סוף העולם שמאלה

סוף העולם שמאלה

ביטול הזכות להפלות בארה"ב הוא לא באמת מאבק בין זכות האישה על גופה לבין האמונה שהפלה היא רצח. זה מאבק פוליטי, ימין ושמאל. הימין בארה"ב תמיד התנגד להפלות, השמאל תמיד צידד בהן. ועכשיו בית המשפט העליון, שהרכבו הוסט ימינה בתקופת טראמפ, ביטל את הפסיקה המפורסמת "רו נגד ווייד" וקבע שלכל מדינה הזכות לחוקק חוקים משלה בנושא. כלומר, פחות או יותר – כל המדינות שבשליטת הרפובליקנים יאסרו על הפלות והמדינות הדמוקרטיות יאפשרו אותן.

כשמסתכלים על זה ככה, נדמה שהתמונה ברורה: המדינות הדמוקרטיות, כפי ששמן מעיד עליהן, הן מעוז הדמוקרטיה וזכויות האדם. הרפובליקניות הן אפילת ימי–הביניים.

ועכשיו שאלה: נניח שתעלה הצעה מטורפת ולפיה כל הנשים באמריקה יעברו, תחת לחץ ואיומים, ניסוי רפואי שיגרום לרבות מהן הפלות, דימומים ממושכים, לידות שקטות ונזקים קשים למערכת הפריון – מי יתנגד לזה, הדמוקרטים או הרפובליקנים? זאת לא שאלה תיאורטית. הדמוקרטים בארצות הברית, כמו מנהיגי שמאל רבים ברחבי הפלנטה, עצמו עיניים כשזה בדיוק מה שהתרחש (כמובן, לא רק נשים נפגעו אלא גם ילדים וגברים). הם הצדיקו צעדים חסרי תקדים של כפייה, אפליה ופגיעה בחופש התנועה והביטוי, ותמכו בחוקים ובתקנות של מעקבים, בידודים, הלשנות ושיטור–יתר. כל מה ששמאל אמור להילחם כנגדו.

המדינות הרפובליקניות, לעומת זאת, המשיכו בחייהן בלי כפיות והפרדות. האם זה בגלל שהימין הוא אביר זכויות האדם והדמוקרטיה? ברור שלא. ההתנגדות לתו הירוק, כמו להפלות, היא הזדמנות לתקוע אצבע בעין לשמאל המתנשא, היהיר, שמעדיף מדע על פני דת ורציונל על פני רגשות.

סט מזו–ע–זע ותמרר בבכי דו–מגדרי על זכות האישה על גופה. ואפשר, לעומת זאת, לספור לשווא את השנים שיחלפו עד שמיכאלי תפלוט מילה אחת רפה על תופעות הלוואי הקשות של חיסוני פייזר – אם לא לגבי כלל האוכלוסיה, לפחות ספציפית לגבי נשים. מספיק שהיתה מציצה בקבוצת פייסבוק אקראית של נשים ובריאות כדי להבין את ממדי התופעה. או לעיין בדו"ח של מח"צ (שמשקף בין אחוז אחד לשלושה מכלל האוכלוסיה): בתקופה של חיסונים 1 עד 3, אומתו בדו"ח שלהם 814 פגיעות משמעותיות בנשים, ובהן בין השאר: 84 הפלות; 47 לידות שקטות; 291 מקרי דימום נרתיקי; 306 שיבושים במחזור. אלה כאמור מספרים מאוד חלקיים, כי אין שום מנגנון דיווח מסודר. אבל אפילו המספרים החלקיים האלה, בואו נודה, מצדיקים לפחות את אותה תשומת לב שהוקדשה להעלאת טמפרטורת המזגן ברכבות.

לא נשאר שריד

אני חושב שאת ראשית התודעה הפוליטית שלי אני חייב ליהונתן גפן (שיזכה לחיים ארוכים ומענגים) וליוסי שריד (שיזכה לנוח על משכבו בשלום, אבל אני חושש שהוא מתהפך לא מעט בקברו). כשפרצה מלחמת לבנון, הם היו קולות בודדים וצלולים שלא הדהדו את הבלוף של "מלחמת שלום–השקר–כלשהו". הם לא התעלפו מסמכות, כוח, כיבושים וממון אלא בזו ולעגו להם. בשעה שכל שאר הפולטיקאים הריעו לכוחותינו מבתיהם הבטוחים, יוסי שריד עבר לגור בקרית שמונה, עם התושבים הימניים והקטיושות.

