חד — מי יודע?

בימים חסרי יציבות אלה שבהם היוניקורנים שדהרו בחזית הסטארטאפ ניישן מאבדים מכוחם, מי באשמת הפיטורים המאסיביים בהייטק ומי לטובת חלומות על רילוקיישן למקום טוב יותר, סמכו עלינו שנתמקד ביוניקורן האמיתי.

ואכן לשבוע אחד נטש העם היושב בציון את כל המחלוקות שמאיימות לקרוע אותו מבפנים והתמסר למחלוקת מהנה הרבה יותר: האם השיר החדש שלנו לאירוויזיון הוא פצצה מתקתקת (והפעם במובן הטוב של המילה) או שמא נפל מתוקתק?

כדי להכריע בשאלה ולהחזיר את השלום והשלווה למדינה המשוסעת גם ככה, אין ברירה אלא ללמוד מההיסטוריה. יצאתי לסקור רטרואקטיבית את השירים שהביאו לישראל את הניצחון באירוויזיון ולבדוק: האם "יוניקורן" של נועה קירל עומד בתנאים ובמשימה?

היסטוריה

ישראל השתתפה בתחרות 44 פעמים, מתוכן היא ניצחה ארבע פעמים. מה שממקם אותנו במקום השביעי בטבלת הניצחונות בכל הזמנים של התחרות, כאשר המדינות שניצחו יותר פעמים הן אירלנד, שוודיה, לוקסמבורג, צרפת, בריטניה והולנד. יש הרבה בדיחות שאפשר לעשות עם כל אחת מהמדינות האלה אבל אין לנו זמן לזה באמת. ארבעה ניצחונות, אמרנו? ואלה שמות: בפעם הראשונה ב-1978 עם השיר "אבניבי" אותו ביצעו יזהר כהן ולהקת "אלף-בית" (מילים: אהוד מנור לחן: נורית הירש); השנייה ב-1979 עם השיר "הללויה", שאותו ביצעה להקת "חלב ודבש" עם הסולנית גלי עטרי (מילים: שמרית אור לחן: קובי אשרת); השלישית ב-1998 עם השיר "דיווה" שביצעה דנה אינטרנשיונל (מילים: יואב גינאי לחן: צביקה פיק) והרביעית ב-2018 עם השיר "Toy" שביצעה נטע ברזילי (מילים ולחן: דורון מדלי וסתיו בגר). ישראל, אגב, היא גם אחת משתי המדינות היחידות בתחרות שניצחה בתחרות שהתקיימה על אדמתה. כאלה אנחנו, טובים במגרש הביתי.

האם נועה קירל (חמסה עליה) והמכונה המשומנת שאיתה, מאחוריה ומצדדיה יצליחו להביא את הניצחון החמישי והמיוחל? בואו נצלול פנימה לארבע קטגוריות חשובות, כנגד ארבעת הניצחונות שלנו עד כה, ואולי בסוף נגלה את התשובות ונדע להעריך האם הניצחון החמישי בדרך.

מילים ולחן

למעט ”אבניבי" שזו מילה שאפילו בעברית אי אפשר להבין, הזכיות של ישראל עד כה באירוויזיון היו עם שירים בעלי שמות בינלאומיים. "TOY" אפילו הרחיק לכת עם שם שגם כתוב באנגלית, מילים שרובן באנגלית (ובתרנגולית) ואפילו מלחין אמריקאי מפורסם שהשתרבב לו לאחר תביעת זכויות יוצרים על הלחן, ג‘ק ווייט מה"ווייט סטרייפס", שכיום מקבל קרדיט ותמלוגים על השיר לאחר שהגיע להסדר פשרה לגבי דמיון רב מדי של הפזמון לשירו Seven Nation Army. מסתבר שגם צבא האירוויזיון אינו הצבא המוסרי בעולם.

