מעקב בראשית 8.7.2022

צומת קסטיאל

אור בירון

הסאגה של קסטיאל ממאנת להסתיים. כמו בקלישאת סרטי האימה, הנבל קם לתחייה רגע לפני סוף הסרט, אחרי שחשבנו שזה כבר נגמר. בסרט הזה הדברים פחות פשוטים, הנבל ודומיו לא באמת ימוגרו כך או כך.

לרגע היה נדמה שמישהו בפרקליטות אולי מקשיב לנו. שאולי בכל זאת מדובר בגוף שמתייחס לדעת הקהל, קשוב לקול הזעקה שהקמנו, לחוקי המדינה או לכל אלה גם יחד. כי הם אכן הורו לוועדת השחרורים לבחון מחדש את השחרור המוקדם שאושר לעבריין המין אלון קסטיאל. הפרקליטות אף הדגישה בהחלטתה את העובדה שאנו, הנפגעות, לא קיבלנו הזדמנות להשמיע את קולנו ושתאריך התכנסות הוועדה הוזז ושונה כדי לאפשר את המחטף.

לפני מועד התכנסות הוועדה מחדש, הגשתי יחד עם שתי נפגעות קסטיאל נוספות (שעברו את כל התהליך המייסר הזה אך בשל עסקת הטיעון הבזויה נותרנו מחוץ לכתב האישום) בקשה להופיע בפני הוועדה – בנוסף על שתי מתלוננות שכן נכללו בכתב האישום ו"זכו" לאישור לדבר.
אבל הוועדה ברוב אטימותה דחתה את בקשתנו תוך כדי שהיא משקרת במצח נחושה כשכתבה בסיבות לדחייה: "הוגשה בקשה נוספת על ידי שלוש נשים שהמקרה שלהן לא נכלל בכתב האישום – אין לנו ידיעה אם התלוננו במשטרה" – זאת על אף שצירפנו לבקשתנו את מספרי תעודת הזהות שלנו והזדהינו מפורשות כמתלוננות נגד אלון קסטיאל.

מכל מקום, שתי הנפגעות שקיבלו אישור לדבר הגיעו ודיברו מדם לבן באומץ וברהיטות. אך זה לא הספיק לוועדת השחרורים כדי להפוך את החלטתה שלה עצמה. המשחק היה מכור מראש, בין אם בשל ענייני אגו או עניינים אחרים שלא נדע את פשרם לעולם. הוועדה אף הוסיפה חטא על פשע בנימוקיה המגוחכים לקיצור עונשו של עבריין המין אלון קסטיאל:

"האסיר ריצה את רוב תקופת מאסרו ונותרה לו יתרה בת כשמונה חודשים". ברור, כי גזרו עליו מלכתחילה מאסר סמלי ועלוב אשר הושג במסגרת הסדר טיעון רופס שמחק את רוב המתלוננות. העבריין ערער גם על כך וניסה לקצר את המאסר עוד פעמיים לפני שהצליח – מה שמוכיח שהוא לא לקח טיפת אחריות. אלון קסטיאל מעולם לא התנצל או הכיר בפגיעה האנושה שפגע בחיים רבים כל כך. הדבר מוכיח עד כמה אינו כשיר לצאת לחברה ועד כמה העונש והמאסר לא הספיקו.

מדובר באסיר שהוא עדיין מסוכן, שלפני רגע הסבירו לנו ששחרורו המוקדם הוא לטובתנו, וכעת אנו מעודכנות שהבעיה פשוט מועברת למקום אחר. בישראל אוהבים להעביר עברייני מין למקום אחר במקום לטפל בהם ולדאוג שיפסיקו לפגוע. למה לכלוא אותם? שיפגעו במקום אחר

"האסיר סיים את הסל הטיפולי שניתן להעניק לו בין כותלי בית הסוהר כך שהמשך המאסר יוביל להפסקת הטיפול". הבנתם? אין למדינה המתפוררת שלנו כסף כדי להחזיק אסירים בבתי הכלא ובטח שלא כדי לשקם אותם. אז משחררים אותם בסיטונאות לפני שסיימו את הטיפול ולפני שיסיימו לרצות את חובם לחברה.

"האסיר ראוי לשחרור לנוכח התנהגותו החיובית בין כותלי בית הסוהר". בכלא, מסתבר, הוא לא אנס אף אחת. כפיים!

"נקבע שמסוכנותו נמוכה". במילים אחרות, אנחנו משוחררים לחופשי אדם שעדיין מסוכן. אבל פחות.