כמו רבים אחרים בארץ ובעולם ראיתי בשמאל תנועה שחותרת לשלום, לצדק, לזכויות אדם ולחופש הביטוי. והימין ייצג כוחנות, גזענות, אפליה וסתימת פיות. היה בזה יותר מגרעין של אמת. אני חושב שאיש השמאל האחרון שבאמת ייצג את זה היה דב חנין. אבל במהלך השנים האחרונות, יותר ויותר קשה לי לראות את עצמי קשור לתנועות השמאל בישראל, וגם בעולם. לא בגלל ששיניתי את התפיסות שלי, אלא בגלל שלא שיניתי אותן. אני מאמין, למשל, שחוק הסמכויות הוא אחד החוקים המחרידים והדיקטטוריים ביותר שעברו כאן, בלי קשר לצבע השיער של מי שעומד בראש הממשלה. מבחינתי העובדה שמפלגות השמאל (שנזעקו ממקום מושבן באופוזיציה וגינו את החוק בזעקות שבר) האריכו את תוקפו, פירושה שנגמר המאבק על זכויות אדם ודמוקרטיה, לפחות ברמה הפוליטית. כו–לם, מהסמוטריצ'ים ועד ההורביצים, אימצו לחיקם בחדווה את החוק הזה שמאפשר מעקבים, מעצרים, בידודים ושפע תקנות אנטי–דמוקרטיות.

אז מי הזיז את השמאל שלי? איך קרה שממשיכי דרכם של שולמית אלוני ויוסי שריד הפכו לקומיסרים של תאגיד תרופות מושחת (ועל הדרך היו שותפים בממשלה שהפכה ארגוני זכויות אדם פלסטיניים לארגוני טרור)? אם זז לי השמאל, איפה זה משאיר אותי?

מותו של בלפוריסט

ככל שהייתי שמח לטעון שאני יזמתי את הפרידה, האמת היא שהשמאל – בישראל ובעולם – הקפיד לפלוט אותי ואת שכמותי משורותיו. אנחנו כתם מלוכלך על חולצתו הלבנה. רגע אחרי שבלפוריסט קשיש בירושלים רדף אחריי עלי שפרצופי החשוף מסכן את חייו, פרסמתי פוסט כמעט מתחנן אל חבריי לשמאל. הכותרת המעודנת היתה "צוללות בתחת שלי", ואני מביא כאן את עיקריו:
אני סותם כבר הרבה זמן בעניין הזה, כמעט שנה. כי אורלי בר–לב היא גיבורה ואני עפר למגפיה, וכי אור בירון היא עילוי ויש לי קראש עליה, וכי כל שאר האורות של בלפור ושלוחותיה מסנוורים מרוב יופי ונחישות וגבורה.
אז זה פוסט פנים–משפחתי, ומי שלא קשור מוזמן להמשיך לגלול. ואני, ברשותכם, אשחרר כאן צרור בתוך הנגמ"ש.

אני אומר את זה בעצב, בכעס ובתסכול: אחיותיי ואחיי גיבורי המהפכה – גם בגללכם המדינה כולה במעצר–בית והופכת לדיקטטורה מיום ליום.
נגיף הקורונה (והפחד שהתלווה אליו) נפל כמו סלט פירות עם קצפת לידיו של הנאשם. ראש ממשלה שבמשך שנים ביסס את כוחו על הטלת פחד על האוכלוסיה – מאיראן ועד דאע"ש – מצא כאן את המתנה שלא מפסיקה לתת. מהרגע הראשון הוא ונרצעיו פצחו במערכה הדיקטטורית הכי בוטה שהמדינה הצעירה והחבולה שלנו ראתה. זה התחיל מחיסיון ל–30 שנה על כל הדיונים בעניין.

אני רוצה לעשות כאן הפסקת נשימה. כי רשימת הפשעים ארוכה ואינסופית, אבל רק הסעיף הזה היה צריך להספיק כדי להוציא את כולנו לרחובות. איך ולמה ממשלה מעזה להסתיר מאזרחיה החלטות שקשורות בחיים של כל אחד ואחת מאיתנו?
מהחודש הראשון כל נתוני הווירוס הונדסו בטכניקה הכי פרימיטיבית ובוטה שיש: כשרוצים עלייה ב"תחלואה" מעלים את מספר הבדיקות ליום, כשרוצים ירידה בודקים פחות. בכל פעם שמישהו מתוך המערכת ניסה להעלות ספק או שאלה, ראשו המטאפורי נערף מיד.

בכל יום נוסף כאן עוד פשע נגד האזרחים. מעקבי שב"כ על הטלפונים שלנו, שוטרים עוצרים באלימות גולשים בים ורושמים דו"חות לחצי מדינה שגם ככה מתקשה לשרוד (רק בתקופת הסגר האחרון נרשמו יותר מ–50 אלף קנסות, ושר המשטרה התגאה שישראל מובילה בעולם בענף האולימפי הזה), מחסומי משטרה הופכים את שארית חיינו לגיהנום שכולו התעמרות מכוונת, ועוצר חצי–צבאי מוארך בהינף ישיבה אחת בכנסת. עשרות אלפי משפחות לא יתאוששו שנים מהגזירות האלה. צעירים מתאבדים, ילדים נרקבים בבית, משפחות מתפרקות, נפשות נסדקות.

