התחביב האהוב עליי בתל אביב הוא ספארי אנשים. זה היה ככה כשגרתי פה לפני הרבה שנים, ועכשיו, כשאני מבלה בעיר כמה חודשים מטעמי תחזוקה פיזיולוגית אני מגלה שהפלא לא עומעם. אני יכול לצאת למרפסת ולהתהפנט מול המצעד שלמטה. הידעתן שאין שני אנשים בעולם שהולכים אותו דבר? אפשר היה לחשוב שהליכה זה הליכה, רגל אחת אחרי השניה, אותו סיפור אצל כולם אלא אם אתה צולע. אבל כשמתבוננים רק במרכיב הזה בהוויה שלנו, רואים שכל צעד מספר סיפור אחר. נגיד האם האדם הזה מסתכל קדימה על מסלולו, האם מבטו מושפל מעט או להפך, נישא לשמים? מה קצב ההליכה? האם הוא גורר רגליים, צועד במרץ או בעצם קצת רוקד? נשען קדימה, אחורה, מאוזן כמו פלס? מחייך, זעוף-גבות או פני פוקר? ידיים בכיסים, לצד הגוף או מתנפנפות באוויר? יוצר קשר עין עם הבריות או שקוע בעולם משלו? אפשר להמשיך ככה עוד ועוד, כמו בלילה במושב כשאני מסתכל לשמים וככל שאתבונן אראה עוד ועוד כוכבים עד שלבסוף אין נקודה אחת בשמים שאינה כוכב.

עכשיו אני יושב בבית קפה בתל אביב ומקליד את השורות האלה על הלפטופ שמשמש לי כפרגוד הסוואה מדומיין לספארי אקסטרים. לא ינשוף שמשקיף ממרומי המרפסת אלא חלק בלתי נפרד מהסוואנה.

אחד הדברים שהכי אהבתי בגלגול התל אביבי הקדום שלי היה להיות שקוף לחלוטין בין המוני אנשים. הפוזיציה החביבה עליי, ואולי גם זו שחיברה אותי לכתיבת סיפורים – זבוב על הקיר. רואה ואינו נראה.

אני יושב עכשיו בשורה האחורית מתוך שלוש שולחנות על המדרכה, ספון בתוך פינה בין עמוד לחלון. שני שולחנות ממני יושבת צעירה בשחור עם כוס מאצ'ה קר, הדבר הירוק הזה שפתאום הופיע בכל בתי הקפה יחד עם המילה מיינדפולנס. ייאמר לזכותו של בעל בית הקפה שכששאלתי אותו אם כדאי לי לטעום הוא אמר שבהחלט אם אני אוהב טעם של דשא קצוץ עם אצות משומרות.

אני יכול להעביר את מבטי משולחן לשולחן ברזולוציה הזאת ויהיה לי בילוי של שעות (כי אנשים מתחלפים וגם אלה שנשארים עוברים שינויים), ואני יכול להישאר עם כל שולחן עוד ועוד, זום-אין. למשל העובדה שלמרות שאנחנו יושבים בבית קפה יוקרתי ועילאי בתל אביב, המאצ'ה האמור משוכשך בתוך כוס פלסטיק חד פעמית. מיינדפולנס שמאלפונס, מאז הקורונה בתי קפה ומסעדות שרדו בין השאר בעזרת צמצום התלות בעובדים בני אנוש. במקום מלצרים שירות עצמי, במקום שוטפי כלים כלים חד פעמיים. ומכאן אני יכול להפליג למה שלמדתי על הסגנונות השונים שצמחו בעולם השירות העצמי (מסרונים, פלסטיקים שמצפצפים, קריאות רמות בשמך או העברת האחריות הבלעדית על כל התהליך אליך), ואני לא יכול שלא לקלוט פתאום את תיק הבד השחור שלה, שמודפס עליו אגרוף שחור בתוך יונה לבנה בתוך רקע שחור. עכשיו היא גלגלה לעצמה מתוך תיק בד ורדרד ג'וינט דקיק ואלגנטי. מערכת החוק עדיין לא לגמרי הפנימה את זה פורמלית, אבל תל אביב היא עיר שחיה לגליזציה מוחלטת. אני זוכר תקופות שסטלנים היו נוצרים בליבם את הפינות הבודדות שבהן היה גם נעים וגם בטוח יחסית לעשן שאכטה בלי שהלילה יסתיים באבו כביר. בימים אלה בבית הקפה השני שלי (אדם צריך שני בתי קפה קבועים, שלא יתקבע) כמעט בכל שולחן יש ג'וינט, הריח נישא למרחקים ואף מכונית משטרה לא תטרח לעצור ולפשפש.