מבחינת מבנה, השירים נותרו די נאמנים למבנה סטנדרטי של שיר: בית, פזמון, לפעמים איזה סי-ארט אבל אין יותר מדי הפתעות. אבניבי עסק באהבה, הללויה בהודיה, ודיווה וטוי בהעצמה נשית. "יוניקורן" הוא בינלאומי בשמו ובמרבית הליריקה שלו (כי נראה את האירופאיים האלה מנסים להגיד את החי"ת ב"חד קרן“) אבל זה לא הכל. בשביל קירל שעד כה טענה שהיא לא צריכה פזמון רק שישימו לה פעמון, זהו אולי השיר הכי מורכב שביצעה עד כה מבחינת מבנה, כה מורכב עד שהמקטגרים טענו שהוא למעשה פשוט כמה שירים שחוברו להם יחדיו. אלה תיארו אותו כאילו היה מפלצת מוזיקלית של פרנקנשטיין, שנתפרה מחלקי שירים בז׳אנרים שונים שאין ביניהם כל קשר ושקמה לתחייה בליל סערה בדמות תפלץ הייפר-פופ משונה.

בעוד שהתומכים אמרו בדיוק את ההפך: מאוברטורה של תזמורת לפופ בומבסטי, משם לביט קלאברי ואז למעבר מרים, לעוד מעבר מרים, לקאצ׳פרייז מדבק, לעברית בווייב מזרחי, לאנגלית במבטא ישראלי, לתקשורת עם הקהל בסגנון הופעת אצטדיונים, לקטע ריקוד, לעוד פזמון ולפינאלה בומבסטית.

נשאר לכם אוויר? כנראה שלא. אבל לקירל בהחלט כן. ובמקרה הזה אצדד בתומכים, כי אם מישהי יכולה לקחת אתגר כזה על כתפיה הצעירות זאת בהחלט היא.

נכון, דווקא באירוויזיון שבו יש מגבלת אורך אולי זה לא ההימור הכי מובן מאליו לדחוף כל כף הרבה שפנים (או חדי קרן) לכובע אחד ולשלוף אותם בזה אחר זה. עם "גולדן בוי" השעטנז הזה לא עבד. ועכשיו הצוות שמאחורי "יוניקורן": דורון מדלי (שכתב והלחין את "גולדן בוי" אבל מנגד גם את "TOY" של נטע ברזילי שזכה), מאי ספדיה וינון יהל בנו שעטנז על סטרואידים. ולכן כמו בכל הימור — אפשר לנצח בגדול או להתרסק בגדול. עם קירל בפרונט (לעומת נדב גדג׳ הפחות כריזמטי) בהחלט יש להם סיכוי. חוץ מזה, כור היתוך זה כל כך ישראלי.

העצמה נשית וקווירית

האירוויזיון הוא הזדמנות למתן קול לאוכלוסיות שזקוקות לו יותר מכל. הוא מתנה בהקשר הזה ומאגד סביבו הרבה סיבות לגאווה ופרסונות להתגאות בהן. יזהר כהן מעולם לא הכחיש את נטיותיו המיניות אבל גם לא הרבה לעסוק בהן. בראיונות מאוחרים אמר שמבחינתו זה פשוט לא אישיו וזה כמובן לגיטימי. בין אם רצה ובין אם לא, הוא העניק תחושת שייכות וגאווה לקהילה, גם אם לא באופן מוצהר. אמנם "אבניבי" הוא שיר שכתוב כמכוון לאישה, אבל יש לו גם זווית חתרנית: כי כשהיינו ילדים אהבנו בסודי סודות ואת מה שהרגשנו באמת, לחשנו רק בשפת הבי"ת. וכשדוברים את שפת האהבה, זה בכלל לא משנה את מי אוהבים.

מלבד כהן, המשותף לשלוש הזכיות האחרות ולזכייה הפוטנציאלית של קירל: כל המבצעות הן נשים, אם כי אולי זה הזמן להוציא גם את "חלב ודבש" מהכלל: אמנם גלי עטרי היא הסולנית, אבל שאר הלהקה מורכבת מגברים. גם הנושא של "הללויה" פחות רלוונטי לנו לקטגוריה הזאת. מה שנכון לסבנטיז לא נכון לעשורים האחרונים, בהם מושם דגש ויותר ויותר על כך שהנשי הוא פנומנלי, בפראפראזה על הקאצ'פרייז המדבק מ"יוניקורן".

