עסוקים באיך אחרים רואים אותנו וכמעט לא טורחים לראות את עצמנו.

השיעור השני הגיע כמה שנים אחר-כך. להבדיל, מדובר בשיעור עם קוֹפה. אבל גם הוא בהחלט נגע לי באותה נקודה של פרידה מנראות חיצונית וביטוי מלא לנשמה. למדתי פעם נוספת על קבלת המוות כשינוי צורה בלבד ולא כמשהו סופני, למדתי על תהליך עטוף באהבה ללא תנאי, ואת כל זה הביאה אל חיי קופת מקוק בשם לואיז.

את לואיז, קופת מקוק סרטני, פדיתי מחוות מזור עוד לפני שהחווה נסגרה. פדיתי אותה עם עוד 15 קופים. באופן טבעי לניסיון החיים המר שלהם כקופי מעבדה, חוסר האמון שלהם בבני אדם היה מוחלט. מרגע היוולדם הם חוו רק הפחדה, אלימות, העדר אהבה וחוסר יחס. הם הוחזקו בתנאים מחפירים במעין מחנה ריכוז לקופים, גודלו בתנאים לא תנאים, עד הגיעם למשקל שנדרש לצורך הניסויים בהם, ואז נשלחו לחו״ל.

במשלוח של לואיז, בדרך נס, משהו השתבש. היא ועוד 15 קופים בגילאים שונים חרגו במשקל גופם וחצו את קו הגיל שנדרש לניסוי. למזלם הגדול, הם לא התאימו למחקר והוכנסו למשלוח. יד נעלמה חמלה עליהם וככה הם הגיעו אלינו ליער הקופים יודפת.

מרגע היוולדם הם חוו רק הפחדה, אלימות, העדר אהבה וחוסר יחס. הם הוחזקו בתנאים מחפירים במעין מחנה ריכוז לקופים, גודלו בתנאים לא תנאים, עד הגיעם למשקל שנדרש לצורך הניסויים בהם, ואז נשלחו לח”ול. במשלוח של לואיז, בדרך נס, משהו השתבש

בן-ליל התרחש שדרוג מטורף בחייהם. לראשונה הם פגשו מרחב של טבע עם עצים ואדמה. שמש ולא אורות ניאון, מזג אוויר אמיתי משתנה, מזון אמיתי ולא כופתאות יבשות. העשרות, משחקים, נדנדות, חימום בחורף, תשומת לב ויחס אוהב.

מה שיפה אצל חיות, זה שאין להן הכרת תודה… הקופים קיבלו הכל כפי שהוא. בטבעיות. הטראומות ניכרו בהם – לקח כשנה עד שלאט לאט הם נרגעו והחלו לבסס חיי להקה עם מבנים חברתיים המקובלים בתוך הלהקה. לואיז היתה הבוגרת ביניהם ולכן זכתה למקום של כבוד.

לואיז היתה קופה חזקה ולא חברותית (בלשון המעטה) לבני אדם. שבירת האמון היתה מוחלטת. במשך שנים היא היתה משמיעה לעברי קולות אזהרה ומדרבנת את חברי הלהקה בקולות תקיפה בכל פעם כשנכנסתי לחלקה, מאיימת וחושפת שיניים. כאילו אמרה: איתכם אני סיימתי. היה ברור שהיא לא שוכחת לרגע את מה שעברה. היא היתה תמיד דרוכה ומוכנה להתקיף בכל רגע.
נזהרתי בקרבתה. לא היה לי שום רצון להעניק לה את ההזדמנות לנעוץ בי את שיניה. בכל פעם שנכנסתי לחלקה, הרכנתי ראש, השפלתי עיניים לאדמה ושידרתי לה: אני מקבלת ומכבדת את המנהיגות שלך.

עם השנים היא פסקה מלחשוף שיניים באיום, אבל עדיין היה לה מבט נוקב ולא ידידותי. אני המשכתי תמיד לקוד לה ולהשפיל את מבטי.