עכשיו היא שולפת מק-לפטפופ קטנטן וסקסי ואני מתכוון לחפש רמזים כדי להחליט אם היא עובדת על מיתוג של הפרופיל שלה באטסי או כותבת טריטמנט לסדרת טלוויזיה. אבל שלוש הנערות שהתיישבו בינתיים בשולחן שלפניי ליטרלי צורחות, וכשאני אומר ליטרלי זאת מחווה לשפה העשירה שלהן שכוללת שפע של או מיי גאד וואטבר וביץ'. שלושתן חולקות איזו סנסציה טיקטוקית, ואני שולף אוזניות ומתחבר לספוטיפיי, מעמיק עוד יותר לתוך הדמות התל אביבית הגנרית שלי (אם לא סופרים את התלתלים). כולם הפכו לסרט אילם, וכך אני יכול להיכנס לתת-תחביב בתוך הספארי – חיבור טקסט דמיוני לתנועות השפתיים של היושבים סביבי.

הנער מערד

הבעיה היא שאני כבר לא בדיוק זבוב על הקיר. חמש דקות לתוך ההתנתקות ואני קולט שתנועות השפתיים של הבחור המזוקן באלכסון משמאלי מכוונות בעצם אליי. אני מוריד את האוזניות והוא מתקרב, סופר-חמוד, מודה לי על הספרים ואפילו על בראשית. וזה כמובן מרגש, תמיד ובכל פעם מחדש, אבל זה גם מזכיר לי שלא זבובים ולא שקוף, שיש אולי מי שמתבוננים בי מהמרפסת או משולחן כלשהו ומנתחים את תנועות הגוף או את הבעות הפנים שלי.

כשהייתי נער גרתי בקצה של הקצה של מושג הפריפריה, בערד המדברית. הביקורים הנדירים שלי בתל אביב היו חוויה מסעירה כמעט כמו של יליד אפריקאי שנוחת בניו יורק. ארוחה בבורגר ראנץ' של דיזנגוף היתה שיא מכל הבחינות: קולינרית, אנושית ואסתטית. ותמיד פסגת הביקור היתה זיהוי של מישהו מפורסם. כמו צייד גאה היית חוזר לערד ואומר שראית ברחוב את ציפי שביט מחזיקה מטריה.

אחר כך כשהתחלתי להתגורר פה למדתי שאחת המיומנויות הכי חשובות לתל אביבי היא היכולת לא למצמץ מול מפורסמים, בטח שלא לפנות אליהם כמו איזה תייר מחולון (כמובן, כל מי שמעצבים את הקודים של התל אביביות הם תמיד עולים חדשים יחסית ממקומות אחרים. לעומתם מי שנולד פה פשוט חי בשכונה ולא דחוף לו לוודא שלא רואים לו את הפריפריה). נהייתי טוב מאוד בזה, והערדניק שבי היה קופץ ומתרגש בשקט מבפנים.

ועכשיו בסיבוב הזה שלי אפילו הילד הערדניק הפנימי כבר שבע סלבס בחייו, וממילא אין לי מושג בקשר לרוב מי שנחשבים מפורסמים – אושיות ריאליטי או אינסטגרם או טיקטוק. ממש הרגע קרה הדבר הבא: קמתי להזמין לי מבפנים מיץ תפוזים ואיזה מאפה קטן ומשובח, ובדרך פניתי לשניים שהתיישבו בינתיים בשולחן הקרוב אליי וביקשתי מהם לשים עין רגע על הלפטופ החדנדש שלי. לא ממש חיכיתי לתשובה, זה מין משהו כזה שבדרך כלל עונים בהנהון וברור לך שהם לא ממש ישמרו לך עכשיו על שום דבר ותכלס לא באמת נחוץ אבל זה כן נותן לך תחושה שהיית אחראי ולא סתם השארת לפטופ פלוס תיק עם ארנק באמצע הרחוב. רק כשכבר הפניתי להם גב, באיחור של שניה, שיחזרתי את המבט המזועזע שאחד מהם נתן בי ובהנדסה לאחור הבנתי מה קרה פה: קלטתי שאפילו אני יודע במטושטש שהוא מפורסם. אני לא יודע מאיפה הדאטה הזאת נשלפה לה, אבל אני זוכר שהוא מפורסם בתור דמות ריאליטי של הומו ביצ'י, אולי הכי כלבה שיש. כזה שאם אתה מעז לפנות אליו ברחוב מוטב שתהיה מינימום גיא פינס. כמובן שלא יכולתי להתאפק, וכשחזרתי עם ההזמנה שלי (כאן אתה מזמין ומשלם בקופה ואחר כך צריך לסנן בין כל רעשי הרחוב את הקריאה בשמך מהדלפק) שוב חדרתי לתוך הילת קדושתו ואמרתי לו תודה רבה על השמירה והרצון הטוב, רק כדי להתפעל (באמת ובכנות, זה ברמות שליטה של נינג'ה, האיש מאסטר) מאיך שהוא מצליח לא להסגיר אפילו שמץ של רמז שהוא מודע לקיומי התפל.

