יש פית

הפעם הראשונה שהגעתי לעין פית היתה לפני שנתיים. בלב הקורונה התפנה לי הרבה זמן, וזמן פנוי הוא אוצר נדיר בחיים האלה. אז החלטתי להשקיע אותו בתבונה ולעשות משהו שמפחיד אותי: ללמוד להדליק אש. זה מסוג הדברים שלא חשבתי שאעשה בגלגול הזה. יש לי עניין עם אש, אפילו סיגריה לא אהבתי להדליק בזמנו (היה היה פעם, לפני שנים רבות, כשעישנתי).

כשעברתי מתל אביב לפרדס חנה, לפני 15 שנה, נתקלתי לראשונה בעניין הזה של להדליק אש. בפרדס חנה בחורף לא מדליקים מזגן -מדליקים אח. וכל מפגש חברתי הוא הזדמנות להדליק אש גם באוגוסט.

אז בקורונה מצאתי מורה שתלמד אותי להדליק אש. נפגשנו אחת לחודש במשך תשעה חודשים, ובכל פעם הדלקנו אש בנקודה אחרת בטבע. אחת מהן היתה עין פית. פירוש השם "עין פית" הוא המים הצלולים. פנינה של קסם בצפון רמת הגולן, שיש בה מעיין הממוקם בלב שרידי כפר עלווי שנכבש במלחמת ששת הימים. מן הכפר הסורי נשארו חורבות עתיקות. המעיין נובע בכל עונות השנה ונמצא באפיק נחל פרע הזורם בין עצי צפצפה גדולים, עצי תאנה, רימון, זית, אלונים ואלות עתיקות. דיירי הכפר הנוכחיים הם חזירי בר, זאבים, שועלים, שפני סלע, דורבנים, שפיריות והיפים. הגעתי לשם בחורף, כשהיה קר ורטוב, בלב הסגרים והבידודים של הקורונה – הדלקנו אש (קטנה) ליד עץ תאנה על פלג מים – וזה היה בלתי ייאמן. צללנו לשיחת עומק טובה על כאבי הלב, וכשהלכתי משם הרגשתי קלה יותר משהגעתי. קרה לי שם הקסם המכונה ריפוי.

כעבור חודשיים חזרתי לעין פית עם בן הזוג. התאמנתי איתו בלהדליק אש וצללנו לשיחת עומק בינינו. כשהלכנו משם שוב הרגשתי את הפלא הזה: יצאתי אחרת מאיך שהגעתי – הרבה יותר קלה – משהו השתנה בי. קסם. מאז לא ביקרתי שם שוב. רציתי לנסוע כמה פעמים עם חברות, אבל לא יצא.

לפני חודשיים, סיפר אצלי במטבח החבר של המתבגרת שהוא מדריך בסיירות, שהוא מתכנן להוציא טיול לרמת הגולן למקום היפה הזה עם המעיין שהצבא מתכנן לבנות עליו. "איזה מקום??" שאלתי, "עין פית", הוא ענה.

הייתי בהלם פעמיים. פעם אחת מהתוכנית העצובה של הצבא. פעם שנייה כי לא שמעתי על זה מאף אחד או אחת מהמעגלים שלי; לא קראתי על זה ברשתות החברתיות. לא שמעתי על זה בחדשות.

כל מה שהתחשק לי הוא לעזוב את עיסוקיי ולהשקיע את הזמן והאנרגיה שלי רק בזה. לצערי, במקום זה נכנסתי לקיפאון.

שמתי לב שכשמשהו ממש חשוב לי, שלא לומר הכי חשוב לי – אני לא מצליחה למצוא את המילים כדי להביע את זה. ככה קרה גם עם עין פית. היה ברור לי בכל עצם בגוף שאסור-אסור-אסור שהתוכנית הזאת תצא לפועל, אבל לא הצלחתי להוציא קול. כל מה שבא לי הוא רק לצעוק. או לבכות.

 קופצת רגע לאגם אטיטלן, תכף אשוב.

לפני חצי שנה, לכבוד יום הולדת 50 שלי, נתתי לעצמי מתנה – נסיעה של חודשיים לטיול בעולם לפגוש את עצמי. לא כאמא, לא כבת זוג ולא בשום תפקיד. היעד – קוסטה ריקה. שם קלטתי שאני במרחק שעה וחצי טיסה מגואטמלה וארבע שעות נסיעה במונית לאגם אטיטלן – שאליו אני חולמת שנים להגיע.

מספרים על אגם אטיטלן שהוא מקום מהפנט, שקשה לעזוב. שמי שמגיעה לשבוע עלולה למצוא את עצמה נשארת שנה. החוויה שלי היתה אחרת – נמלטתי משם.