בעודה מטושטשת, בכלוב הטיפולי, נכנסתי אליה והתיישבתי על הרצפה לידה. היא שכבה על שמיכת פוך עטופה ציפת פליז רך, שהכנתי לה כדי להקל על מכאובי גופה, והבטתי בה. לא היה זכר ללואיז המפוארת. פרוותה גולחה לצורכי הניתוח וחשפה את רזונה. גופה היה שברירי, עייף ומעוך

זה היה בסדר גמור מבחינתי שהיא תתנהג בדיוק כפי שהיא, קופה. חיית בר, מנהיגה, שמזהירה את חברי להקתה לסמוך בערבון מוגבל על הולכי השניים האלה, שכבר הדגימו מה הם עלולים לעשות להם.
נוצר בינינו ובין הקופים הניצולים מעין הסכם שלום קר; הצוות ואני טיפלנו בהם, הם פרחו ולבלבו. לואיז לא הראתה חיבה וגם לא התקיפה.

השנים חלפו. לואיז, שהיתה בוגרת בכמה שנים משאר הקופים, התבגרה עוד והחלה להראות סימני חולשה גופניים. הקופים האחרים חשו בזה הרבה לפניי ובהדרגה הדיחו אותה ממעמדה כשליטה. ראיתי איך היא נדחקת לשוליים. כשהיתה בשיא אונה, היא היתה מקבלת ראשונה את מנת האוכל שלה. כעת היא כבר לא אכלה ראשונה, ההיררכיה החדשה שלטה, ושמתי לב שהיא מתחילה לאבד משקל.

ההרזיה שלה נראתה טבעית לגילה המתקדם. מה שלא היה לי טבעי, זה שבכל פעם שאני או מטפלים אחרים נכנסנו לחלקה היא באה אלי, ממש התקרבה פיזית. זאת לא לואיז המסויגת והתוקפנית שהכרנו. בפעמים הראשונות הגבתי מתוך אוטומט של פחד מתקיפה שלה, והתרחקתי. אבל יום אחר יום היא חיכתה לי ליד השער, והתקרבה. רק בדיעבד הבנתי, שהיא ניסתה לאותת לי שהיא חלשה, שזמנה למות קרב ושהיא מבקשת שאוציא אותה מהחלקה שלה. בטבע, היא היתה מתרחקת מהם בכוחות עצמה. לצערי לא שמעתי אותה. לא הבנתי.
בוקר אחד כמה מהקופים הצעירים מה”דור שלא ידע את יוסף”, התנפלו עליה ופצעו אותה אנושות. הווטרינר שלנו, ד”ר רועי לפיד, יחד עם עוד וטרינרית, טיפלו בה ותפרו את פצעיה במשך שלוש שעות. לואיז נפצעה קשות ולא היה ברור אם בכלל תתאושש מההרדמה.

בעודה מטושטשת, בכלוב הטיפולי, נכנסתי אליה והתיישבתי על הרצפה לידה. היא שכבה על שמיכת פוך עטופה ציפת פליז רך שהכנתי לה כדי להקל על מכאובי גופה והבטתי בה. לא היה זכר ללואיז המפוארת. פרוותה גולחה לצרכי הניתוח וחשפה את רזונה. גופה היה שברירי, עייף ומעוך. היה קשה למצוא חלק ללא תפרים.

רגשות אשמה קשים תקפו אותי. איך לא בודדתי אותה משאר הקופים? איך לא קלטתי בזמן את המצב שלה? למה לא שמעתי את איתותיה ובקשת העזרה שלה?