אבל לפני שבוע ישבתי בבית קפה אחר (רופאיי ציוו עלי ללכת הרבה) ופתאום קלטתי שממש גב אל גב אליי יושב מוני מושונוב, שבעיניי הוא אחד הדברים הכי מתוקים וטובי לב ומזככי נשמה בעולם, וזרקתי לפח 30 שנות אימון בתל אביביות ופניתי אליו בהתרגשות וגם נתתי לו גיליון של בראשית ואמרתי לו שזאת זכות ענקית לדעת שהוא יקרא. ועיניו זרחו והוא חייך והוא אמר "הו, בשמחה, תודה רבה!" וכבר לא יכולתי לחכות לחזור לערד ולספר לכולם.

עכבר הכפר וציפור העיר

את השורות האחרונות כתבתי תוך מאבק אגרסיבי עם דרור. זה עוד דבר שמבדיל בין תל אביבי לבין תייר/עולה חדש: איפה אתה על הציר שבין "אוי כמה זה חמוד ותראי איך הציפור ממש לא מפחדת" ל"כוס אמק למה בנאדם לא יכול לאכול פחמימות בלי שאיזה עוף יחמוס לו הכל". כפי שהמעבר לעיר גרם לאנושות לאבד לא מעט מתבונת ההישרדות הטבעית שלה (כמו נגיד אל תחרבן למים שאתה שותה מהם), ככה זה גם אצל הדרורים של תל אביב, שאיבדו כל פחד. הם נוחתים לך על הצלחת ונוגסים בתאווה, ואם הם קולטים שאתה לא מהעיר הם גם יביאו את צאצאיהם לעשות עליך סטאז'. אני מודה שלפני חודשיים עדיין חשבתי שזה מקסים וצילמתי תמונות וסרטונים של הפלא הזה, ואילו עכשיו אני מגרש אותם כפי שמגרשים זבובים, כי המאפינס אוכמניות הזה גם טעים בהגזמה וגם עלה לי 26 שקל שזה מעל 3 שקל לביס אז עוף לי מהעיניים ותמצא עבודה יא פרזיט מכונף.

לפני כמה ימים בשבת, כשהרחוב היה שקט ממכוניות ופתאום שמעתי את המולת הציפורים (דרורים, סיסים, מיינות, עורבים, יונים ועוד) פתאום שאלתי את עצמי (לא היה אף אחד אחר בסביבה) – מה גורם לחלק מהציפורים לחיות בעיר, לאחרות במושב שלי ולאחרות בכלל בטבע? הרי זה לא שהן כבולות במשכנתה או שיש להן רכוש להעביר או בית ספר של הילדים, הן יכולות בשניה פשוט לעוף למקום יותר שקט ו"טבעי". למה חלק מהציפורים בוחרות לחיות בעיר? (אני יודע שהן פשוט נולדו פה ולא בוחרות שום דבר כזה, אבל תזרמו איתי, במקור – חִיחִי – היה דור המייסדים שהחליט להשתקע בעיר, כשאחותם והגיס בחרו לנדוד צפונה). מה יקרה אם תיקח דרור תל אביבי מצוי למושב שלי, האם הוא ילמד ויסכים לאכול תולעים או שהוא ימות בלי הקפה-מאפה שלו?