דנה אינטרנשיונל, נטע ברזילי ונועה קירל הן דיוות, כל אחת בדרכה והמסרים של השירים — בהתאם. דנה ריגשה את העולם כאישה טרנסג'נדרית ששרה שיר העצמה לאישה הגדולה מהחיים שנמצאת בתוכנו, אפילו אם נולדנו למגדר ביולוגי שונה. נטע ברזילי הרימה לכולן, גם למי שנראית או מרגישה שונה ולא בהכרח משתייכת למודל היופי הסטנדרטי ובנוסף גם עמדה על זכותנו לא להיות צעצועים או בובות של אף אחד. וקירל? היא אמנם מעידה בשיר שהיא לא כולם וגם בשירים אחרים שלה כמו "פנתרה" טוענת שהיא שונה או עוף מוזר, אבל היא עדיין לא יכולה להתהדר בנוצות התוכי של דנה או התרנגולת של ברזילי; מדובר באישה סטרייטית, סיסג'נדרית, שבהחלט קולעת למודל היופי המלוטש והמושלם, לא שזו חלילה סיבה שזה יהיה בעוכריה. מבחינת המסרים של השיר, אין ספק שזה פחות מרגש או בעל משקל להצהיר על עצמך שאת חד פעמית כמו חד קרן כשזה הסיפור שמאחורייך. יחד עם זאת, מילות השיר הן עדיין מעצימות, בלי הכרח לדגש מגדרי, למעט אותו קאצ'פרייז פנומנלי שבטוח גם אתם התחלתם לזמזם בינתיים.

שואו

משנה לשנה מתפתחת תחרות האירווויזון סביב השואו: התלבושות, צעדי הריקוד, הפירוטכניקה והפרסונות הכריזמטיות יותר או פחות שצריכות לשאת הכל על הכתפיים. יזהר כהן ולהקתו קטף את הניצחון הראשון של ישראל בתחרות בצעד תימני קליל, עם רוטינת ריקוד פשוטה (כולל מעברון ריקודי דיסקו אה לה סאטרדיי נייט פיבר — הגרסה המקומית) ותלבושות פשוטות בצבעי לבן ושמנת. "חלב ודבש" העניקו הופעה אנמית למדי יחסית למה שאנחנו רגילים אליו היום, אבל מתוקה להפליא כולל צעידה בסיום השיר שמזכירה את רביעיית ”הקוסם מארץ עוץ“ בדרך האבנים הצהובות. כמובן שהקסם האישי והכישרון של גלי עטרי, שהיתה לבושה בלוק וורוד נסיכתי על-זמני בעוד ששאר חברי הלהקה לבשו בגדים בצבעי שמנת פלוס שלייקעס, תרמו לניצחון ללא ספק.

אבל מאז הסבנטיז כולנו התקדמנו, אפילו האירוויזיון. דנה אינטרנשיונל הלכה על שואו צבעוני יותר, עם השמלה המדוברת של גוטייה ובאופן כללי כל הפרסונה הגדולה שלה. יותר מדי צעדי ריקוד לא היו שם וגם זמרות הרקע נראו וזזו יותר כמו עורכות דין בסדרת בית משפט מהניינטיז, אבל גם ככה לא היה עוזר להן כלום, אף אחת לא יכולה להאפיל על דנה בכל מקרה. "טוי" הוא כבר סיפור אחר: התפאורה המרהיבה, השימוש של ברזילי בלופר שהפך לסימן ההיכר שלה וכמובן התלבושות המטורפות והרקדניות שהשלימו את הטירוף שובה הלב הזה שנע ברחבי הבמה וזיכה, ובצדק, את ברזילי בניצחון.

מההיכרות עם קירל והשואו שהיא רגילה לתת ולפי המקצבים המשתנים של "יוניקורן" התחושה היא שגם בתחרות הקרובה הולך להיות שואו שיפיל את כולנו מהרגליים. כבר בקליפ של השיר קיבלנו כמה רמזים, ונראה שגם הפעם יש אפשרות של נפילה לתחום הביזאר. בקליפ של יונקורן קירל אוכלת במסעדה אבל גם מטפסת על התקרה (תכונה שפחות מתקשרת עם חדי קרן אלא יותר עם ספיידרמן), לובשת בגד משוגע עם נטיות עתידניות כמו שהיא נוהגת לעשות, נותנת קטע ריקוד מטורף כהרגלה בקודש ומכינה אותנו לקראתו עם הטיזינג U wanna see me dance? התשובה היא כן.