ישבתי לידה, אוכלת לעצמי את הראש ברגשות אשם ותוך כדי כך הנחתי עליה בעדינות רבה יד בבקשת סליחה. רציתי להיעלם מעל פני האדמה. והיא, מתוך אדי חומר ההרדמה המתפוגג מגופה, הבחינה בי, זחלה אלי, הניחה את ראשה על ברכי, נאנחה ונרדמה.
מזל שהיו עדים מסביבי לאירוע, כי בתוכי שום חלק לא האמין למתרחש – לואיז בגופה השבור התכרבלה עלי. וכך, בנוכחות המוות הקרב, החל פרק חדש ביחסינו. הוא נמשך חודש אחד. פרק שכולו היה שיעור על אהבה ללא תנאי, ללא בעלות או אחיזה.

רק בדיעבד הבנתי שהיא ניסתה לאותת לי שהיא חלשה, שזמנה למות קרב, ושהיא מבקשת שאוציא אותה מהחלקה שלה. בטבע, היא היתה מתרחקת מהם בכוחות עצמה. לצערי לא שמעתי אותה. לא הבנתי

ידענו שהזמן שלה קצוב ושהיא כבר לא תתאושש. באותה נשימה, ידעתי שהיא תחליט מתי להיפרד מגופה, ושאל לי להתערב. עלי להעניק לה, בכבוד ואהבה, את החופש הזה. חופש הבחירה שלה.

היא סבלה כאבים ולא הצליחה לזקוף שוב את גופה הצנום. הפגיעה שלה היתה רב מערכתית. היא גררה את עצמה בנכות מוחלטת, כשרק ידיה מתפקדות על הרצפה. המראה הגשמי של הגוף השבור והתפור היה קשה לצפייה, ובכל זאת, לא היתה יפה ממנה. היא התמלאה מתוכה באור, הפכה להיות תינוקת קטנה ושמחה בחלקה. בוטחת בעולם. בוטחת בבני-האדם. שיא המתיקות. פתאום הייתי בשבילה דמות של אמא. הרגשנו איך היא הולכת ומתפוגגת. הגוף הגשמי שלה כבר לא היה רלוונטי, היא היתה מי שנועדה להיות, בלי ההגנות שבנתה סביב עצמה כתוצאה מאירועי חייה. אוהבת ואהובה. מתוקה ונוגעת ללב. וכל מי שראה אותה אז, מיד הואר באור הזה והתמלא אהבה כלפיה, בלי קשר למראה המזעזע שלה.

איזה שיעור קיבלתי באהבה, חמלה וסליחה. היא סלחה לי. אני סלחתי לעצמי. האהבה שלי אליה נהייתה אוקיינוס עצום ממדים. נצרתי כל רגע איתה, ידעתי שכלום לא מובן מאליו. בילינו אינסוף שעות ביחד. שמעה יצא למרחקים ובאו לראות אותה. לואיז נהייתה כמו מין קדושה כזאת. האכלתי אותה במזונות רכים, ליטפתי אותה, והיא התמסרה לי ברכות. כל עוד לואיז לא השלימה את התהליך שלה בחיים האלה, התנגדתי לשקול אפילו המתת חסד. למרות הקולות מסביב, שחלקם ממש לא הבינו למה במצבה היא עדיין בחיים. לְְמה אני מחכה?
אבל אני ידעתי. ידעתי שלואיז חווה נס, ורק היא תחליט מתי די לה. לא אני.

מספיק שפעם אחת לא שמעתי אותה! הפעם הקשבתי לה טוב טוב. והגיע אחר צהריים אחד, יום רביעי בשבוע. היא זחלה אלי והניחה ראש על רגלי. ישבנו שתינו בשקט. שמעתי אותה. נפרדת. ואני – ים של דמעות. ידעתי שהיא לא תהיה איתנו בבוקר. שמחתי בשבילה והודיתי לה בליבי וגם בדיבור שקט על האיפשור ועל ההזדמנות השנייה שנתנו זו לזו. ״תתכוננו״, כתבתי לצוות בהודעת וואטסאפ: ״לואיז לא תהיה איתנו בבוקר״.

וכך היה. בגיל 21 הלכה לואיז לעולמה.
היא חיה 17 שנים ביער הקופים יודפת.
מורה גדולה.