טבע החיה

האמת היא שהתהייה שלי – ואולי חלקים הרבה יותר נרחבים ממני – נגועה בתפיסה הוולט-דיסנית שהתקבעה בי בקשר ל"טבע". עבורי הטבע הוא אולי ציפורים ופרפרים, אבל בשביל הציפורים לא בהכרח. הטבע לא עושה להן הנחות ולא פותח להן שולחנות עם מאפינס אוכמניות. הן צריכות להילחם על כל גרגר יבשבש עם בנות מינן וגם עם עוד אינספור ציפורים אחרות (ובראשן המיינות, הצ'רצ'וחות של הטבע שאין להן אלוהים וגם לא אויבים טבעיים), הן צריכות להיזהר מטורפים והן מתקשות למצוא מחסה מכוחות הטבע. הטבע לא אוהב את גוזלי הדרור יותר משהוא אוהב את הנחש הרעב. בעיר, לעומת זאת, הדרורים יכולים להתפקע מרוב אוכל שמתגולל ברחובות והאויבים הטבעיים היחידים שלהם מעדיפים להסתמך על נדיבותם של מאכילי חתולים.

הפילוסופיה האופטימית שלי על הטבע לא נבנתה בגלל איזו אובססיה לדרורים או לחיה אחרת אלא בגלל מה שזה אולי אומר עלינו: שגם אנחנו בבסיסנו יצורים וולט-דיסניים הרמוניים, ושכל הדברים הרעים כמו אלימות וגזענות ותאוות בצע הם קלקולים של המודרניזציה, של הקפיטליזם, ובקיצור של ההתרחקות מהטבע. שהמשפט "יצר האדם רע מנעוריו" הוא רק דרכו הנכלולית של התנ"ך להצדיק את שליטת הדת בחיי היומיום שלנו, לגרום לנו לאבד אמון בטוב הבסיסי שלנו.

ועדיין יכול להיות שהפילוסופיה שלי משקפת את האמת, אבל בימים האלה כל כך קשה להחזיק באיזושהי תפיסה אופטימית, או אפילו ניטרלית, כל תפיסה שלא אומרת שכשמסירים מהם את התחפושת, בני אדם הם ביסודו של דבר יצורים אלימים, מטופשים וחסרי חמלה. אני יושב לי בבית קפה משובח בשכונה עילאית בלב תל אביב, כביכול שקוע כל-כולי בספארי שלי, כביכול העול הכי כבד שלי הוא מלחמת המזון עם הדרורים. אבל זה מסך דק. בעיר, הדרך הכי טובה להסתיר את עצמך היא להתערבב לגמרי, ליפול לאיזשהו אבטיפוס, להיות ייצוג כלשהו של עצמך כך שלא תצטרך להיות עצמך, עם עצמך. אבל לא משנה כמה אתמסר למשחק הזה, כמה אתמזג עם הייצוג של הלפטופ והאוזניות והתלתלים ומה שלא יהיה – זה לא ישתיק את הצרחה.

חורבן

בטבע גם חורבן, כמו הכל, הוא ניטרלי מבחינה ערכית. עוד חלק ממה שקורה. אלמלא האלמנט הזה, הפלנטה עדיין היתה מאוכלסת על ידי דינוזאורים (או הגרסה האבולוציונית שלהם אחרי 150 מיליון שנה של התפתחות). בלי שריפות היער יגווע. וכן הלאה.

אז אני לא אומר טוב או רע, אבל אני יושב מוקף אנשים נינוחים עם השאכטות והמאצ'ות והמאפינס שלהם, ולא הייתי חושב שככה זה ייראה, אבל אלה ימי החורבן. זו לא נבואת זעם אלא שידור ישיר בהצתה מאוחרת: אנחנו חיים את שנות החורבן. של מה? קשה להגדיר. אולי של חלום המדינה הנאורה והדמוקרטית. אולי חורבן מוחלט באמונה שלנו בחוק ובצדק, או בכך שהשלטון שלנו לא יהפוך לאויב שלנו. ואולי (כנראה) זה הרבה מעבר לעניין מקומי ומדובר בגל אחד מתוך סערה גלובלית, כלל אנושית.

קול פיצוץ קטן וחד נשמע עכשיו. לשבריר שניה, כל היצורים האורבניים הנינוחים שמאכלסים את בית הקפה נשלפו מתוך עצמם, מנת אדרנלין זעירה הוזרקה לעורקיהם, וחושיהם (טוב, חושינו) הדרוכים זיהו תוך הרף עין את ממדיו המוגבלים של האירוע: אחת מנערות הטיקטוק ניפצה בשוגג בקבוק זכוכית על המדרכה. ושוב ירד המסך על אישוני החיה.