כל הזמן הזה אנחנו רואים תמונות של בכירי הממשלה, המשטרה ומשרד הבריאות מבלים בסבבה שלהם בלי מסיכות ובלי ריחוק, מתחנפים לרבנים ומשתינים מכל מקפצה. והשיא – ממשלת ישראל חותמת בסתר על הסכם עם תאגיד תרופות, שבו כתוב במפורש שאנחנו נשמש אתר ניסוי עולמי, וליצרן לא תהיה שום אחריות משפטית על נזקים וקורבנות אפשריים. חלקים מההסכם עדיין מושחרים, אבל מספיק לקרוא את מה שגלוי וכתוב במפורש – שאנחנו מדינת ניסוי. שיש מיכסה אסטרונומית של מנות שחייבים לדחוף במהירות כדי לעמוד בתנאים ובהתאם לכך פתאום דוחפים נשים בהריון להגיש כתף, ורגע אחר–כך כבר מסתערים על נוער ועל חיילים (אוכלוסיה שעבורה התופעה הכי מסוכנת של הקורונה היא אפצ'י). והלאה, אין ברירה, פייזר מחכה לליטרה שלה, הכינו את תינוקיכם.

במקביל צצה אחת ההמצאות הכי זדוניות של התקופה החשוכה הזאת – "דרכון ירוק". כמו בסין – הזכויות שלך מוענקות או נשללות בהתאם לרמת הציות למשטר.

ובינתיים בבלפור, קורונה היא מילה גסה. רק קומץ עקשן מתעקש להפגין על כל זה, וזוכה מרוב המפגינים ליחס שנע בין כתף קרה לעוינות של ממש.
מתי החלה המחאה להגיד משהו על דיקטטורת–הנגיף? אך ורק כשהיה איום על המשך קיום ההפגנות. ככה נרקם הסכם לא מדובר: אנחנו נמשיך להפגין, אבל לא נזכיר את הממותה שבחדר. תשללו מילדינו את הילדות שלהם? נשתוק. תעצרו נופשים בים? לא ענייננו. תעקבו אחרי הטלפונים שלנו, תסתירו מאיתנו את הדיונים, תתעללו בנו בכבישים, תחריבו את התרבות, תמכרו אותנו לחברת תרופות, תענישו רופאים בעלי–מצפון, תסגרו את שדה התעופה (אבל תמשיכו להטיס בצפיפות לדובאי ולאומן), תדפיסו תעודות נאמן–משטר ירוקות – לא קשור אלינו.

ו"חובבי קונספירציות"? מה זה תיק הצוללות אם לא קונספירציה של הון–שלטון ולעזאזל הביטחון? תיק נוני מוזס הוא קונספירציה של שלטון–עיתון. תיק "וואללה" אותו דבר. אז פתאום אנחנו אנינים מכדי לחשוד באותם אנשים במזימת הון–שלטון שמתבצעת מול עינינו?
הצוללות לא באמת בתחת שלי, הוא לא כזה גדול. וכן אכפת לי מזה כמובן, כמו משאר התיקים. אבל הם כולם הולכים ונקברים תחת התיק הכי גדול שנרקם יום אחר יום, גם בעזרת שתיקתנו. המחאה הכי גדולה וזועמת צריכה ללא רק להתחשבן עם פשעי–העבר (שזמנם אינשאללה יגיע) אלא קודם כל לעצור את הפשעים הברוטליים שמתרחשים כאן ועכשיו. וזהו, יצאתי מהנגמ"ש ואני נכנס מתחת לאלונקה וכל שאר הקשקשת הצבאית הזאת שאם עוד היה לי מקום אז גם היא היתה בתחת שלי.

