חינוך

נורה תבור משתפת בתובנותיה על הורות מהתבוננות על אחינו הקופים

לו היינו עדים כמעט מדי יום למעשי אלימות ובריונות במרחב הציבורי, היינו פוחדים לצאת לרחוב. אבל זה לא מונע מאיתנו לשלוח את הילדים שלנו בכל בוקר לבית הספר

אני יושב לכתוב את הטור הזה למחרת מצעד הדגלים, ואני מרגיש כאילו שקים של עצב נוזלי ושחור יושבים עלי, מושכים אותי מטה, מועכים לי כל בדל של שמחת חיים...

לו היינו רוצים לבנות חברה אלימה, דורסנית, נטולת נשמה או חמלה, כל מה שהיינו צריכים לעשות הוא לאמץ את טקס החניכה של שבט אחד נידח

בישראל צצים כפטריות אחר הגשם עוד ועוד בתי-ספר יער. אין כיתת לימוד, הילדים לומדים בטבע, איתו ועליו. אבל באין תמיכה ממשלתית משמעותית, גם ההורים לומדים שיעור חשוב: בחירה באוויר הפתוח היא עניין יקר מאוד

מה קורה כשנותנים לילדים להחליט בעצמם אם, מה וכמה ילמדו? 

כיתות הלימוד המוכרות לנו לא השתנו עקרונית מזה 5000 שנה.  רק המטרה הפוליטית שהן משרתות מתחלפת

דבריה של יסמין זהר, בת 15

זימנתי את גבי בן ה-10, ה-8, ה-13 וה-17 כדי שיעזרו לי לכתוב על ימי בית הספר שלנו. הם ממש לא זרמו. לאף אחד מהגלגולים המוקדמים שלי לא היה חשק להיזכר. הם כן שלפו ברצון זיכרונות מלאי פרטים וצבע מההפסקות, מהחופשות, משעות אחר הצהריים...