אגם אטיטלן הוא אחד האגמים העמוקים על הכדור, שוכן למרגלות הרי געש, יפה באופן יוצא דופן, והשמועה אומרת שבני המאיה גרו שם וערכו את הטקסים שלהם סביב האגם. בימינו יושבת שם קהילה רוחנית – מלא סדנאות, טקסים, מסעדות ומכולת שאפשר למצוא בה מזונות-על בתדר גבוה, שאין להם שום קשר לגואטמלה ומגיעים לצרכני הקהילה הרוחנית מכל רחבי העולם.

יצאתי לטייל מסביב לאגם היפהפה. כל מה שראיתי הוא סירות מנוע ששופכות דלק לאגם המקודש, לכלוך ושפכים שזורמים מן הכפרים אל האגם ואנטנות סלולריות שתקועות בכל מקום. המים באגם הזה אמורים להיות צלולים וזכים – אבל ההמלצה בימים אלו היא לא לרחוץ בו כי הם מזוהמים.

נכנס בי שיגעון: חייבים לנקות את האגם – עכשיו!!

מאותו רגע זה היה כל מה שדיברתי עליו עם כל מי שפגשתי: צריך לנקות את האגם! אמרו לי שמנסים, שצריך הסברה בבתי הספר לילדים, שזה ייקח זמן. לא הסכמתי לשמוע. מה הסברה לילדים, ואז לחכות שיגדלו?! צריך לנקות את האגם עכשיו! כעסתי על הקהילה הרוחנית שדואגת לעצמה, אבל לא לאגם.

שלחתי הודעות וואטסאפ לאנשים שאני מכירה ופעילים בנושא הסביבה. עד שאחת מהן שלחה לי חזרה הודעה: "את נמצאת באטיטלן דקה וחצי, ואת רוצה להציל את האגם? אם כן, תעברי לגור שם ותעשי עבודה! אם לא – תרגיעי". מה אגיד? צודקת. התקפלתי עם הזנב בין הרגליים.

בזכות הכאפה ההיא הפניתי את המבט ממה שקורה בחוץ – אליי – אל הבבואה שלי שהשתקפה באגם. כי אם אני חושבת על זה רגע – גם אני חיה בישראל בקהילה רוחנית. אנחנו עושים טקסים, מתפללים לשמור על האדמה והמים, אוכלים מזונות-על שאינם קשורים לישראל ומיובאים מן העולם, ולא דואגים למים. מה שלום הכנרת? הים התיכון? ים המלח? איפה אני בלשמור על המים שעל האדמה שעליה אני חיה?

אז כששמעתי את החבר של המתבגרת מספר על עין פית, ההשתקפות של אגם אטיטלן צפה ועלתה. הנה הזדמנות לגייס את הקהילה הרוחנית בארץ. לא רק לעשות טקסים ולהתפלל – אלא לעשות מעשה, לשמור על המקום! בעיני רוחי ראיתי אירוע גדול בעין פית, קבלת שבת המונית שאליה מגיעים מוזיקאים ומוזיקאיות, מורים ומורות, מנחים ומנחות של הטקסים, הקהילה המהממת שאני מכירה ומחוברת אליה שבאה ומביאה את האנרגיה שלה, את הלב שלה, את הגוף שלה למקום הזה שכרגע זקוק לנו.

זה לא קרה. ניסיתי. יצרתי קשר עם מטה המאבק לשמירה על עין פית. יש שם אנשים מדהימים ונחושים, הם אהבו את רעיון קבלת השבת. קבענו תאריך ויצאתי מהקיפאון. הוצאתי הודעות באובססיביות, כמו שאני יודעת לעשות כשמשהו חשוב לי. רוב התשובות שקיבלתי היו בסגנון: שמעתי על עין פית זה עצוב… אבל אין לי זמן.

בינתיים מטה המאבק פרסם, תכנן, הרים אירוע שלם לקבלת שבת שאליה הגעתי… לבד. לא הצלחתי להביא איתי מהקהילה שלי אף-אף-אף אחד או אחת. ערכנו קבלת שבת נהדרת, שנתנה לי כוח להחליט שאני לא מוותרת ומנסה שוב להרים אירוע כזה – והפעם במקום לקבוע תאריך שרירותי ולראות מי יכול, אהפוך כיוון, אבדוק עם האומנים/ות מתי טוב להם! שוב הוצאתי הודעות אובססיביות, ושוב המענה היה "אין לי זמן", עד ששניים מהם הרימו את הכפפה ואמרו: " כן – אנחנו באים! " הם נתנו לי תאריך שבו הם יכולים. כשקבענו אותו לא ידענו שזה ייצא אחד הימים המתוחים על אדמת ישראל.