שמאל-טוק

לפוסט הזה, כמובן, היתה השפעה אדירה והוא שינה מהקצה אל הקצה את טבעה של המחאה. סתם, סתם. הפוסט הזה פשוט תייג אותי עבור רוב הבלפוריסטים כקונספירטור הזוי שפוגע בשמם הטוב. אני עדיין עומד כמובן מאחורי כל מילה שם (חוץ מהקטע על אורלי בר–לב, שהפכה לצערי לקריקטורה של לוחמת זכויות; ביום שבו יצאו מאות מכוניות ואלפי מפגינים בשיירת חירות לירושלים ונתקלה באלימות משטרתית קיצונית, בר–לב בחרה להעלות פוסט על פריחת הכלניות בדרום). ובמבט לאחור, אני מבין מה קרה לשמאל, בארץ ובעולם.
בשמאל, בואו נודה, תמיד היתה יותר מטיפ–טיפונת התנשאות ויהירות. אנחנו הנאורים, אנחנו המשכילים, אנחנו הפרוגרסיבים. ו"הם" נבערים, פרימיטיבים, נחשלים. היה כיף להשתייך לשמאל, זה אמר עליך דברים טובים, וכל מה שהיית צריך לעשות זה לדקלם אמירות פרוגרסיביות ולשנוא את ביבי. אחת מאבני היסוד המוסריות של השמאל היתה הקידמה, בעיקר בדמותו של המדע. חלוקים לבנים, מחקרים רשמיים, פרזנטורים עם תארים אקדמיים. ממש כמו שבימין מאמינים למנהיגים חזקים וקולניים כי הם משדרים סמכות ברמה הרגשית, רק בנוסח אשכנז.

שמאלנים פה הפסיקו מזמן להאמין לראש הממשלה, או לדובר צה"ל או לראש–העיר שלהם, אבל עדיין קיבלו כתורה מסיני כל אמירה שיצאה ממשרד הבריאות או מחברות התרופות. כי אם לא נתבסס על "המדע", במה אנחנו שונים מה"בבונים" של ביבי?

מתנגדי הדיקטטורה הרפואית המוצהרים היו מועטים מאוד, וזה עדיין כך; אנשים כמוני הם עדיין משהו שהשמאל מנסה לגרד מסולייתו. ברמה המעשית, כמעט כל המדינה כבר עברה צד. מבצע החיסונים האחרון – בוסטר 3 לילדים בני 5–11 השיג נתוני הצלחה פנטנסטיים של 0.15%. מה שאומר ש- 99.85% מהאוכלוסיה יצאה מהמשחק. אבל זה לא קרה בזכות איזו התעוררות של תנועות השמאל לזכויות האדם, להפך: הנציגים שלהן, ובראשם שר הבריאות מטעם מרצ, ממשיכים לדחוף בכוח את עגלת המדע המדומיין שלהם, והם כבר אפילו לא טורחים להצהיר (בניגוד לבחירות הקודמות) על כוונה לבטל את חוק הסמכויות, את מצב החירום ואת שאר פגעי הדיקטטורה. וכמובן שהם לא מתכוונים לחקור בדיעבד את תופעות הלוואי ואת הפגמים ואת הפשעים שנעשו פה, מהסיבה הפשוטה שהם היו שותפים מלאים.

אז אני ימין?

חס וכרפס. אפילו תרנגולת עיוורת מוצאת לפעמים גרגר, וגם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביממה. ימין ושמאל הפכו למחנות, כמו מועדוני אוהדים של קבוצת כדורגל. והימין העולמי – שבהכללה גסה צדק הרבה יותר בהקשר לדיקטטורת הקורונה – עדיין מביא איתו חבילה שלמה ועכורה של דעות גזעניות, חשוכות, שוביניסטיות וקנאיות. אני רואה אנשים טובים שהתפכחו מ"הפועל–שמאל", ועברו ל"בית"ר–ימין". וביחד עם התנגדות לעריצות הפארמה מגיעה חבילה שלמה נוספת: הומופוביה והתנגדות לזכות להגדרה עצמית מגדרית/מינית, הכחשה גורפת (בניגוד להסתכלות מפוכחת) של משבר האקלים, ביטול מוחלט של המדע והרפואה (בניגוד לחשדנות בריאה כנגד הממסדים), ומעבר למציאות חלופית שבה כדור הארץ שטוח כמו פעם, אובמה וביידן הם בעצם כפילים (האורגינלים נרצחו) שמתפקדים כבובות ברשת של סחר בדם ילדים ועוברים, אנשי לטאה ופולחני שטן בפיצריות. בתוך התבשיל הזה יש גם מידה הגונה של אנטישמיות, שחושפת נניח את העובדה ששממשלת הצללים העולמית מנוהלת בעיקר על ידי משפחות יהודיות עשירות.

אז מה אני? חזיר ים? אוגר? קוויה? שרקן?

אלחמדולילה, אין לי קבוצה, אין לי מדים ואין לי תקנון. הסיפור של ימין ושמאל פלט אותי, ואותנו, החוצה. ועכשיו אנחנו חופשיים. אני מאמין שברמה התרבותית, זאת תקופה נפלאה. ככל שנרצה להישען על סמכות חיצונית – מדע, אלוהים, שמאל, ימין – היא תחליק לנו מתחת לרגליים ותאלץ אותנו להיות פחות אוהדים שרופים של מחנה, ויותר, פשוט, בני–אדם.