פוליטיקה

ישראל, כמדינה שפעולותיה פעמים רבות שנויות במחלוקת, צריכה כמובן ליישם את המשפט: מי שגר בבית מזכוכית שלא יזרוק אבנים ושגם לא יזמר על פוליטיקה. באירווויזיון לא נהוג לדבר על הפיל שבחדר, אפילו אם את יוניקורן, ואכן כל השירים הזוכים עד כה נמנעו מכך לחלוטין. ל"יוניקורן" אפשר להתייחס כמו שיר של אישה חזקה לאהוב פוטנציאלי שעושה בעיות, אבל אין ספק שלזרוק על ההתחלה שורות כמו "אני לא האויבת שלך", "אל תקרא לי בשמות", ולשאול שאלות מתריסות כמו "האם אתה רוצה לבדוק לי את הד.נ.א.?" זה לא מקרי ואפילו מכוון.

המילים ממשיכות ברוח מפויסת יותר עם הצעות כמו "בוא לא ניתקע בלופ של ההיסטוריה, נשנה אותה ונכתוב סיפור חדש". אך האם אלה אכן מילים מפויסות או שמא כוחניות? כי להציע לכתוב מחדש את ההיסטוריה זה לא בדיוק "אני ואתה נשנה את העולם", אלא יכול להתפרש גם כשכתוב של נרטיב — פעולה שלא זרה למערך ההסברה הישראלי המשומן. בפזמונים קירל מבטיחה שהיא תעמוד איתנה כמו חד-קרן, לא תסתכל אחורה, לא תסתכל למטה ושלמי שניצב מולה — כדאי לעשות סיבוב פרסה. האם זה רק עוד שיר העצמה נשית ואני רק מנסה כאן לדחוף פוליטיקה ישראלית בכוח? תשאלו את קירל של לפני שלוש שנים בהן שיתפה פעולה בתשדיר עם בנימין נתניהו. קירל, שהיתה חיילת באותו זמן, ספגה קצת ביקורת ציבורית ונזיפה קלה מצה“ל והעניין נשכח.

בראיונות שלה לאחרונה היא עצמה העלתה את נושא הפוליטיקה בתחרות והביעה חשש ממנו. ניתן רק לתהות האם המילים בעלות כפל המשמעות הן הכנה להגנה לקראת הפסד או פשוט התרסה מול עולם שלדעת קירל והכותבים שלה, לא מבין אותנו מספיק.

אסיים במחשבה על עוד קטע מהקליפ של שבו קירל הופכת, מעשה כשפים או אנימציה, לקנטאור. לא לחד קרן, למרות התנועה החמודה שהיא עושה עם היד — אלא לקנטאור — אותו יצור מהמיתולוגיה היוונית שהוא חצי אדם וחצי סוס. הקנטאורים היו בניו של איקסיון, הרוצח הראשון, ותוארו לרוב כפראיים ואכזריים, נטולי מוסר ומשולחי רסן. כדי שלא נחשוב שהיא באמת קנטאור, קירל מסמנת עם היד תנועה שאמורה לייצג את הקרן שעל מצחה. מי שגדלו כמוני על סרטי תיכון אמריקניים לא יכלו שלא לקבל פלאשבק לתנועה הזאת על המצח שלוקחת אותנו לכיוון ההפוך לגמרי. בהטיייה קלה של כיוון פרק היד — הקרן הקסומה שעל המצח יכולה להפוך לאות L שכל המין גירלז היו מסמנות ללוזרים המסכנים שהיו מעזים לחצות את דרכם במסדרון.

בהינף פרק יד קליל יכולה להפוך התנועה של קירל מקרן קסומה של יצור פלאי לאיום של מלכת השכבה על קורבן ההתעללות התורן, וכך גם היוניוקרן הישראלי שהוא מקור לגאווה יכול להתגלות בקלות כקנטאור קטלני ומסוכן. לייצג מדינה כמו ישראל זה אף פעם לא קל ובטח לא בימינו. השיר המורכב מיייצג מציאות מורכבת אבל הוא גם מהנה, אנרגטי וכולו הימור אחד גדול — כמו החיים שלנו כאן מדי יום.