 ביום שבו הצביעו בכנסת על עילת הסבירות, כשרחובות ישראל היו מלאים אנשים נושאים דגלים, חלקם שרים, חלקם הולכים מכות, כששידורי הטלוויזיה לא הפסיקו לשדר רעש, עליתי על האוטו, העמסתי חברות שהכרחתי לבוא ונסענו לעין פית כדי להעביר את היום המתוח הזה שגם לווה בגל חום – על אדמה מוקפת עצי תאנה עם אופציה לטבילה במעיין קריר.

עומר גונן האלה הביא מילים טובות ואת המוזיקה הנפלאה שלו, דנה ליבי לוסטיג מהצוות ששמר על חוף פלמחים נתנה השראה ותקווה ממאבק כזה שהצליח. ליה נאור שעובדת עם הטבע התחברה למעיין ושיתפה שהמים והאדמה מאוד שמחים ומתרגשים על בני אדם שבאים לשמור עליהם. תמרה סי גל ישבה מחובקת עם הילדים שלה ואמרה שהיא באה עבורם ועבור הילדים של כולנו, לשמור על המקום עבור שבעת הדורות הבאים. עינת שגרה בעין פית כבר חודשיים – עזבה הכל ובאה לגור שם ולשמור על המעיין – הגישה שיר שכתבה על הנדיבות האינסופית של אמאדמה, ושאלה מה אנחנו יכולים לתת לה חזרה.

חשבנו שזה יהיה אירוע המוני. בפועל הגיע קומץ אנשים. בהתחלה חשבתי איך לצלם בזוויות כאלה שלא ישימו לב שיש די מעט. אבל עכשיו כשהתיישבתי לכתוב, היה ברור שאין דרך ליפות את המציאות. הכי נכון להישיר מבט להשתקפות שלנו במעיין, ולראות את האמת.

האמת היא שאנחנו חיים בתקופה לחוצה יותר מתמיד. לאנשים אין זמן, אין כסף, אין כוח, אין אנרגיה. יש כל כך הרבה חזיתות בוערות מסביב שזקוקות לנו – ולשמור על מעיין קטן בנקודה רחוקה בצפון רמת הגולן נשמע שולי. לחישה שקשה לשמוע על רקע המולת השדרנים, הצופרים וההפגנות.

האמת היא שכנראה אכפת לי מעין פית בעיקר כי אני מכירה את המקום. אני מנסה לדמיין איך הייתי מגיבה אם מישהי הייתה מבקשת ממני באובססיביות להגיע למדבר לאיזו נקודה שאיני מכירה, כי הצבא רוצה לבנות שם משהו. זה לא בלתי סביר שהייתי אומרת לה שאין לי זמן.

האמת היא שעין פית היא מסדרון אקולוגי – ערוץ עם מים שנובעים כל השנה, כך שכל חיות הסביבה יכולות לבוא לשתות. אם יצא לכם לחוות את אי הנוחות שבהפסקת מים של כמה שעות בבית, תארו לכן מה קורה כשסוגרים את הברז לתמיד. עבור החיות המשמעות של סגירת ברז המים היא הכחדה.

האמת היא שעין פית היא מקום של ריפוי. חוויתי זאת בעצמי.

האמת היא שהזמן הוא עכשיו. זאת המשמרת שלנו לשמור על האדמה, על המים ועל החיות בארץ הזאת. החלטה שנחליט היום תשנה לעד את תוואי השטח של האדמה שאנחנו חיים עליה. את מצב החיות. את האפשרות של שבעת הדורות הבאים ליהנות עדיין ממקומות הקסם של הכדור הזה, שהולכים ומצטמצמים בכל דור.

דנה ליבי לוסטיג אמרה שהיא באה להזכיר שיש לנו המון כוח פשוט לפעול. שיתפה שבמסע שלה לשמירה על חוף פלמחים פגשה אנשים חשובים כאלה – אלה שחתמו על מסמכים כדי להרוס את החוף ולבנות עליו – ושמאחורי כל חתימה על מסמך כזה יש בן אדם, ושלכל בן אדם יש לב. "פגשנו הרבה לבבות בדרך״, היא אומרת, ואהבתי שככה היא מתארת את האנשים שמולם נלחמה.

אני חושבת על אנשי הצבא שהחליטו לבנות בסיס אימונים על המעיין של עין פית. אני חושבת איך כשהיו קטנים בטח אהבו לראות סרטים מצוירים שהיו בהם חיות מדובבות. ושבטח אתגרי החיים, ההתבגרות והמערכת הצבאית השכיחה מהם חברים ישנים כמו במבי, אבל הלב שלהם יכול להיזכר.

"אין כזה דבר שאי אפשר לשנות את המציאות. זו היכולת שלי כבן אדם שמתהלך פה. אני מאמינה שכל מאבק יכול להצליח", הוסיפה דנה. וכששאלתי איזו מתנה היא יכולה לתת מהדרך שלה, ענתה שאת מתנת האמונה. והוסיפה, "אני לא יודעת איך חיים בלי זה".