פרשת השבוע – פרשת פנחס

הפעלה מקרית של הרדיו בזמן נסיעה השבוע הביאה לידיעתי את העובדה שישראל מצויה בעיצומו של מִפְקַד אוכלוסין. הייתי נוטה להתעלם כהרגלי מתשדיר השירות הממשלתי, אלמלא הסתיים התשדיר במשפט מהיר בקולה המתקתק של הקריינית שהבהיר כי השתתפות במִפְקַד היא חובה על פי חוק, ואלמלא הזכיר לי התשדיר כי גם בפרשת השבוע, פרשת פנחס, מופיע מִפקד אוכלוסין.

משה ואלעזר הכהן מצווים למנות את "כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל׃" (במדבר כ"ו, ב). היה לנו כבר מִפקד כזה, בראשית הנדודים בתחילת ספר במדבר, ואז הקדשתי את הטור כאן לכשפי הסטטיסטיקה. הפעם אני רוצה להרהר במשמעות הרוחנית של המִפקד עצמו. מקור ההשראה לשאלה הוא לא אחר מאתר המִפקד הממשלתי, שבו על העמוד המוקדש לשיטות המחקר מתנוססת הכותרת: "המתולוגיה המפקדית". וכך פותחת טעות הגהה מקרית צוהר ללימוד על מיתוסים ומִפקדים.

בפרשת פנחס מסמן המִפקד את סוף המסע. הוא מגיע אחרי המגיפה הקטלנית ביותר שידע העם מיום צאתו ממצרים, מגיפה שפרצה (כמקובל במקרא) מחרון אפו של האל הקנאי. הפעם בתגובה על "חטא בעל פעור" – שהוא אולי הכי קרוב שהתורה מגיעה ל"משחקי הכס". אירוע המשלב נשים אקזוטיות, פולחן פגאני, וסקס פומבי מסתיים בזעם קדוש של פנחס הכהן, המשפד גבר ואישה מדיינית בבת אחת על אותו רומח.

יש פלגים בציונות הדתית שמשווים את פנחס ליגאל עמיר ומצדיקים באמצעות פרשה זו את הקנאות הדתית–פוליטית שהובילה לרצח רבין. זה דיון עמוק וכואב, ולא מעניינו של טור זה השבוע. אך כמו רצח רבין, גם מעשהו של פנחס סימן את סופה של תקופה. באבחת רומח אחת עצר פנחס מגיפה שגבתה את חייהם של 24 אלף בני אדם. בדיעבד מסתבר שהחגיגה המדיינית היתה גם מסיבת הסיום של דור העבדים המקורי. ציווי המִפקד מגיע מיד אחריה ומסמן שהגיע העת להתארגן לכניסה אל הארץ, ולאמוד את גודלם היחסי של השבטים לפני חלוקת הנחלות. ישנן כמה נקודות דמיון בין המִפקד ההוא של פרשת פנחס לבין המִפקד הנוכחי במדינת ישראל. כמו בלשון המקראית המונה את "פקודי" כל שבט ושבט, גם בדיני מדינת ישראל קרוי החוק הרלוונטי "פקודת הסטטיסטיקה". זה המצב פשוט משום שהחוק הוא ירושה מהמנדט הבריטי. אך כפי שמכוח חוק מוסמכת הממשלה להתקין תקנות, מכוח הפקודה נוצר מצב שבו ההוראה שעליה חתום ראש הממשלה נפתחת בניסוח כמעט מקראי: "בהתייעצות עם הסטטיסטיקן ועם המועצה, אני מצווה לאמור: …" ומסתבר שאנו, ממש כמו משה ואלעזר, מְצֻוִּים.

הרשויות מנסות להתמודד עם אי הנוחות שמעוררת הפקודה להתפקד בסיסמאות כגון "מפקד האוכלוסין: סופרים אותך!" או "נתונים הם א',ב' לאיכות חיים". אך כמו שבמִפקד המקראי בפועל מתפקדים רק הגברים מעל גיל 20, גם אצלנו אמור המפקד לכסות רק 7% מכלל האוכלוסיה. כפי שבמפקד המקראי מטרת הכיבוש וההתנחלות מכתיבה את טיב המִפקד, גם בימינו, הבחירה מי יהיו ה–7% הנספרים אינה נקייה משיקולים והשפעות פוליטיות.

מִפקד האוכלוסין הקודם בישראל נערך בשנת 2008, שנה לפני עליית נתניהו לשלטון. במשך שנות ראשות הממשלה של נתניהו, כמו בתקופת הנדודים במדבר, לא נערך מפקד. רק בחודש מרץ האחרון, הורה ראש הממשלה נפתלי בנט על המפקד החדש. אולי גם הפעם, כמו בפרשת פנחס, נעשה הדבר מתוך תקווה כי יסמן את סופה של תקופה פוליטית אחת ותחילתה של אחרת.