חלק מהקוליות של תל אביב, של כל עיר קולית בעולם, קשור בעובדה שהמקומיים לא מתרגשים בקלות, או לפחות לא מסגירים. גם אם באחד השולחנות יישב כוכב ספורט שרק אתמול עודדתי בצרחות מול מסך הטלוויזיה, עכשיו הוא לא יזכה למאית שניה של תשומת לב עודפת. זאת לא התנהגות סנובית וזה לא מגוחך, זה הריפוי והריפוד שהעיר מציעה לתושביה. בולם זעזועים רגשי. שמיכת טלאים דקה מעל תהום צלמוות. ובאופן ספציפי – מסך מעורפל של עשן שאכטות מול שערי הגיהינום שנפרצו ב-7 באוקטובר ומסרבים להיסגר. זו רוח רעה שהפכה לאוויר שאנחנו נושמים, חרדת כיליון ושואה מהולה במשיחיות ויצר נקמה. איבדנו את הדרום, איבדנו את הצפון, איבדנו ואנחנו ממשיכים לאבד את טובי בנינו ובנותינו, איבדנו כל שארית של איזושהי אהדה או אפילו לגיטימציה עולמית. שר המשטרה הוא פושע אלים וצמא דם והמיליציות שלו שוברות עצמות לבני משפחות החטופים. ראש הממשלה הוא המכשול העיקרי והמתמיד בדרך לעסקה לשחרור מה שנשאר מהחטופים. ואם ממשיכים עוד בתנועת הזום-אאוט, ברור למדי שהכוחות הכי גדולים בעולם, תאגידים וארגונים בינלאומיים, הם אותו סיפור רק בקנה מידה גדול פי אלפים.

מאז קום המדינה, ובמיוחד בתקופות של מלחמה, יש מין מנהג כזה לבזות את יושבי בתי הקפה של תל אביב ולגנות את האסקפיזם הזה של "שותי האספרסו". אבל לפעמים הישאבות לתוך רוחות של מלחמה, קידוש המוות ונקמת דם היא בעצמה סוג של אסקפיזם. כי פתאום מתכווצות להן כל הבעיות שהטרידו אותי לפני רגע – החוב למס הכנסה, היחסים עם בן/בת הזוג, העובדה שהילד מעורב לפחות פעם בשבוע באיזו קטטה בבית הספר, תוצאות הבדיקה הרפואית האחרונה וכן הלאה. פתאום מותר לי להפנות לכל זה גב ולהישאב לתוך משהו הרבה יותר גדול ממני, ראשוני וסוחף וקמאי, תנ"כי בממדיו.

בית הקפה הזה בתל אביב, כמו אינספור אחיו הפזורים ברחבי העיר, הוא לא בריחה מהמציאות אלא נקודת עיגון בקו המשווה האנושי: לא קדוש ונשגב וגם לא אפל ומרושע אלא צ'יל, שגרתי, בלי דרמות גדולות. זאת האנושיות האמיתית, פשוטה ובנאלית: אדם יושב לו בבית קפה ומשוחח על העובדה שהוא לא מנצל את המנוי למכון הכושר או על מסיבת גג מחתרתית או על קורס הכנה בודהיסטי ללידה או על חנות הפופ-אפ שתיפתח בפינה בעוד 13 דקות ותיסגר כעבור בדיוק שעתיים ושבע דקות.

אני מעדיף פי מיליון אנשים שמתווכחים על מיהו מעצב השפם הכי טוב בפלורנטין על פני אנשים שמתווכחים על השיטה הכי טובה למחוק את עזה. תנו לי אנשים שאומרים שהם ימותו בלי הקפה-מאפה שלהם ולא אנשים שאומרים שהם ימותו למען האדמה או האלוהים שלהם. בישראל, בסוריה, בג'באלייה, באוקראינה וברוסיה. אנחנו לא נזר הבריאה, אנחנו גם לא יצירי כפיו של השטן. לא גבורה וקדושה, לא מלחמת אור בחושך – סתם יצורים חמודים שאוהבים לשתות את הקפה שלנו בנחת עם משהו מתוק ליד