על הכעס

אתמול צעקתי על בן אדם. ליתר דיוק – צרחתי. ואם להיות כנה – צרחתי ממש ממש.

אתמול צרחתי ממש ממש על איש שקרא לי ״מטומטמת״.

הייתי רעבה ומותשת מימים ארוכים ארוכים שלא נגמרים ומנהיגה בפקקים. עצרתי ליד דוכן פלאפל, קניתי מנה וחזרתי לאכול אותה במיזוג של האוטו.

אחרי שני ביסים הגיע אוטו גדול וחדש – איש ואשה עצרו לידי, צפצפו ועשו סימנים עם הידיים. איכשהו כיוון החניה שלי לא הסתדר להם, ולמרות שהיתה הרבה חניה פנויה בסביבה – הם בחרו לנזוף בי.

הם המשיכו לצפצף ולעשות תנועות גדולות ועצבניות עם הידיים ואני המשכתי לאכול, כבר לא בנחת כמו קודם. הפלישה הזאת לפרטיות הארעית שלי באוטו הטרידה אותי אבל לא היו בי כוחות נפש לעשות משהו בעניין. ככה, השקעתי את יגוני במנת הפלאפל, למרות שבזמנים אחרים הייתי עוצרת הכל וזזה בשבילם. הפעם לא יכולתי. הייתי באפיסת כוחות.

"אני כועסת על עצמי שלא עשיתי די כדי לבנות עולם שפוי יותר כשעדיין היה לי כאן ילד. אני כועסת שהמדינה והעולם מנוהלים על ידי גברים שלא מצליחים לראות את התמונה השלמה. אני גם כועסת עליהם, שהם לא רואים את האדם היחיד ומפקירים חיי אדם. אני כועסת שלאור עשה בדיוק מה שהיה צריך לעשות והגיע למקום מבטחים שהפך למלכודת מוות. אני כועסת על כל מיני אנשים באופן אישי שמשתמשים בכוח שלהם למטרות אנוכיות. אני כועסת באופן אישי על האיש שהחליט שאתמול בצהרים הוא חייב לחנך אותי בלי שהוא מכיר אותי"

ואז הוא הגיע. ירד מהרכב שלו, צעד כמו לוחם לחלון האוטו שלי וצעק עליי שאני חונה באלכסון, שאין לו מקום להיכנס (לא נכון!) שאשים לב איך אני חונה ושלא חונים ככה.

ואז שמעתי את אני של היום, שכבר שמונה חודשים לא מכירה את זאת שהיתה פעם, עונה: ״שים לב עם מי אתה מדבר לפני שאתה מתחיל לצעוק״. והוא בשלו – צעק עוד ועוד וקילל אותי והלך.

נבהלתי. התחלתי לנסוע משם עם חצי מנת פלאפל נוטפת טחינה ביד אחת, וההגה ביד השניה, שרעדה מהאירוע המלחיץ והמאיים הזה. אבל אז משהו קרה. בבת אחת הרגשתי שאני לא מסכימה לזה. שלא יכול להיות שהאיש הזה יקלל ויצעק ויאיים ויפחיד ואני פשוט אפנה לו את המקום. משהו חדש התעורר בי ומצאתי את עצמי (כאילו מישהו אחר בתוכי) עוצרת.

הנחתי את הפלאפל בצד, עצרתי את האוטו באמצע הכביש, יצאתי יחפה, ניגשתי אל החלון שלו והתחלתי לצרוח עליו. הרגשתי שאני צועקת את כל הזעם של שמונת החודשים האחרונים. צרחתי וצעקתי כמו אשה משוגעת. אמרתי לו שהוא צריך להיזהר כשהוא צועק על מישהי ״מטומטמת״ במדינה הזו בזמן הזה, כי אולי היא אשה שמת לה ילד. אמרתי עוד דברים שאני לא זוכרת. כי האמת – יצאתי מדעתי ואיבדתי עשתונות.

נסעתי שני מטר ימינה למקום בו היתה המון חניה פנויה. והתביישתי כל כך. ביקשתי סליחה מלאור כי פחדתי שגם הוא יתבייש בי. ויותר מכל התביישתי, כי בדיוק חזרתי משיחה מרגשת בפודקאסט, שבה אמרתי איך לא צריך לפעול מתוך זעם ולא צריך לנקום ולהחזיר למי שפוגע בנו. הרגשתי דו-פרצופית. הרגשתי שאני בוגדת בכל מה שאני מאמינה בו כי התפוצצתי, וגם הצטערתי שנתתי לזעם הזה לשטוף אותי ושאיבדתי את השלווה שלי.

כתבתי מיד הודעה לאחותי האהובה אורית והיא היתה ממש גאה בי, וחיזקה אותי. הופתעתי מהתגובה שלה וכתבתי הודעה לאילן. גם הוא היה גאה בי.

בהתחלה לא הבנתי איך יכול להיות שהם גאים בי. לקח לי רגע והבנתי, שבעצם עצרתי את האיש הזה מלפגוע בי. החזרתי לעצמי את הכוחות שלי. פגעתי בחזרה לא מתוך רצון לנקמה, אלא מתוך צורך אמיתי לעצור את הפגיעה שספגתי. כמובן שלא יצאתי מהרכב עם כוונה לפגוע או לעשות משהו לאיש הזה. רק עצרתי הכל וסימנתי גבול, כדי שיפסיק את מפגן הכוחניות שלו כלפיי.

הייתי חייבת לצעוק את הצעקה שלי. צעקה מאוד גדולה על כל הפגיעות שספגתי, ולא רק על האיש עם הרכב שהתעקש להזיז אותי כי רצה לחנך אותי (אפילו שזה מאוד מעצבן בפני עצמו). כי מותר לכעוס. ממש ממש מותר לכעוס.

ואני כועסת.

אני כועסת על חמאס שחולל אירוע נורא כל כך, שברא מפלצות חסרות לב ופגע בכולנו.

אני הכי כועסת שלאורי היה צריך לשלם בחייו בתוך תופת נוראית כזאת.

אני כועסת על ההנהגה של מדינת ישראל.

אני כועסת על ביבי והמכתב המקומם שלו אחרי שבעה חודשים (עכשיו באים? לא, תודה!).

אני כועסת על עצמי שלא עשיתי די כדי לבנות עולם שפוי יותר כשעדיין היה לי כאן ילד.

אני כועסת שהמדינה והעולם מנוהלים על ידי גברים שלא מצליחים לראות את התמונה השלמה.

אני גם כועסת עליהם, שהם לא רואים את האדם היחיד ומפקירים חיי אדם.

אני כועסת שלאור עשה בדיוק מה שהיה צריך לעשות והגיע למקום מבטחים שהפך למלכודת מוות.

אני כועסת על כל מיני אנשים באופן אישי שמשתמשים בכוח שלהם למטרות אנוכיות.

אני כועסת באופן אישי על האיש שהחליט שאתמול בצהרים הוא חייב לחנך אותי בלי שהוא מכיר אותי.

והמעשה שלו הוציא אותי מכליי.

אני כועסת על עוד המון דברים, אבל עדיין דבקה במסרים של שלום והידברות, של דרך לחיות ביחד. אני עדיין מאמינה שלא צריך לפגוע במי שפוגע בנו.

אני גם קצת מודה לאיש האומלל הזה ולאשתו החצופה שהוציאו ממני זעקה מלאת כוח ואמת.

ואם הייתי יכולה – הדבר היחידי שהייתי משנה אתמול, היה האופן שבו העברתי לו את המסר. בעיקר בגלל שאיבדתי את עצמי בדרך.