“טובת הנפגעות עצמן היא שהאסיר ימשיך בטיפול בתחום עבירותיו וייצא לחופשי בליווי מקצועי ובפיקוח מתאים. השתלבותו ההדרגתית של אסיר בקהילה היא בעלת חשיבות ותורמת למניעת חזרה למעגל העבירה". תודה, באמת, לוועדה שעדכנה אותי שטובתי היא שהתוקף שלי ישתחרר.

"הגענו למסקנה מתוך התחשבות בחשש הנפגעות פן יפגשו את האסיר בחוצות העיר, כי יש להורות על הרחקתו מתל אביב."

וואו. וואו. איזו מחווה. אז בואו נסכם: מדובר באסיר שהוא עדיין מסוכן, שלפני רגע הסבירו לנו ששחרורו המוקדם הוא לטובתנו, וכעת אנו מעודכנות שהבעיה פשוט מועברת למקום אחר. בישראל אוהבים להעביר עברייני מין למקום אחר במקום לטפל בהם ולדאוג שיפסיקו לפגוע. למה לכלוא אותם? שיפגעו במקום אחר.

כמה שאלות אל חברי הוועדה הנכבדים: האם הנשים מחוץ לתל אביב חשובות פחות מאיתנו? ומה על נפגעות קסטיאל שכבר גרות מחוץ לתל אביב? והאם כעת הנשים בישראל כולן צריכות לישון עם עין אחת פקוחה? הכותרת שליוותה את המאמר המקורי שלי בענין לפני חודש היתה: מי ינצח הצדק או הכסף? אז כבר יש לנו תשובה: הכסף.

אנחנו בעיצומה של תקופה שבה נראה שהעולם כולו צועד אחורה מבחינת היחס לנשים וגופן. בית המשפט העליון בארה"ב ביטל את פסיקת רו נגד וויד ויצר מצב שבו במדינות מסוימות מי שיעזרו לאישה שעברה אונס ונכנסה להריון להפיל – יקבלו עונש חמור מזה של האנס עצמו. בוועדות למיניהן ועל כסאות השופטים יושבים אנשים מסוכנים ומנותקים. והדבר נכון למרבה הצער גם לגבי ישראל.

רונן ביטי ומשה איבגי זכו לשחרור מוקדם, ניסו שחם מגיש בקשה אחרי שלושה חודשים בלבד, ויובל כרמי הפסיכולוג הפושע משיג אישור חסר תקדים להציג מצעד של 40 (!) עדי אופי לטובתו לאחר פשע נוראי ומתמשך נגד קים ארד הגיבורה. זאת לא לקיחת אחריות וזאת לא ענישה. זאת יריקה בפרצוף.

אסיר פוליטי מספר 1

מני אביב

ביום ראשון השבוע (3.7) חל יום הולדתו ה- 51 של ג'וליאן אסאנג'. זהו יום ההולדת הרביעי שהעיתונאי האוסטרלי, מייסד ארגון וויקיליקס, מבלה בין כותלי בית הסוהר 'בלמארש' בלונדון, בלי שהורשע מעולם באף פשע. כשבועיים לפני כן חתמה שרת הפנים הבריטית, פּריטי פּאטל, על צו ההסגרה של אסאנג' לארה"ב, היכן שצפוי לו יחס של אסיר בטחוני, כתב אישום חמור בן 18 סעיפים ועונש מאסר פוטנציאלי של 175 שנים. במרץ השנה אישר בית המשפט העליון את בקשת הממשל האמריקאי בהסתמך על הבטחת הרשויות בוושינגטון להעניק לו טיפול יאות ולהימנע מלהחזיקו בבידוד. אולם בני משפחתו ועורכי דינו של אסאנג' מביעים חשש לבריאותו הגופנית והנפשית, וטוענים שסיכוייו לשרוד במערכת האמריקאית הם קלושים.

מזה יותר מארבע שנים נמצא ג'וליאן אסאנג' בין כותלי הכלא השמור ביותר בבריטניה, שמיועד לאכלס טרוריסטים ופושעים מסוכנים. לפי עדויות רבות הוא מוחזק בתנאים "בלתי אנושיים ושרירותיים". על פי דיווחו של אביו, ביום בו הגיעה בשורת החתימה של שרת הפנים על צו ההסגרה, הפשיטו אותו הסוהרים והשליכו אותו אל תא ריק לחלוטין. מרתון ההתעללות חסר התקדים הזה מתרחש מזה שנים וזוכה ליחס אדיש מצד העיתונות, שבעבר ניזונה מכף ידו ופרסמה בחדווה את המסמכים שחשף – כולל את אלה שבעבורם הוא משלם עתה מחיר כבד.