אך מאחר שאנו שרויים כעת שוב בעננה שבה לא ברור על איזה סף פוליטי אנו עומדים כחברה וכמדינה, ומיהם מקבלי החלטות שאותם ישמשו הנתונים החדשים שייאספו, מזכיר המִפקד הנוכחי דווקא מִפקד מקראי אחר, מיתולוגי אף יותר מזה שבפרשת פנחס. כל כך מיתולוגי שבעקבותיו נוצר מנהג יהודי עיקש שלא לספור אנשים ישירות. מִפקד שאותו ערך המנהיג המיתולוגי ביותר של עמנו – דוד המלך.

בערוב ימיו, לאחר שסיים את כל מסעות הכיבוש והנקמה שלו, הורה דוד המלך לשר צבאו יואב: "שׁוּט־נָא בְּכָּל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד־בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת־הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם׃" (שמואל ב, כ"ד:ב). יואב חושב שזה רעיון רע, ומנסה להניא את המלך: "יוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָעָם כָּהֵם  וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים, … לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה׃" (שם, ג). מה זה משנה כמה יש עכשיו? שואל יואב, למי זה טוב? בסיפור המקרה בספר דברי הימים מדגישים עוד יותר עד כמה רע הרעיון:

"וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל־יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת־דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת־יִשְׂרָאֵל׃" (דבה"י א, כ"א:א). אבל המלך מתעקש. הוא רוצה לדעת כמה אנשים יש לו. בניגוד למִפקד בפרשת פנחס שמגיע אחרי המגיפה ומסמן נקודת שינוי משמעותית, המִפקד של דוד המלך גורם למגיפה, ומסמן רק נקודה על רצף של הסתאבות השלטון. הרמב"ן הסביר כי חטאו של דוד הוא בכך שביקש לדעת את מספר העם "רק לשמח לבו, שמלך על עם רב". פרשן המקרא והמנהיג הפוליטי דון יצחק אברבנאל מסביר כי דוד "לבסוף נעשה גבה עינים ורחב לבב ויבטח ברוב עמו ויתהלל במתת שקר, בצוואתו את יואב שימנה את העם להתגאות בו על אויביו, לכן היה ראוי לעונש גדול."

אך המלך הגדול יכול גם להשפיע על העונש. הנביא גד מעמיד בפני דוד המלך שלוש אפשרויות: שבע שנות רעב, שלושה חודשים של קרבות מאסף, או מגיפה. דוד המלך הוא שרדן פוליטי מנוסה, ומעדיף שכולם יסבלו מאשר שהוא יצטרך לחשוש לאבד את כסאו, ועם כל הצער שבדבר הוא בוחר במגיפה: "צַר־לִי מְאֹד. נִפְּלָה־נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה׃" (שמואל ב, כ"ד:יד) דוד נשאר, ובמגיפה נופלים 70 אלף בני אדם.
כבר אז מגיפה היתה העונש המשתלם ביותר מבחינה פוליטית… המלך יכול להגן על עצמו, וגם זכה לעוד תשומת לב ציבורית בכך שעצר המגיפה בהקמת מזבח גדול וחדש, זה שבפועל הניח את אבן הפינה לפרויקט השאפתני הבא: בית המקדש.

לכאורה לא היו מטרות לאותו מִפקד שערך דוד המלך, אך בפועל הוא שימש את בנו, שלמה, להגברת היעילות בגביית מיסים. לצורך הקמת בית המקדש וביסוס משפחת המלוכה הבזבזנית, נדרשה הגברה משמעותית של גביית המיסים. אותם מיסים אשר ברבות הימים הביאו לפילוג הממלכה ולקריסתה.

ומה הסיפור של המִפקד העכשווי? אולי כבר עברו הימים המיתולוגיים, אולי זו רק טעות הגהה ומִפקד אוכלוסין הוא רק מתודולוגיה משתנה. אך אם "נתונים הם א',ב' לאיכות חיים" כפי שטוענים הקופירייטרים של המפקד הנוכחי, אילו איכויות יכניסו הנתונים הנאספים כעת לחיינו? איך ישתמשו בהם ואיזו הנהגה הם ישמשו – האם, למשל, כזו שתעביר אותם ביד חפצה לידי ארגון הבריאות העולמי מיד עם פרוץ המגיפה הבאה? ובכלל, אחרי השנתיים האחרונות, בהן כולנו העלינו את עצמנו ואת חיינו אל הענן המנוטר, מה כבר נותר עוד לברר עלינו?

ומה יקרה אם לא נספור? שמא נקשיב לאיזה קול יואב פנימי ונאמר: לא. אין חפץ בדבר הזה. סביבנו מספיק עובדות שאינן נתונים: זיהום סביבתי מתפשט, מערכת פוליטית קורסת, מערכת חינוך משובשת, שיח ציבורי רעיל. במציאות כזו, לא באמת משנה כל כך מה גודל משקי הבית וההכנסה הממוצעת. במציאות כזו, אין טעם לספור כמה ישראלים יש ומאיזה סוג. במציאות כזו הלוואי שנדע לִמְנוֹת את עצמנו: אחד, אחת, אחת, אחד, כל אחת ואחד עולם ומלואו – ובאה לציון גאולה.