בפני אסאנג' עומדת עתה אפשרות עתירה אחרונה בפני בית המשפט העליון, אך גם קרוביו האופטימיים ביותר אינם תולים בכך הרבה תקווה

מאז היווסדו בשנת 2006 פרסם וויקיליקס אוצר עצום של מידע מודלף שעד כה תמיד עמד במבחן האותנטיות והאמינות. הארגון קם על בסיס חזונו של אסאנג' – האקר צעיר שהתגלה כאוטודידקט חרוץ ומוכשר – ליצור מרחב אינפורמציה פתוח שיערער את חומת הסודיות של הרשויות. "אני רוצה שנהיה סוכנות המודיעין החזקה ביותר בעולם," הוא כתב, "סוכנות המודיעין של הציבור."

ההדלפות, שהגיעו ממספר רב של מקורות – ממשלות, תאגידים, בנקים, ארגונים בינלואמיים ועוד – שפכו אור על מעשי שחיתות ונבלה, והביאו בפני הציבור מידע חיוני ותוכניות שהוסתרו בפניו. בשנת 2010, לדוגמה, חשף וויקיליקס את הטלת הפסולת הרעילה בחוף השנהב על ידי תאגיד סחר ענקי, שגרמה לפטירתם של עשרות בני אדם וכונתה "האסון הסביבתי החמור ביותר במאה ה- 21". דוגמה נוספת הינה חשיפת תוכנם הסודי של הסכמי הסחר הבינלאומיים, ובפרט התוכנית להקמת טריבונלים 'עצמאיים' שבסמכותם לחייב מדינות לפצות תאגידים על כל פגיעה ברווחיהם.

מלכתחילה היה ברור שוויקליקס מעורר את חמתם של בעלי הכוח. כבר בשנת 2008 כינה מסמך של המודיעין האמריקאי את הארגון "איום פוטנציאלי". אולם סדרת החטאים שעוררה על אסאנג' את תאוות הנקם החלה באפריל 2010, עם פרסומו של סרטון מתוך מסוק אפאצ'י אמריקאי שיורה למוות בקבוצה של אזרחים בבגדד. מאוחר יותר באותה השנה הודלפו מקבצי מסמכים על פעילות הצבא האמריקאי בעירק ובאפגניסטן, ואלה חשפו את שיעור הקורבנות האמיתי בקרב האוכלוסייה, את מערך העינויים השיטתי ואת הכזבים המכוונים של הרשויות. זה היה תור הזהב של וויקיליקס, ואסאנג' הוכתר לגיבור הנועז של העיתונות הליברלית. מגזין 'הניו–יורקר' אף בחר אז לתאר אותו באופן פיוטי: "הייצור הרזה אשר שוגר לכדור הארץ כדי להביא לאנושות מעט מן האמת הנסתרת."

בעקבות תלונות על תקיפה מינית מצד שתי אזרחיות שבדיות הוצא נגד אסאנג' צו הסגרה. הוא נאלץ לחפש מפלט בשגרירות אקוודור, היכן שהוא חי כשבע שנים במרחב של כ- 30 מ"ר. באפריל 2019, לאחר מאבק משפטי ארוך, הוסר המקלט המדיני ואסאנג' נעצר. כחודש לאחר מכן הוגשה בקשת ההסגרה לארה"ב, וכעבור זמן קצר בלבד בוטלו האישומים בשבדיה בשל "היחלשות ניכרת של הראיות."

בפני אסאנג' עומדת עתה אפשרות עתירה אחרונה בפני בית המשפט העליון, אך גם קרוביו האופטימיים ביותר אינם תולים בכך הרבה תקווה. אין לדעת איך יתפתח ההליך המשפטי בארה"ב, אך אין כל ספק שהתקדים שנוצר מעיב על חופש העיתונות ומאיים על גורלו של כל עיתונאי, בכול מקום בעולם, שיעז להעלות את חמתו של הדוב האמריקאי ולחשוף את מבושיו. עם זאת, תומכיו של אסאנג' לא אומרים נואש. ביום הולדתו נערכו עצרות מחאה בערים רבות בעולם. סטלה מוריס, רעייתו ואם שני ילדיו, אמרה לאחרונה: "בריטניה וארה"ב אוהבות לדבר על אסירים פוליטיים במדינות אחרות, אך הן מתעלמות מהאסיר הפוליטי שהן עצמן יצרו. הן השתמשו בכול הדרכים הבזויות כדי להשתיק אותו. והסיבה לכך היא פשוטה: ג'וליאן חשף את פשעי המלחמה שלהן."